"המשפחה יכולה להישאר בריאה": איתי שגב ואלינור אהרון מככבים בהצגה ראשונה לילדים על גירושים

כשמסתכלים על התיאטרון הישראלי, במיוחד בהצגות הפונות לילדים, בולטת העובדה כי הוא שופע בשלל יצירות מגוונות שנוגעות בכל תחום חיים אפשרי. יש הצגות על אהבה ועל שנאה, יש על אובדן ופרידה, יש על היסטוריה ותקופת התנ"ך ולמעשה כל תחום עליו אפשר לחשוב. חוץ מנושא אחד – גירושים. הדבר תמוהה אף יותר כאשר נזכרים בסטטיסטיקה הכואבת לפיה אחד מכל שלושה זוגות בישראל מתגרש. בדיוק על הצורך הזה באה ההצגה "מועדון הלב השבור" לענות.

ההצגה, שתעלה בחודש אוגוסט הקרוב על הבמות בישראל (הבכורה ב-18.8 בפסטיבל אסיטז' בהבימה), תביא לבמה את סיפורם של זוג הורים, בגילומם של אלינור אהרון ואיתי שגב, המספרים לילדיהם כי החליטו להתגרש והופכים את עולמם מן הקצה לקצה.

למרות שפירוק החיים המשותפים ויציאה לפרק חדש היא רגע טראומטי עבור הילדים וההורים, אלינור מדגישה כי המסר יכול להיות דווקא הפוך – שמתוך רגע השפל יכולה לצאת משפחה בריאה יותר: "יכולים להיות שני בתים והילדים יוכלו לגדול בריאים. בסוף המטרה של ההורים זה לגדל ילדים בריאים, אז אם זוג הגיע לרמה שאי אפשר להחזיק יותר, שהם יחד רק בגלל הילדים ולא שום דבר אחר, בסוף הם יבינו שכדאי להיפרד – למען הילדים. אנחנו גם רוצים להגיד להורים שזה בסדר, בכל התהליך הזה גם הם חשובים וגם להם מותר לפתוח פרק חדש ולעשות תיקון בחיים. זה המסר, כך אני חושבת, משפחה יכולה להישאר בריאה ושמחה למרות הגירושים".

לטענתה, גם המוזיקה במחזמר (פרי יצירתו של רובי קסוס) עושה את ההבדל ומאפשרת להתעסק בנושא בדרך טובה יותר: "הם נותנים זווית נוספת, השירים פה מאוד מדויקים רגשית. הלב מתכוונן פה כמו כלי נגינה שכיוונו היטב".

איתי מסכים עם אלינור ומוסיף כי "אני חושב שברגע שיש פרידה, וגם ילדים אגב רואים את זה, אבא גרוש סוחב צלקת. אי אפשר להתגבר על זה. ברגעים כאלו של פרידה ומשבר מה שעובד אצלנו זה הרגש, אבל אם נחשוב שכלתנית – יש גם סוף שמח שההורים לא חוזרים. המשפחה תהיה אחרת ואפשר לעשות דברים כיפיים. זה גם התפקיד שלנו בהצגה, להציג את הצד השכלתני, אני חושב שאחרי שיצפו בהצגה, ילד שהוריו מתגרשים ושואל את עצמו 'אם היה לי כפתור שיחזיר את הוריי להיות ביחד, האם הייתי לוחץ?', אני חושב שהרוב לא ילחצו".

אז אולי הביטוי "בית הרוס" כבר לא תופס בהכרח על כל זוג שמתגרש?
אלינור: "אם זוג נשאר יחד רק בשביל הילדים אז הם יחיו במתח, החשמל כל הזמן באוויר. הם רק ירצו שההורים כבר יריבו כדי שמישהו יביע רגש. אז לא, זה לא להרוס בית. אנחנו גם לא אומרים להתגרש בהצגה, רק להיפרד. הנושא המרכזי הוא שאפשר לחיות בשלום גם בנפרד".

