עדנה מזי"א, המחזאית מספר אחת במדינה, מוציאה ספר ילדים חמישי

כולם יודעים שאם רואים בתחילת הצגה אקדח, תישמע בה מתישהו ירייה. זה גם מה שעולה בספר "קוקולולי", שהופיע בימים אלה בהוצאת כנרת־זמורה־ביתן. "כל מה שנרמז בהתחלה, מתממש אחר כך: הילדה, גיבורת הספר, נראית יושבת לצד כדור, שבהמשך יתגלגל אל פתרון התעלומה שבמרכז העלילה; היא גם אוהבת לצחוק, והצחוק שלה עוזר להוריה לגלות אותה, בתם שנעלמה להם פתאום. כי מי מלבדה יעשה קוקו, כפי שרק היא יודעת לעשות?".

עדנה מזי"א, עם 17 מחזות שכתבה והוצגו, אוחזת ללא עוררין בתואר המחזאית מס' אחת במדינה. לצד הנושאים הלא קלים שעמם התמודדה עד כה במחזותיה, היא יודעת גם לעשות קוקו. הספר הנוכחי הוא הספר החמישי לפעוטות, שהיא וחברתה, מעצבת התפאורה והתלבושות אורנה סמורגונסקי, מפרסמות מאז שיצאו לפני תריסר שנים עם ספרן "סבתא, עוד פעם!".  "זה הפך לסדרה שלנו. לאחר ששיתפנו פעולה בהצגה 'חברות הכי טובות' של ענת גוב, נדבקנו בחברות הזאת".

במה זכתה אורנה?
"אורנה מפליאה לצייר ולאייר באופן ידני. היא לא משתמשת במחשב, מה שגורם לעבודות של אחרים להיראות אותו דבר. עיקר שיתוף הפעולה שלנו הוא בתיאטרון, והספרים הם לגבינו מעין בונוס שכזה".

לדבריה, כל ספר בסדרה נכתב לאחר שעמדה על אישיותו של כל אחד מנכדיה ולפי זה היא התאימה לו את העלילה. "אני סבתא שכותבת בשביל הנכדים ולפי אופיים", מזי"א מבהירה. "לאחר שכתבתי ספר לכל אחד מארבעת ילדיו של מייקי, בני הבכור, מגיע תורה של תמר, או לולי, כפי שמכונה בתה של אלישבע בתי. לולי, כיום בת שנתיים וחצי, היא ילדה עצמאית, שרואים עליה שהיא נולדה להיות מנהלת. בעיניי, כסבתא שלה, היא מחוננת־על".

איך מדובבים ילדים בגיל כה רך?
"גיבשתי לי מעין פטנט, שלפיו אני משחקת איתם כאילו שאנחנו פסיכולוגית ומטופל. המשחק הזה מדרבן אותם לשתף איתי פעולה ולספר הכל".

מניין קפצה עלייך הסבתוש של הספרים?
"היא לא קפצה יש מאין. תמיד ילדיי היו אצלי במקום הראשון מעל כל הקריירה, ובעקבותיהם - נכדיי. אם החסרתי מילדיי משהו בגלל היותי עסוקה מאוד בתיאטרון, כעת אני משתדלת לפצות על כך כסבתא. כי ככל שנתתי להם הכל, אני מודה שהראש שלי היה תמיד בכתיבה".

רק בכתיבה?
"לא רק. הרבה שנים יש לי מודעות למה שקורה בתחום הפוליטי ולגבי מה שעולל לנו ראש ממשלה נכה רגשית, שחייו מתנהלים סביב אישה שהוא פוחד ממנה פחד מוות. אני לא פוחדת מאיש ומוכנה להתעמת עם כל אחד, כולל מי שהייתה השרה שניסתה להשתלט על התרבות שלנו.

"אני מחפשת הגדרה מדויקת שתגדיר את היצור ההולך על שתיים הזה שנקרא מירי רגב. עוד לא הומצאה הגדרה שתגדיר אדם כל כך שלילי. לא רק שהיא עשתה נזק נוראי לתרבות בארץ, היא גם לא הפנימה את המהות של תרבות, שמתקיימת קודם כל בערים גדולות. בפריפריה יש תיאטרונים יותר טובים ופחות טובים, אבל בכל העולם התיאטרונים המרכזיים נמצאים במרכז. תיאטרון זה אומנות גבוהה, ואם לא כך, זה עדיין לא משהו שצריך להיות עממיקו. הניסיון לדחוף לכך זהו צעד שגוי היסטורית. אליטה תמיד הייתה ותהיה תמיד".

