השחקנית ציפי מור לא דמיינה שיום אחד תעשה אודישן לתפקיד בתיאטרון היידישפיל. “זו הייתה בשבילי הפתעה מוחלטת”, היא מספרת. “עשיתי אודישן לתפקיד אחר בתיאטרון אחר, אבל הבמאי המליץ עליי לשוקי וגנר, הבמאי של היידישפיל, ושוקי דיבר עם ששי קשת, המנהל האמנותי של התיאטרון, והם פנו אליי עם הרעיון להצטרף לתיאטרון. זה לא משהו שציפיתי לו, ומאז שזה קרה אני מוצאת את עצמי עם חיוך בעבודה על ההצגה החדשה”.
הופעת הבכורה של מור בתיאטרון היידישפיל תיערך מחר (שישי) באולם “אריסון” בתל אביב (בשעה 12:00) בהצגה “אף פעם לא מאוחר”, דרמה מוזיקלית מאת אנדראה באואב, בבימויו של וגנר ובניהולו המוזיקלי של קובי אשרת, שבה תככב מור בתפקיד הראשי לצד השחקן אברהם סלקטר ועם קאסט שחקני היידישפיל הכולל את יהונתן רוזן, שריאל יוסף, רון שמוקלר, הדר דדון ושרון ונצובסקי שבצ’נקו. “זו דרמה רומנטית, הומוריסטית ומוזיקלית שמדברת על אהבה בגיל השלישי, על בחירות בחיים, על עירוב תרבויות של לדינו ויידיש”, מספרת מור. “זה היה רעיון של קובי אשרת להרים הפקה של לדינו ויידיש, שתי שפות שהעם היהודי שמר בגלות בכל מיני מחוזות. ששי קשת התאהב ברעיון, וכך נולדה ההצגה. המחזאית היא מארגנטינה וכתבה את זה בספרדית, בעלה תרגם לעברית, ואז תרגמו את זה ליידיש וללדינו. קיבוץ גלויות של ממש”.
שיחקת פעם בהצגה ביידיש?
“לא, בחיים לא. גם לא ידעתי יותר מדי מילים ביידיש מלבד ‘כן’ ו’לא’ שזכרתי מסבתא שלי. את הניגון היידי יש לי באוזניים, אז הייתי צריכה ללמוד את הטקסט ולהבין כל דבר שאני אומרת. אמא שלי מדברת ביידיש, אבל ביידיש יש כל מיני ניבים, ובתיאטרון היידישפיל מדברים בניב מסוים, והרבה מההצגה מדברים גם בעברית ובלדינו. אני מדברת ביידיש ובעברית, ואברהם סלקטר מדבר בעברית ובלדינו”.
בבית דיברו ביידיש?
“לא, ההורים דיברו יידיש כשרצו שלא נבין. בילדות לא דיברתי יידיש ולא רומנית כי הן נשמעו לי שפות גלותיות, והיום אני מצטערת שלא למדתי את היידיש והרומנית כי כל שפה שאת לומדת - נותנת לך צבע ונדבך כשאת מסתובבת בעולם. אבל אף פעם לא מאוחר לכך”.
אז לקחת על עצמך אתגר.
“זה לגמרי אתגר. פעמיים בחזרות אמרתי לעצמי: ‘אני לא אתגבר על זה. איך אעשה את זה?’. אבל הצלחתי להתגבר, ללמוד את זה ולהכניס לזה את המשמעויות. זה אשכרה אתגר”.
בהצגה מגלמת מור אישה בגיל השלישי שהתאלמנה מבעלה ומוצאת אהבה חדשה. והחיבור בינה ובין אהובה החדש, בגילומו של אברהם סלקטר, מוכיח שאף פעם לא מאוחר מדי. “אברהם הוא בחור מקסים, שחקן נהדר ומוכשר, ואנחנו משתלבים ממש יפה ביחד”, היא אומרת. “בכלל, תענוג גדול לעבוד עם כל הקאסט כי כל אחד מהשחקנים הוא טיפוס מיוחד עם כישרון, יופי וחן משלו, וזה פשוט מקסים”.
כמי שבעיקר שיחקה בהצגות לילדים, איך זה לשחק בהצגה למבוגרים?
“מאתגר בהחלט, בייחוד כי בהצגה הספציפית הזו אני משחקת תפקיד דרמטי ומרגש, שונה מכל מה שעשיתי עד כה. זה ממש כיף לגוון ולהיות בפאזה הזו. זה פתח לי את התיאבון לעוד תפקידים מהסוג הזה. בכלל, הבמאי שלי אומר שמאוד יתאים לי לשחק גם דמויות במחזות של שייקספיר”.