אין ספק כי נושא ההצגה הוא נושא מאוד טעון, איך בגלל ניגשים להתמודד עם הטקסט הרגיש?
איתי: "עבורי הנושא מאוד מורכב (איתי בעצמו אב גרוש), אבל כשקראתי את המחזה, הדבר היחיד שביקשתי מלירון נח הבמאי הוא שלא משנה מי יגלם את האב, אם זה אני או מישהו אחר, שהדמות תגולם על ידי אב גרוש. אני קראתי את הטקסט שבין השורות, הסוד והעוצמה פה הם לא במילים אלא בשתיקות על הבמה. ברגעים שכלום לא נאמר אבל כולם יודעים מה אנחנו חושבים. כמובן שהיו גם התייעצויות עם אנשי מקצוע כדי שנוכל להנגיש את הדברים בצורה הטובה ביותר, ואנחנו גם מביאים כל מיני זוויות לגירושים בהצגה, כך שכל אחד יוכל למצוא מקום להזדהות איתו. כשחושבים על זה, בהצגה אני לא הייתי צריך לשחק, פשוט הייתי שם".

אלינור: "כשניגשים לטקסט כזה צריך לעשות את זה בצורה רגישה ואמינה, גם כהורים בעצמנו הבנו שהילדים שיצפו צריכים לקבל תחושה טובה, שגם אם יש להם הורים גרושים אז זה לא אומר שהם חריגים או לא נורמליים. בסוף, גם לא מתעסקים בלמה מתגרשים – מתעסקים באיך מתמודדים".

"למה אני לעזאזל מתגרש ממנה?"

הדינמיקה בין איתי לאלינור במהלך השיחה מדגישה עד כמה ההיכרות ביניהם עמוקה וארוכה. השניים הכירו בזמן שירותם בלהקות הצבאיות ונשארו חברים טובים מאז. לכן ברור לחלוטין למה הם טוענים כי העבודה המשותפת הקלה עליהם לקחת את התפקיד הקשוח על גבם. "אני רוצה להחמיא לאלינור, גם אם זה ישמע כמו לא מחמאה – אי אפשר לבקש גרושה טובה יותר ממנה. באמת, הדבר שהכי קשה לי בהצגה זה להבין למה לעזאזל אני מתגרש ממנה", צוחק איתי ומיד ממשיך: "יש לנו בהצגה רגעים שלמים בלי דיבורים, אנחנו נותנים אחד לשני הערות על השתיקות, ממש ניסחנו אינטונציה שלהן". 

אלינור מוסיפה: "כשלירון פנה אלי להשתתף, בהתחלה לא רציתי. אני מאמינה בקשר שבין מה שקורה בחיים לבין מה שקורה בקריירה, ולא רציתי שנושא הגירושים יגיע גם אלי הביתה. אני נשואה 15 שנה, מי שנשוי כל כך הרבה זמן מבין שחיי הנישואים כמעט תמיד על הקצה, שתמיד יש משהו שגורם לך להיות על סף פיצוץ. אבל דווקא בחזרות היה משהו מעט טיפולי, יכולתי להוציא בחזרות הכל וזה לא חזר איתי הביתה".

איתי אף מבקש להדגיש בנושא כי "כשנכנסתי לעומק הדברים, ההצגה טלטלה אותי. אם אמרתי שאני לא צריך לשחק בהצגה, זה בגלל שאני יודע מה אלו הרגעים האלו. חייתי אותם". 

"בתחילת החזרות גם קרה שאבי נפטר, ופתאום מצאתי את עצמי לא רק בתפקיד האבא בהצגה, אלא גם מרגיש בתפקיד הילד. פתאום אני לא האבא שהילד שר לו שלא ילך, אני הילד ששר לאבא שלו", חושף איתי.