האם אחרי לכתה הכל בסדר במשרד התרבות או עדיין יש על מה להיאבק?
"שום דבר לא יכול להיות בסדר כל עוד התקציבים לתרבות כל כך מגוחכים ואנחנו, היוצרים, פועלים כמו עבדים קטנים, שמתרוצצים בין עוטף הבימה לבין עוטף הקאמרי ובית ליסין ומרוויחים גרושים. חתכו מהתקציב ובסופו של דבר אף אחד מאיתנו לא יכול לחיות מהיצירה שלו גם אם השר הנוכחי, חילי טרופר, חיובי וטוב".

התיאטרון בארץ ממלא את ייעודו?
"כן ולא. לתיאטרונים כאן יש אפשרות לבחור בין שייקספיר לבין קומדיה רדודה, כמו גם בלונדון. אני מבינה את מנהלי התיאטרונים, שמרגישים צורך להעלות קומדיות שאינן ברמה מאוד גבוהה כדי שיוכלו להעלות במקביל דברים יותר טובים. תיאטרון בשום פנים ואופן לא יכול להיות רק אליטיסטי, אבל בוודאי גם לא רק עממיקו".

עד כמה התיאטרון משמש לך במה להצגת דעותייך הפוליטיות?
"לא כתבתי עד כה מחזה פוליטי, כי עוד לא מצאתי את המפתח כדי לכתוב אותו. כמי שזועמת נורא על מה שקורה, אני מאוד רוצה. אני מרגישה חוסר מנוחה, אפילו ייאוש, ככל שהמנדט ה־61 עלול להתקרב לליכוד. זה גורם לי להיות אחוזת בעתה. המציאות עד כדי כך קיצונית שאין מילים כדי לתאר אותה".

מי צריך ואזה? 

לעומת יוצרים אחרים לתיאטרון, שמפזרים את היצירה שלהם בין זירות שונות, בכעין פיזור סיכונים, את אינך נוהגת כך. המחזות הראשונים שלך הוצגו בתיאטרון חיפה ואחר כך נעשית מזוהה עם הקאמרי באמצעות ענת גוב ועמרי ניצן, עליהם השלום. רק בשנים האחרונות פתחת חלון גם לבית ליסין. ההליכה במשעול כה צר נובעת מזהירות?
"לא מזהירות, מה פתאום?! מקום שאתה נמצא בו וטוב לך בו, אתה ממשיך איתו. עכשיו בית ליסין מציג בהצלחה את המחזות שלי 'משחקים בחצר האחורית' ו'זוג', כך שאני לא רואה סיבה לחפש במה אחרת כדי להעלות את המחזות הבאים שלי. למעשה, כשעמרי ניצן נפטר, היה לי קשה לחזור לקאמרי. כן, גם פיזית היה קשה. הרגשתי עצב כה גדול על לכתו, שלא יכולתי לחזור לתיאטרון שהוא ניהל".

כלומר, תיאטרון בית ליסין הוא ביתך התיאטרוני הנוכחי?
"כרגע כן. בגיל 73 אין אינסוף רגעים שיהיו. אני לא יודעת כמה עוד מחזות אכתוב. הגרסה הנוכחית של הצגת 'משחקים בחצר האחורית', על פרשת האונס בשמרת, 30 שנה לאחר שהועלתה לראשונה בתיאטרון חיפה, עדיין עושה את העבודה. בסיומה, אולי בהשפעת ההלם שחווה הקהל, הוא איננו ממהר למחוא כפיים עד שזה משתחרר לו. מחזאי לא יכול לשאוף למשהו יותר מאשר לגרום לקהל טלטלה, וזה מה שקורה עם ההצגה הזאת, שהוצגה ברחבי העולם".

זה שההצגה מצליחה בארץ ובעולם עוזר במשהו במאבק מול התופעה הפסולה שהיא תוקפת?
"הייתי רוצה שזה יהיה כך, אבל קשה לי להאמין שאומנות באמת משפיעה, אלא כשבני נוער רואים את ההצגה, ניכר שהודות לצפייה בה, הם מתחילים לראות את הדברים אחרת".

