בקריירת המשחק שלו, שנמשכת כבר 50 שנה, חווה אלי דנקר כמעט הכל: הופעות על הבמות הגדולות בישראל ובחו"ל; קריירה בהוליווד ובסדרות בינלאומיות; ותפקידים רבים בסרטי קולנוע ובתיאטראות. אבל ההצגה החדשה “קו החוף" מבית תיאטרון אלעד (תיאטרון אילת והערבה) מזמנת לו חוויה חדשה, שכן היא מתקיימת במרחבי הטרמינל הישן באילת בשלל מפלסים, חדרים ותפאורות, כשהקהל מתלווה לשחקנים, בהליכה ברגל, לכל אורך ההצגה.
“זו חוויה שונה ממה שאני מכיר", אומר דנקר, שבחודש הבא יחגוג 74. “זה מסע יוצא דופן שעד היום אני לא יודע לאן נגיע איתו כי תהליך העבודה ממשיך מהצגה להצגה, נעשים כל הזמן שינויים ועבודה מתמדת של כל אחד מאיתנו, השחקנים. זה קונספט ייחודי מאוד".
“קו החוף" היא הצגה מבית היוצר של המחזאי הלבנוני וואג'די מועווד, שזכתה לנוסח עברי של אלי ביז'אווי, ומי שביים אותה הוא שי פיטובסקי. במרכז ההצגה ניצבת מערכת יחסים בין אב ובנו, שאותו הוא נטש. “כל השנים הוא כותב לו מכתבים ולא שולח", מספר דנקר. “באיזשהו שלב הוא מחליט לבוא ולפגוש את הילד, שכבר בן 30.
כשהוא ממתין לו בגינה, בחצר ביתו של בנו, הוא מת לפני שהספיק לפגוש את הבן. הבן לוקח את הגופה ומקבל מזוודה מלאת מכתבים, אותם מכתבים שאביו כתב לו ולא שלח, ודרכם הוא מגלה מי היה האבא שלו וגם מי הייתה אמא שלו, שנפטרה עם לידתו. בהמשך הוא מגלה מהיכן הגיעו הוריו. דרך המכתבים הוא יוצא למסע שורשים ומחליט לקחת את גופת האב לארץ המולדת. הוא עובר מסע שבו הוא פוגש את קורבנות המלחמה שהייתה באותה ארץ". דנקר, שמגלם בהצגה את האב, הצטרף למחזה לאחר שיחת טלפון שקיבל לפני כשמונה חודשים מהבמאי, שי פיטובסקי. “כל פגישה מלמדת על החיים, משנה את התפיסה", הוא אומר. “הוא מלמד אותך מה אתה כן יכול לעשות ולא מה אתה לא יכול או לא אמור לעשות".
את פיטובסקי הכיר דנקר דרך בנו, השחקן־זמר רן דנקר. “אחרי שרן עשה את האלבום עם עילי בוטנר ושיחק בסדרות טלוויזיה, הוא נסע ללמוד משחק בניו יורק כי הוא החליט שהוא רוצה ללמוד תיאטרון כמו אבא", הוא מספר. “כשהוא חזר, הוא הצטרף לקבוצת הצעירים בתיאטרון הבימה, כשמי שהנהיג אותה בזמנו היה שי. רן הזמין אותי לראות את ההצגה ‘השבועה', והייתי המום מהיצירה שהם עשו שם ומהאופן שבו רן מגיע לידי ביטוי. ואז הוא אמר לי: 'אבא, אם אי פעם שי פיטובסקי מתקשר אליך, אתה אומר לו 'כן''.
באמת, לפני שמונה חודשים שי צלצל אליי, והדבר הראשון שאמרתי לו זה ‘כן'. הוא אמר: ‘אבל רגע, אתה עוד לא יודע על מה אני רוצה לדבר'. אז אמרתי לו: ‘רן אמר לי שכשאתה מתקשר – ישר להגיד ‘כן''. גם עצם זה שקאסט השחקנים המטורף הסכים לקבל לשורותיו עלם צעיר בן 74 - היה בעיטת פתיחה מעודדת. עשיתי כל מה שאני יכול כדי לעמוד בקצב ולהיות פרטנר נאמן לשחקנים המופלאים האלה. כולנו שרים ומנגנים על הבמה וזה בכלל תענוג, כי מוזיקה היא חיי".