היו לך מחשבות כאלה בעבר? הרי בחרת מסלול אחר.
“זה לא שבחרתי מסלול אחר, אלא המסלול האחר בחר אותי. כשהתחלתי להופיע לא חשבתי בכלל על תחום הילדים, אלא הובלתי לזה בשמחה רבה כי בעיניי שחקן עושה כל דבר, וזה הקטע בלהיות שחקן. אני מתמודדת עם משהו שלא עשיתי. אומנם עשיתי מדי פעם הצגות קומיות לבוגרים, אבל פה יש ממד דרמטי וזה מציג פן אחר שבי”.
צחוק אמיתי
מור (68), ילידת חיפה, גדלה ברמת גן ובהמשך בתל אביב. “מגיל 4 אני על הבמה”, היא מספרת. “הופעתי כרקדנית בלט, ובגיל 12 אבא של חברה שלי, שהיה במאי, ליהק אותי לשחק בהצגה ‘חלום ליל קיץ’ של שייקספיר. אז גיליתי את עולם המשחק. לפני כן רציתי להיות בלרינה ולמדתי בלט קלאסי ואחר כך ג’אז, אבל המשחק תפס את כולי”.
את שירותה הצבאי עשתה מור בלהקת פיקוד דרום וכיכבה בתוכניותיה “מדרום תיפתח הטובה” (1972) ו”חול בקפה” (1973) לצד טאלנטים כמו אביבה אבידן וחנה לסלאו. “זה היה בית ספר הכי מקצועי שיכולתי לבקש”, היא אומרת. “כשאתה בלהקה צבאית, אתה חווה את כל סוגי הקהל שיש בישראל, מכל סוגי המגזרים, המקצועות, האנשים והאופי. הופענו גם בתקופת מלחמת יום הכיפורים, וזה חישל אותי להופיע בכל סיטואציה. בלהקה הצבאית עשיתי גם קטע פנטומימה, מה שלא היה כל כך נהוג אז, והייתי האישה היחידה באותה תקופה שעשתה פנטומימה בארץ”.
עם שחרורה מהלהקה הצבאית הצטרפה למופע “טוב לאהוב” (במסגרת התוכנית “מועדון הצועני השורק” של דן אלמגור) ובהמשך ל”בזאר הגדול” בכיכובו של דני ליטני. “ב’טוב לאהוב’ שיחקתי מין דמות שעושה חצי פנטומימה”, היא מספרת. “במקרה, באחת ההצגות נכחה מפיקה מהטלוויזיה הלימודית, שחשבה שאני מתאימה לדמות של ‘רגע’, דמות של בובה בסדרת טלוויזיה חדשה. בהמשך לוהק שלמה ניצן לדמות הראשית של דודלי וספי ריבלין לדמות של פיסטוק. כך בעצם נולדה התוכנית ‘רגע עם דודלי’”.
“רגע עם דודלי” שודרה בהצלחה בערוץ הראשון בין השנים 1976־1981 והפכה את מור, ניצן וריבלין לכוכבי ילדים. “בהתחלה לא ידעתי אם הסדרה מצליחה או לא כי הטלוויזיה הייתה בשנותיה הראשונות”, היא מספרת. “רק כשיצאתי מהאולפנים ושמתי לב שכולם מכירים אותי – הבנתי שזה להיט”.
עם ירידת “רגע עם דודלי” מהמסך, לוהקו מור וריבלין לסדרת ההמשך המצליחה, “הבית של פיסטוק”, שרצה בין השנים 1981־1983 וגם היא גידלה דורות של ילדים. “בין ספי וביני הייתה כימיה וחברות שאין לתאר”, היא מספרת. “כשאתה עובד עם ספי, אז אתה יכול לבוא בבוקר וכולם עוד חצי רדומים, אבל הוא כבר משתטח על הרצפה ומספר בדיחות. זה היה כיף. זו הייתה תוכנית פחות מורכבת מ’רגע עם דודלי’ כי ספי ואני אלתרנו הרבה, בשל העובדה שכל אחד מאיתנו הכיר את הדמות ממש טוב. בחזרות עשינו מה שכתוב בתסריט, אבל ספי אמר לי: ‘כל דבר שאומרים לך, תגידי ‘בסדר’, וברגע שהמצלמה נפתחת - תעשי מה שאת רוצה’. הוא סמך עליי וידע שאני סומכת עליו, כך שגם אם מישהו חרג מהטקסט, אז השני חיפה עליו וזרם איתו. אתה יכול לראות את זה בפרקים מסוימים שבהם אנחנו ממש צוחקים צחוק אמיתי בינינו. אלתרנו עד כדי כך שלפעמים התסריטאים לא הכירו את התסריט שלהם”.
אהבת את התהילה בתקופה ההיא?