הצגת "זוג" שלה, המוצגת זה כחצי שנה בבית ליסין בבימויו של אילן רונן, מתוארת כ"דרמת יחסים מותחת ורלוונטית מאין כמוה על הקרבה, העצמה וגבולות האהבה". "המתח מונע מהקהל להשתעמם", היא סבורה. "לא מעניין אותי לכתוב קומדיה רומנטית". בעצם, מדובר בדרמת יחסים בריבוע: גבר (רמי הויברגר) חוזר לביתו עם זר פרחים, ובעודו מתכוון לפייס את זוגתו (שירי גולן), היא תוקפת אותו ונעצרת. עד מהרה מתברר שעורכי הדין (דניאל גל ותום חגי), המטפלים בעניינם מטעם הקטגוריה ומטעם הסנגוריה, הם זוג בהתהוות עם בעיות משלו.

"למעשה, מאחורי זר הפרחים המפייס מסתתר סיפור של התעללות נפשית", מוסיפה מזי"א. "גם בלי שיסבלו מאלימות פיזית, אפילו לא הרמת יד, יש נשים שחוות טרור מילולי מדכא מצד בן זוגן ולא מדברות על זה".

"לא נדרשתי כעת לבלות ימים ושעות בבית משפט כדי להביא עלילה שמתנהלת בין כתליו", מעירה מזי"א. "כבת של עורך דין (רפאל קוטלוביץ' - יב"א), שהופיע בבתי משפט, עיסוקו עניין אותי. הוא רצה שאמשיך אותו, אבל פניתי לכיוון אחר. הספיק לי מה שזכרתי מעיסוקו של אבי ומה שסיפרה לי חברת ילדות, עורכת דין שעובדת בפרקליטות. כעת, נמנעתי מלחזור לבית המשפט כי לא רציתי שזה ייראה בהצגה יותר מדי ריאליסטי".

לפי מה את מחליטה לביים הצגה שלך או לא?
"אין לי כבר מה להחליט בנושא הזה. הפסקתי לביים, מה גם שאף פעם לא ראיתי את עצמי כבמאית מהוללת. בא לי שאת המחזות שלי יביים במאי מהולל, שבאמת יוכל לעשות משהו שאני לא יכולה לעשות. אין לי כבר כוחות בשביל זה".

אמרת שאת אוהבת תיאטרון סגפני ואת מנסה לא לשלם את מסי הריאליזם. איך זה בא לידי ביטוי ב"זוג"?
"ב'זוג' ההצגה לגמרי מופשטת. כמעט אין תפאורה, כך שזה נראה סגפני מאוד. אני לא אוהבת שיש על הבמה פריטים ריאליסטיים כמו ואזות. גם בבית שלי אין פריטי אומנות קטנים".

המחזה הבא בדרך?
"הוא בכתיבה. עכשיו נושא האקלים מאוד בוער בעצמותיי".

מפא"י עם סטייל 

אם לעבור לסיפורה האישי של מחברת מחזה הלהיט "המורדים", מזי"א הפליגה אל מחוזות השמאל מהימין, בהיותה בתם היחידה של עו"ד רפאל קוטלוביץ', מי שפיקד על תא האצ"ל בדרום אפריקה ולימים היה מטעם חרות ראש מחלקת העלייה והקליטה בסוכנות היהודית, ושל אלישבע שהייתה פעילה בלח"י. "גדלתי על סיפורי המחתרות שלהם וקראתי את 'המרד' של בגין, שהיה בבת מצווה שלי", היא מעידה. "אך מצדי הייתי מעדיפה שהוריי יהיו מפא"יניקים, כמו הורי החברות שלי. זה היה נראה לי כיותר סטייל.

"התקופה ההרואית בצל ההשקפות של הוריי נגמרה לי מהר. לא רק שקראתי מנעוריי מה שכתב פרופ' ישעיהו לייבוביץ', אלא שקומה מעליי גר חיים הנגבי, ממייסדי 'מצפן'. בעקבותיו נהייתי קיצונית בדעותיי ועד היום יש בהן לא מעט ממה שהיה ב'מצפן'. אך יותר מכך בערה בי התשוקה לתיאטרון. כל מה שרציתי זה ללמוד משחק בלונדון ולהיות שחקנית, מה שלא הסתייע".