בלי אגו
דנקר למד משחק בבית צבי, למד תיאטרון באוניברסיטה העברית ובהמשך פנה ללימודי משחק בניו יורק. כששב ארצה החל לשחק בשלל תפקידים בתיאטראות השונים. באמצע שנות ה־80 החל לככב בתפקידים בשלל סדרות וסרטים בינלאומיים, בהם “מקגיוור", “הבית הלבן", “המנטליסט", “CSI: מיאמי", ובמקביל שיחק גם בסרטים ישראליים והיה לאחד מכוכבי הטלנובלות הראשונים בארץ (“לגעת באושר", “האלופה"). “אני זוכר שפעם שאלו אותי: ‘איך שחקן רציני כמוך עושה טלנובלות?'. אז אמרתי: ‘ברצינות'", הוא צוחק.
לא הפריע לך לגלם תפקידי מחבלים בהוליווד שוב ושוב?
“אני רוצה להגיד לך משהו. הוליווד זו האחות החורגת של התיאטרון אצלי. כשהיא זקוקה לי, אני מתייצב. אני לא בוחל בתפקידים. כשאומרים לי בוא, אני בא. אז אני ממשיך לעשות סרטים וממשיך לשחק מחבלים וטיפוסים רעים, אין לי שום בעיה עם זה. פעם, לפני 30 שנה, שאלו אותי איך זה לשחק מחבלים, ואז זה נחשב לשאלה פרובוקטיבית. אז, כשהייתי צעיר, הייתי גם עונה לשאלות כאלה, אבל עכשיו אני יודע לסנן".
"היו בקריירה הבינלאומית הבלחות של דברים טובים שהרגשתי שאני עושה, אבל כל השאר היה דרך להתפרנס. אנחנו עושים את מה שאנחנו צריכים כדי לעשות את מה שאנחנו אוהבים. מה שאני אוהב זה תיאטרון ומה שאני צריך זה מה שכתוב על הצ'ק, ואם זה בא מהוליווד - שיבוא מהוליווד. אין לי בעיה עם זה. אני אוהב לעבוד".
מה מושך אותך בתיאטרון?
“זה עניין של הישרדות. אני לא מכיר משהו אחר. מגיל 4 החלטתי שאני רוצה להיות שחקן. בגיל 22, אחרי הצבא, הלכתי ללמוד משחק, ושם זה התחיל. אני לא מכיר משהו אחר. המשפחה שלי היא הילדים שלי, האישה שלי והתיאטרון".
למרות התשוקה לתיאטרון, במשך שנים הוא התפרנס מלהיות אקורדיוניסט ופסנתרן. “התפרנסתי כל חיי ממוזיקה, וזו הייתה פרנסה לא רעה בכלל", הוא אומר. “כשסיימתי את השירות הצבאי שלי חיכו לי מהאקדמיה למוזיקה ומבית הספר למשחק בית צבי. האקדמיה הייתה מוכנה לקבל אותי, ללא בחינה, למסלול ניצוח. סביר להניח שאם לא הייתי הולך לתיאטרון, הייתי היום מנצח".
אתה לא מרגיש שקריירת המשחק באה על חשבון הקריירה המוזיקלית?
“מסתבר שזה לא בא אחד על חשבון השני. בשלוש השנים האחרונות אני משתתף ביצירה שכתבה אלה שריף למונולוג שחיבר יהושע סובול בגרמנית. זו יצירה לשחקן ולתזמורת סימפונית בניצוחו של עומר מאיר ולבר, ואנחנו עוברים מתזמורת לתזמורת, מעיר לעיר, ברחבי אירופה ומבצעים את היצירה הזו. אז המוזיקה חיכתה לי יפה. זה מופע מעניין ומאתגר כי צריך לדבר בקצב, ובמקביל אני רץ על הבמה, משתולל, קופץ ועושה דברים בלתי רגילים".