“לא התייחסתי לזה. זה נראה לי רגיל, טבעי ומתקבל על הדעת, לא ייחסתי לזה חשיבות גדולה. הלכתי לעבודה ונהניתי מהעבודה בכל יום, והפרסום היה משהו נלווה לזה. הרגשתי שזה מה שצריך להיות. זה לא משהו חריג. אף פעם לא אמרתי לעצמי שאני רוצה להיות מפורסמת. אמרתי שאני רוצה להיות שחקנית”.
לא הפריע לך שלאורך השנים זיהו אותך בעיקר עם הדמות של “רגע”?
“רוב הזמן לא, אבל לפעמים זה כן הפריע. כשרציתי לעשות דברים אחרים, והילדים שגדלו על זה הפכו למפיקים בטלוויזיה - אז כשהם ראו אותי, הדמות של ‘רגע’ עלתה להם ישר לראש ולפעמים זה הפריע לי לקבל תפקידים. אבל רוב הזמן הייתי בסדר עם זה”.
לאורך השנים השתתפה מור בהצגות, בתוכניות ובקלטות ילדים רבות, עסקה בדיבוב סדרות מונפשות ואף חיברה שני ספרי ילדים: “רגע עם רוני” ו”רק רגע”.
את מרגישה שהעיסוק שלך בעולם הילדים בא על חשבון הקריירה למבוגרים?
“לא. לא ידעתי כמה זמן העיסוק הזה בעולם הילדים יימשך, לא ידעתי כמה השפעה תהיה לזה, ופתאום זה צמח וגדל, וזה היה משמח. זרמתי עם מה שקורה. עשיתי גם דברים אחרים כמו ההצגה ‘המלונה של מלכה’ שהוצגה בתיאטרון הסמטה בסגנון חנוך לוין, ואחרי כן מופעי סטנד־אפ. דאגתי לגיוון תפקידים. לאחרונה הצטלמתי לגרסה החדשה של ‘פרפר נחמד’ עם משי קלינשטיין ואסתר רדא, והיה לי ממש כיף. הרגשתי בבית”.
מבחן הזמן
מלבד היידישפיל, מור משחקת בימים אלה בהצגת הילדים “סבא אליעזר והגזר”. כמו כן, היא מעבירה הרצאה בשם “מחשבות משנות מציאות”. “חלק ממנה עוסק בפיברומיאלגיה ואיך אנחנו יכולים להציל את החזון שלנו בעזרת מחשבות ודמיון”, היא מספרת. “אני עושה במפגש גם דמיון מודרך. במשך שנים רבות סבלתי מכאבים עזים עד שזיהו שיש לי פיברומיאלגיה וגיליתי איך להתמודד עם זה ומה לעשות כדי שאצליח לתפקד ממש טוב. הרבה אנשים אומרים לי שהמפגשים האלה שינו להם את החיים”.
מה השתנה בעולם הילדים מאז שהתחלת את הקריירה ועד היום?
“הדור שראה אותי פעם ב’רגע עם דודלי’ ו’הבית של פיסטוק’ היה יותר נאיבי מהילדים של היום. לילדים עד גיל 6 שרואים את התוכניות האלה עדיין יש את הדמיון והנאיביות. זה לא משתנה באף דור. אבל בגילים מאוחרים יותר פתאום יש שינויים של קצב”.
אז קטנטנים שיצפו היום ב”רגע עם דודלי” או ב”הבית של פיסטוק” יתחברו?
“אני חושבת שכן. זה עוסק במונחי יסוד של אהבה, שיתוף, יצירתיות ורגשות. אלו דברים שעדיין יש בנו. מלבד שימוש במונחים כמו ‘לירות’, שזה שייך לעולם של אז, זה מאוד רלוונטי”.
איך נשארת רלוונטית במקצוע הזה כל כך הרבה שנים?
“הסוד הוא להיות בן אדם מתעניין וסקרן. אני כל הזמן צמאה ללמוד דברים חדשים. היום הראש שלי פתוח ללמוד, וגם הרוחניות נכנסת לחיים כשאתה גדל ומחפש משמעויות. העומק שלך נהיה יותר צבעוני, ואתה מלקט מהחיים אמיתות שמתאימות לך”.
מה התגובות הנפוצות שאת מקבלת מאנשים ברחוב?
“יש המון אהבה, המון התרגשות וכבוד. אנשים רצים ומחבקים אותי, מודים לי על ילדות נפלאה שחוו, וזה מרגש אותי”.
ההצגות הקרובות:
21.10, 12:00, אולם אריסון בתל אביב
23.10, 20:00, אודיטוריום רפפורט בחיפה
24.10, 20:00, בית העם ברחובות