למה תיאטרון?
"כילדה שגדלה על ספרי חסמבה ועל חוברות טרזן, גם אם הם מזוהים עם בנים, חלילה לא על ספרי בנות, הייתי נורא שקרנית. לעומת השקרים של ביבי, השקרים שלי דאז היו ילדותיים. בצעירותי הייתה לי חברה לא הכי מבריקה ולה הייתי מספרת נסים ונפלאות, דברים שבדיתי. כשראיתי שהיא האמינה, לקחתי את זה הלאה. כשהחיים היו קטנים והאמת די עלובה, אז כבת יחידה סיפרתי לעצמי סיפורים".

זו הייתה גם מעין בריחה ממציאות מסוימת?
"כל החיים יש בהם מעין בריחה, בפרט בתיאטרון. כיום, הכתיבה מהווה לגביי הבריחה האולטימטיבית".

היית ילדה כותבת?
"כתבתי יומן עד שגיליתי שחבר נחשף אליו - וזרקתי לזבל כל מה שכתבתי".

אף על פי שרצית, לא נהיית שחקנית.
"קריירת המשחק שלי התנפצה אל סלעי המציאות לפני שהחלה, מה גם שאמרו עליי שאני שחקנית לא טובה. שיחקתי כמו שבמאי משחק, כלומר שאצלי הדיוק הוא הדבר הכי חשוב בתיאטרון. כי מגרד לי בגוף כשאני מרגישה זיוף. לכן יש לי על עצמי ביקורת קשה מנשוא, כשתוך כדי כתיבה אני משפילה את הראש ומרגישה שחובטים בי. 

"לאחר שירות צבאי במודיעין, כשלמדתי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל אביב, השתתפתי באיזו הצגה של גוגול - וזה לא היה זה, מה גם שאי אפשר היה להתבלט שם מול חברתי בחיים ולכיתה, סנדרה שדה. מה שחיסל אצלי את פרק המשחק היה אודישן אצל דן בן־אמוץ, שהיה די מגעיל ומיד העיף אותי. זה הספיק לי. יותר לא ניגשתי לשום אודישן".

אלמלא ה"תאונה" הזו אצל המנוח, יכול להיות שהיום היינו פוגשים אותך בתור מישהי אחרת?
"לגמרי! בלי שנשים לב, החיים שלנו נבנים מאלפי נקודות קטנות, לבנה על גבי לבנה. אם לא דן בן־אמוץ, אולי הייתי היום שחקנית ובכלל לא מגיעה לכתיבת המחזות שלי, שלא איתם התחלתי את קריירת הכתיבה שלי. בהיותי סטודנטית פגשתי באיזה בר את עמוס גוטמן, אז במאי קולנוע מתחיל, שכבר ביים סרט קצר. הוא שאל אותי אם אני מכירה מישהו שיוכל לכתוב איתו תסריט לסרט ארוך. כשהעליתי כל מיני שמות, הוא שאל 'למה לא את?'. 

"לא העזתי להודות שמעבר לרצוני להיות שחקנית, ברובד היותר עמוק רציתי להיות סופרת, משהו שבעיניי היה להיות בפלנטה אחרת בהשוואה לשחקנית. 'אז תכתבי כמה שורות', הציע גוטמן ובאותו רגע נולדה קריירת הכתיבה שלי".

הגלגל מסתובב 

מזי"א חברה אל גוטמן בכתיבת התסריטים לשלושת סרטיו הראשונים - "נגוע", "בר 51" ו"חימו מלך ירושלים". "עבודת הכתיבה עם עמוס הייתה מאוד מפרה ומלמדת", היא מעידה. "כחיית קולנוע, עמוס ידע הרבה יותר ממני. כסטודנטית, אז לא פתחתי את הפה כמו היום, מה גם שהנושאים ההומוסקסואליים שלו לא הכי עניינו אותי, אם כי תמיד היו לי חברים הומואים. באיזשהו שלב התמרדתי ואמרתי שאני לא רוצה יותר".
על גוטמן, שאת התסריט לסרטו האחרון לפני מותו בטרם עת, "חסד מופלא", כתב לבדו, מוסיפה מזי"א: "עמוס היה אדם מאוד אותנטי ונטול פוזה. הוא הוריד ממני מסיכות ולמדתי ממנו להיות אדם אמיתי".   