גם את ילדיו גידל דנקר, אב לארבעה, על ברכי המוזיקה. “אני מאוד גאה בהם", הוא אומר.
איזה טיפ נתת להם כשהבנת שהם נכנסים לעולם האמנות?
“הטיפ היחיד שנתתי להם, עד כמה שילדים מקשיבים לך, הוא לשמור על הבריאות בשלל היבטיה: הבריאות הפיזית והנפשית. להתרחק מחומרים מזיקים, מאלכוהול לא טוב, לשמור על השפיות ולא לתת לנוזלים מזיקים לעלות למוח, מפני שאם אתה בריא, אז כשמגיע הרגע שבו אתה צריך לספק את העבודה – אתה תעשה את זה. אבל אם אתה לא בריא – אז אתה תפספס את הרגעים הכי חשובים שלך".
מהם התפקידים הכי משמעותיים שעשית בקריירה?
“הנמר שירחן במחזמר ‘ספר הג'ונגל', היצירה של אלה שריף ויהושע סובול עם התזמורת, וההפקה הנוכחית של תיאטרון אלעד. בכלל, אם אתה רוצה לעבוד עם תיאטרון אלעד, אתה צריך להפקיד את האגו בתל אביב למשמורת. אין שם שום אגו. אני מרגיש בהצגה כמו ילד שיצא מבית ספר".
כולם בשביל אחד
לצד קריירת המשחק והמוזיקה, דנקר מעיד על עצמו כאקטיביסט, עניין שהחל אצלו לפני כעשור במחאה החברתית. “הייתי הנהג של סתיו שפיר בהתנדבות מאז פרוץ מחאת האוהלים ועד שהיא פרשה", הוא אומר. “הייתה לי הזכות גם להנחות את טקס החתונה שלה ושל עמית סטיבה. מבחינה פוליטית, כיום אני לחלוטין מחזיק בדעות מהשמאל הקיצוני. אני מאוד מצטער על פירוקה של הממשלה האחרונה, שהייתה נקודה של שפיות, ואני מקווה שזה יקרה עוד פעם".
איך עברה עליך תקופת הקורונה?
“לא דיברתי על זה כי כאב לי על החברים שלי שיושבים בבית ספונים ומחכים שכל העסק יעבור, אבל בתקופה הזו המשכתי להופיע ברחבי אירופה עם היצירה המוזיקלית של אלה שריף ויהושע סובול. המפקד שלי מהצבא התקשר אליי ואמר לי: ‘אלי, תשמע, אתה יושב עכשיו בבית ולא זז, מה דעתך להקריא סיפורים שכתבתי?'".
"התחלנו להופיע שלוש פעמים בשבוע בחצרות בתים בפני 20 איש, בהתאם לחוק, כשאני סיפרתי את הסיפורים שלו, ואת כל ההכנסות הוא נתן לי. הוא לא הסכים בשום פנים ואופן לקחת בזה חלק. שאלתי אותו למה, והוא ענה: ‘אנחנו בצנחנים אחד בשביל כולם וכולם בשביל אחד. אחריי לצנחנים'. זו הייתה עבורו שליחות להעביר את סיפוריו, וזה היה תענוג יוצא מן הכלל".
הזכרת במהלך הראיון את הצבא מספר פעמים. עד כמה הוא היה משמעותי בחייך?
“נולדתי במלחמת השחרור, לחמתי במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים ובעוד מבצעים. המלחמות חרשו את דמי. חבריי הטובים הם גם חבריי לנשק עד היום".
ההצגות הקרובות:
- 14 בספטמבר, 20:30, אולם הטרמינל
- 15 בספטמבר, 20:30, אולם הטרמינל
- 2 באוקטובר, 20:30, אולם הטרמינל