הוא אף טוען כי "תמיד אומרים שלשחקן הכי קשה לעשות סוויצ', אבל דווקא ההצגה הזו עוזרת גם לי. אני חווה פה משהו שלא חוויתי בקריירה מבחינה אמוציונלית. ואני חייב לתת את כל הקרדיט לצוות שלצידי. הם אלו שנתנו לי את הלגיטימציה לבכות. אני מסתכל על ההצגה ורואה בה את עצמי, אני גם חושב על הצגת הבכורה שתהיה בקרוב, תמיד דאגתי שישמרו כיסא לאבא שלי. אני רוצה שישמרו לו כיסא גם הפעם".

אז היית אומר שהעבודה על ההצגה הייתה עבורך כמו מעין טיפול?
"לא. שחקן על הבמה בדרך כלל מדחיק את חייו האישיים. את הקהל לא מעניין מה אתה עובר, אתה צריך לתת תמורה לכרטיס. אבל פה לא הייתי צריך להדחיק. הצוות קיבל אותי, אני הכי מקצועי שאפשר – מגיע בזמן, יודע את הטקסט, אבל פתאום משהו משתלט עלי, תופס אותי והם פשוט יקבלו את זה ויתנו לזה לעבור הלאה".

עם כל כך הרבה שנות חברות מאחוריכם, קל לריב על הבמה? או שיש רגעים שצריך לעצור ולוודא שהכל בסדר, שלא נחצה איזה גבול?
אלינור: "זה פשוט יותר כיף. יש קשר מיוחד שאני יודעת שאיתי פשוט יבין אותי על הבמה. כמו טטריס שמתיישב במקום. פנטזתי על הפקה כזו שהחומר האנושי בה יהיה כזה והתחושה תהיה כל כך נעימה ונינוחה. זה נתן לנו לעשות דברים מיוחדים".

איתי: "אלמלא לינור, הייתי צריך לשחק את המשחק. לא הייתי מרשה לעצמי רגע להתפרק בחזרות ולבכות למשל, אבל היא מבינה אז הכל בסדר".

חושבים על הילדים, אבל גם על ההורים

אי אפשר לדבר על זוג שמתגרש מבלי להזכיר את מי שמושפע ישירות מההחלטה הכואבת: הילדים. לא פעם גם הילדים חושבים כי הם הסיבה שבגללה ההורים נפרדים. לכן במאי ההצגה לירון נח מספר כי גם את הזווית הזו הם החליטו לפרק על הבמה: "לגיבור המחזה, איתן, יש את התחושה הזו. בגלל האחריות שהוא לוקח על ההחלטה של הוריו הוא ינסה לתקן ולעשות הכל שיחזרו. לעומתו יש את אחותו שדווקא לוקחת את זה ממקום אחר. בסוף ההצגה היא לא לקהל יעד של ילדים גרושים, היא לכולם. גם לילדים שההורים שלהם מאושרים יחד ושהכל טוב, גם הם ימצאו את המקום שלהם בהצגה. בסוף ילדים הם הקהל הכי חכם שיש, אי אפשר לסבן אותם, פשוט צריך לעשות את זה בתיווך נכון".

לאורך כל השיחה איתי ואלינור מדגישים עד כמה חשוב נושא התיווך לילדים ועד כמה צריך לפרק ולהרכיב נכון נושא כה מורכב, אבל עבור איתי לא מדובר בפעם הראשונה שהוא מתעסק בנושאים כבדים. בסוף שנות ה-90 איתי כיכב בסדרה "בעקבות הסיפורים הקסומים", שם גילם את חיית החושך מספרו המפורסם של אורי אורלב ז"ל שנפטר השבוע. אז, איתי גילם את החיה הדמיונית של אסף, שאביו נהרג במלחמה וחברו הטוב ביותר של אביו לפתע נכנס אל תוך מקומו. 