הזכרת את השירות הצבאי במודיעין; היכן, מה?
"שירתי בשטחים, בעיקר בטול כרם, מיד אחרי מלחמת ששת הימים. אחד התושבים שם היה מביא לנו חומוס ופלאפל - ואני לא זוכרת שהיינו משלמים. עד היום המחשבה על כך לא נותנת לי מנוח. ככה זה כיבוש, מה שלא יהיה הוא משחית. אבל מה חומוס? הייתי שם עדה למחזות קשים של פיצוצי בתים, משהו קורע לב. זה שינה את דעותיי, כשתפסתי איך כבשנו עם אחר".

שלא באופן מתוכנן, היה למזי"א פרק חלוצי בחייה. יום אחד, בהיותן בירושלים קיבלו היא וחברתה, סנדרה שדה, טרמפ מטייס בחיל האוויר, "חתיך" כהגדרתה. ה"חתיך" היה יואב מזי"א, בן מושב נהלל. לאחר נישואיהם היא עברה מ"החנטרישיות התל אביבית", כהגדרתה, אל נוף השדות שבעמק יזרעאל. 

"כשנולד בננו הבכור, מייקי, חשבתי שעדיף לגדל את הילדים ליד האדמה", היא מסבירה. "האמנתי שבחיים בטבע הם יגדלו להיות פחות נוירוטיים - ולא התבדיתי. יצאו לי שני ילדים פגזים. באחרונה בתי, אלישבע, חזרה לחיות בנהלל ונראה שיהיה לה טוב שם. לי הספיקו 30 שנות חיים הרחק מהמרכז". "אף פעם לא הרגשתי שייכת למקום הזה", אומרת מזי"א, שבחייה הממושכים בכפר נשארה הנסיכה מהעיר. "עכשיו, לאחר שאלישבע עברה לשם, היא מארגנת לי יחידת דיור לביקורים שלי אצלם. מוזר איך שהגלגל מסתובב כמו העיגול שעליו בנויים בתי נהלל".

בדרך להיותה הגברת הראשונה של המחזאות הישראלית, נזרקה מזי"א בצעירותה מתיאטרון חיפה, שם ניסתה להתחיל את הקריירה כמנהלת הצגה. "הייתי גרועה בתפקיד הזה", היא מודה. "הספיק לתיאטרון ששלחתי לדרום תפאורה של הצגה שהייתה מיועדת לצפון, כדי לפטר אותי. ב–91', לאחר שנגמר סיפור התסריטים עם עמוס גוטמן, עודד קוטלר החזיר אותי לתיאטרון החיפאי עם 'וינה על הים', המחזה הראשון שלי, שהוא ביים. אמא שלי מווינה, ועד היום יש לי איזשהו קשר לתרבות אירופה".

בסדר, אמך מווינה. רק זה גרם לך לכתוב את "וינה על הים"?
"כמובן, לא רק. צריך גם אירוע מכונן. לי זה קרה כשהצטרפתי למסע של התיאטרון הקאמרי לרוסיה על תקן חברתה הקרובה של סנדרה שדה. אולי ההתרגשות מהעלייה לרגל לקברו של צ'כוב, במוסקבה, דרבנה אותי לכתיבת מחזה".

"אני לא אוהבת את התיאטרון של פעם", אומרת מזי"א, "אני מעדיפה את התיאטרון העכשווי שלא משחקים בו, אלא נמצאים בתוך מצב, כמו 'משחקים בחצר האחורית". לאחר חמישה מחזות בתיאטרון חיפה, תקעה מזי"א יתד בקאמרי, לאחר שעמרי ניצן נטל על עצמו את בימוי המחזה שלה "סיפור משפחתי". המחזה הבא שלהם, שאף הפך ללהיט גדול, "המורדים", התבסס על הסיפור של הוריה, יוצאי המחתרות.

ב"המורדים" היה לך שחקן אדיר, שדי נשכח מאז.
"את כולנו ישכחו. אין מה לעשות נגד זה. ככה זה העולם, באמת לא צריך להתלונן. אתה בוודאי מתכוון ליוסי ידין, שבניגוד לפאתוס מהעבר ידע להתאים את עצמו לתיאטרון החדש. זה היה תענוג צרוף לראות שחקן מהדור שלו, דור הנפילים, עם קולו העמוק, בהצגה שלי. באותה שנה קיבלתי מידיו את פרס התיאטרון - וההתרגשות הייתה עצומה". 