אתה רואה דמיון בין הסיפורים? על כך שפתאום התא המשפחתי משתנה וצריך להתחיל מחדש? האם האווירה הציבורית של היום אולי מקלה על ההתעסקות בשינוי התא המשפחתי לעומת שנות ה-90? 
למרות שעברו יותר מ-20 שנה, איתי לא צריך יותר מכמה שניות כדי להשיב: "אז והיום זה אותו דבר. לא השתנה. כל המסביב אולי משתנה, אבל מה שחשוב זה הרגש, הבפנים לא משתנה. כאב על אובדן אב הוא זהה אז והיום. מה שיכול להקל זה הכלים שעוזרים להדחיק. חיית החושך היה סיפור על התמודדות, שם הילד נאלץ להמציא לעצמו חיה כדי שיהיה לו את מי לחבק. לדרור, האבא בהצגה, אין את מי לחבק. האמא לא תחבק אותו מן הסתם, והילדים הם אלו שצריכים את החיבוק ממנו. ההבדל בין 'מועדון הלב השבור' ל'חיית החושך' הוא שפה אנחנו לא אומרים לילדים להדחיק, זה יש להם מספיק בחוץ. פה אנחנו אומרים להם לתת לכאב את הבמה, להיות פתוח לגבי זה".

גם אלינור מסכימה כי מה שחשוב הוא הפתיחות בנושא: "יש יותר מודעות להרבה נושאים, ביניהם גם לקבלת האחר והשונה. גם אצלי בבית לא דיברו על הנושא הזה ובעצם על שום דבר. גם היום כשאני אלך לאמא שלי עם בעיה, היא תרצה מיד לתת לי את הפתרון, לא תיתן לי להתמודד. אני חושבת שהיום באמת אפשר להנגיש את הנושא הזה יותר. אלו גם הערכים שחשוב לנו להדגיש בהצגה – פתיחות, קבלה, לחיות את הכאן ועכשיו – פשוט להרגיש אותו וגם לקבל את השינוי בחיים. וכמובן להקשיב. תמיד להקשיב".

איתי: "צריך גם לכבד, לראות את הצד האחר. לראות את חצי הכוס המלאה גם כשהיא ריקה לחלוטין. בחברה של 2022 אנחנו כל הזמן שמים תגיות וקובעים עובדות, בהצגה אנחנו שמים דגש על המעבר. זה בעיניי הכי חשוב – צריך להקשיב ולא להיות מקובעים, לראות את העוד".

אלינור, את נכנסת לנעלי האם. שונה לך מתפקידים אחרים בקריירה?
"שיחקתי את אשתו של זהר ארגוב שהתגרשה ממנו, אבל גם בעוץ לי גוץ לי היה לי ולמלך תינוק, אבל זו הפעם הראשונה אני חושבת שאני נוגעת במקום הבוער באימהות, העמוק. עם האמת שדורשת את הכישורים האימהיים שלי שבאים לידי ביטוי עם כל הידע והניסיון. אז אפשר להגיד שכן, הגעתי לגיל שאפשר להתחיל לשחק אם".

תיאטרון משקפיים

תיאטרון משקפיים הינו תיאטרון לילדים ונוער המקדם עשייה חינוכית, ע"י הרחבת והעמקת השיח בקרב הדור הצעיר- הן בפן ההומניסטי והן בפן התרבותי. התיאטרון ופעילויותיו מושתתים על ערכיו של המחנך, הסופר והרופא יאנוש קורצאק. 

התיאטרון מציע שיח המעלה לדיון נושאים הנוגעים לכלל ילדי ישראל ובעולם תחת נושאים הנוגעים במגדר, בעלי צרכים מיוחדים, תרבויות שונות, והתמודדויות חוצות הגדרות תוך התבוננות והסתכלות באנושי שבאדם. כמו גם, לחשוף ולעודד חשיפה נוספת למדיום התיאטרלי אצל המבוגרים והילדים כאחד. 

התיאטרון שם על עצמו כמטרה חינוכית עליונה את הערך של נתינה וקבלה. אנו מאמינים שלפני הכל אנו אנשי חינוך. רק כאשר נבין זאת, נוכל באמצעות הכלים שברשותנו לבצע עשייה חינוכית וערכית בתיאטרון הילדים והנוער ולהביא עשייה אקטיבית, קהילתית ומרחבית של הילד כלפי עצמו וכלפי הסביבה.