מורדת בדרכה

מבלי להתכוון, נהייתה מזי"א גם במאית: "הכרתי את ענת גוב שנים, כשזמן רב היו לנו כמובן גם חברות אחרות. כשהיא הראתה לי את המחזה השני שלה, 'חברות הכי טובות', התנדבתי למצוא לה במאי טוב. כך עד שהייתה מי שזרקה את הרעיון שאני אביים למרות שבכלל לא למדתי איך עושים את זה. מפה לשם ביימתי שישה מהמחזות של ענת וגם כמה שלי".

כשמזי"א נזכרת בגוב, ניכרת בדבריה המיית געגוע. "היה בינינו מפגש של ניגודים", היא משרטטת את מפת החברות שלהן. "שתינו מעין מורדות - וכל אחת מאיתנו בדרכה. ענת הייתה המופנמת מבינינו, ואני - זאת שלא פעם ששה אלי קרב. היינו זו לצד זו בעתות של מצוקה. כשהיא הייתה מאושפזת, נראה היה לי הכי טבעי בעולם להיות איתה. כי חברות הכי טובות הן אנחנו, כשבחברות הזאת הערכתי את האומץ שהיא הפגינה".

ויכוחים? ריבים?
"לא בינינו. חברות הכי טובות, אמרתי".

אפשר לחיות ממחזאות?
"אם בשנים הראשונות חייתי טוב מאוד ממחזאות, כיום זה כבר בלתי אפשרי. אכן, היו לי הצגות שרצו מאות פעמים והיה לי ממה לחסוך, כי אז כשהצגה הצליחה, היה מזה הרבה כסף. כיום כבר לא. אם ללכת לפי השיקול הכספי, אז יש שחקנים שמרוויחים יותר מהמחזאים שבמחזות שלהם הם משחקים".

שלושה משותפייך ליצירה - עמוס גוטמן, ענת גוב ועמרי ניצן - כבר אינם. זה מפחיד?
"לא. אני חזקה ויודעת שזה מנהגו של עולם. לאחר שנים של עיסוק ביוגה, אני בודהיסטית בנשמתי. כמו שאמרה ענת גוב - 'חיים ומתים; זאת הרוטינה'. עם כל הניסיון שצברתי אין לי בעיה להסתכל למציאות ישר ללבן של העיניים, אם כי אני מעריכה גם כאלה שנוהגים אחרת. לעומתם, ידעתי תמיד איך לצאת מדיכאונות".

הקריאה הייתה ונשארה התחביב העיקרי שלה, "כשאני מסיימת לקרוא ספר, תוך שנייה אני כבר בספר הבא" - לצד צפייה בסדרות טלוויזיה. ריאליטי? "אני רואה את 'חתונמי' ומזדעזעת מהטיפשות של אנשים, אבל נהנית מהסיפורים, כפי שיש בתוכניות כמו 'מאסטר שף'".

פרט לכך, קיפלה מזי"א את כרזות ההפגנות הרבות, שבהן השתתפה בעבר עד שחדלה. "די לי עם זה, אני זקנה!", היא מכריזה בריש גלי. אם למאן דהוא יש ספק, מזי"א הצטרפה זה מכבר לנשים שהולכות על שיער שיבה טבעי. "טבעי", זה כעת שם המשחק אצלה. כך קיבלה בהבנה את החלטתו של בנה מייקי, איש עסקים, להשתקע עם רעייתו ועם ארבעת ילדיהם בקוסטה ריקה הרחוקה. "כי מי אני שאגיד להם איפה לגור?", היא תוהה.

אכן, כשם שהיא לא תכתיב ליקיריה מה לעשות, איש לא יוכל לכפות עליה ועל שותפתה את הוצאת ספר נוסף בסדרתן. "שאף אחד לא יתבלבל", מזי"א מציעה לעשות סדר. "לא הפכתי לסופרת ילדים ואין לי כוונה להיות כזאת. הוצאנו חמישה ספרים כמספר נכדיי, ספר לכל נכד, שכאשר כבר לא אהיה, לפחות תישאר להם איזו מזכרת ממני. אם לא יהיו לי עוד נכדים, אז מבחינתי תם ונשלם הסיפור של הסדרה. שהרי אינני שוכחת שלפני הכל הייתי ונשארתי מחזאית".