אם תשאלו את השחקנית שושיק שני, שכבר 30 שנה חלפו מאז ירדה מהבמות, אז הקהל כיום ממש לא חסר לה. “בגרתי והפכתי לאמן שלא מוכרח את הקהל מולו”, היא אומרת. “אם כבר, אז דרך המרקע. כשסיפרתי לחברתי, גילה אלמגור, על החלטתי להפסיק להופיע, היא אמרה שהיא מקנאת בי מפני שהיא לא מסוגלת לעשות דבר כזה מאחר שהיא חייבת מחיאות כפיים ואהבה של קהל. למזלי, אני כבר לא זקוקה לליטופים שלו. ואם להופיע, עדיף לי לבדר את ארבעת נכדיי - מיכל, שחר, ליה ועומר - שקוראים לי בחיבה ‘סבתי’, עם שווא בב’. אני בבית - וכך טוב לי”.
מה גרם לך לרדת מהבמה?
“זה קרה לי בגרמניה. לאחר ההצלחה הגדולה שם של אריק (אריק לביא ז”ל - בעלה, יב”א) ושלי בקומדיה הקישונית ‘הו, הו, יוליה’, הוצע לנו להופיע במחזה אמריקאי, מתורגם לגרמנית. נענינו בתקווה שזה ימנע את שובו של המינוס לחשבון הבנק שלנו. בניגוד לקהל שנהנה ומחא כפיים, אני בכלל לא נהניתי. מבחינתי, העבודה על אותה הצגה הייתה קשה ומלווה בייסורים. לאחר שעוד קודם לכן עלו בי מחשבות לגבי סגירת פרק ההופעות בחיי, הבנתי שזה הזמן לממש אותן”.
מפגשים בחוף הים
שני, 87, נולדה בתל אביב. “שלוש שנים לפני שנולדתי, הוריי עלו ארצה מגרמניה”, היא מספרת. “אבי, וילי שפרונג, עבד בנגרות ואילו אמי, סלה, חלמה להיות שחקנית, אבל מכשול השפה, כפי שקרה ליקים רבים, מנע ממנה להגשים את החלום שלה, והיא העבירה אליי את התשוקה להופיע ולשחק. בשבתות, כשקרובים ומכרים היו מתאספים אצלנו בבית, אמי הייתה מלבישה אותי בדמות של כרמן מירנדה, כוכבת הסרטים הנודעת, ומעלה אותי על שולחן. אז שרתי ורקדתי לשמחת הקהל, שממנו קיבלתי את מחיאות הכפיים הראשונות”.
אל “פינת הנוער” של שידורי “קול ירושלים” התקבלה שני בפרוטקציה. אביה, שנטל חלק בבניית האולפן הראשון של הרדיו בקריה בתל אביב, סיפר שם על בתו. “התסכיתים, שבהם השתתפתי שם, היו הספתח שלי בעולם התיאטרון”, מציינת שני.
יוסי גרבר, אז מילדי “פינת הנוער” ולימים שחקן, ששיחק בתיאטרון הילדים “במתנו”, הציע לבמאי אליעזר אנסקי לבחון את שני. “אנסקי האב זכור לי עם המבטא הבולגרי שלו כדמות די מפחידה, שעם העברית הלא טובה שבפיו היה מתפרץ עלינו, מה שגרם לנו לרעוד מפניו”, היא נזכרת.
בהמשך שני, שנדחתה על ידי בתי הספר התיכוניים בתל אביב בשל ציוני הבלתי מספיק שלה, מצאה את עצמה בלימודי פקידות בבית הספר למסחר “ספרא”, “כי להורים היה חשוב שאלמד מקצוע”.
אחר כך עבדה כסייעת במרפאת שיניים לילדים. כששמעה על פתיחת סטודיו למשחק ליד התיאטרון הקאמרי, השיגה מלגה ללימודים בו דרך תחרות לכישרונות צעירים של “עולם הקולנוע”. שחקן צעיר, ג’ינג’י קולני בעל צחוק ממזרי, תלמיד שנה ג’ בסטודיו, נראה היה לה מוכר. היא זיהתה אותו כפרח המשחק ששנתיים קודם לכן, בבואה לפגוש את אנסקי ב”במתנו”, חסם את דרכה עם הכרזה ”אין פה שום אנסקי”. כך החלה מערכת היחסים בינה ובין אריק לביא, או ליאו אלכסנדר אינזלסבאכר כפי שנקרא במקור. “הגם שלא למד באופן מסודר, אני זוכרת אותו מאז כבחור אינטליגנטי וצמא דעת”, מעידה שני, שלדבריה הייתה מאוהבת בו מעל הראש. “בעיניי הוא היה מעניין ביותר, יוצא דופן ודומיננטי”.
בהיותה בסטודיו החלה את דרכה בקאמרי כניצבת. מהתיאטרון התגייסה ללהקת הנח”ל. כעבור שנה, לאחר שאביה חלה, היא שוחררה ממנה וחזרה לתיאטרון כדי לסייע בפרנסת משפחתה. טרם נסיעתו ב־57’ לפריז עם שמעון ישראלי וצבי בורודו, חבריו משלישיית “ערבה” (“המיתרים”), לביא זרק לעברה שתצטרף אליו. “לי אפילו לא היה כסף לשמלת כלה לנישואינו שם”, סיפרה.
לאחר שנה בפריז ותקופת מעבר בארץ, הם יצאו לארצות הברית, כשלביא הוזמן להופיע במועדון של ליאו פולד בניו יורק. שני ניצלה את שהותם שם כדי ללמוד בסטודיו של אוטה האגן, ש”הייתה מורה יוצאת מהכלל”.
לאחר שהופיע שם בהצגה “אירמה לה דוס”, בבימוי פיטר ברוק, לביא רצה הביתה. “זה היה אריק”, מציינת שני. “בשבילו הארץ הייתה האמא והאבא שלו. עם השורשיות שלו הוא אהב את אדמתה, שלה הוא שר בשיריו”.
הם שבו הנה בלי גרוש והחליטו להעלות כאן הצגה זוגית. “פנינו לקישון, שאותו הכרנו ממפגשים בשפת הים”, היא משחזרת. “לקח זמן לשכנע אותו לכתוב לנו. כשראינו כמה שהיה עסוק, כפינו את עצמנו עליו תוך אלתור קטעים לפניו. כך נולדה תוכנית הבידור ‘הוא והיא’, שהייתה הצלחה אדירה”.
במקביל, בגיל 30 פלוס נסקה קריירת המשחק של שני בקאמרי, כולל תפקיד בת הטוחן בהצגה “עוץ לי גוץ לי”, ש”הצליחה מעל למשוער, לאחר החששות שהעברית המיוחדת של שלונסקי לא תובן”.
ב־72' הם חזרו לניו יורק, כשלביא כיכב בברודוויי ב”לחיות עוד קיץ, לעבור עוד חורף”, ההפקה עתירת הכוכבים הישראלים של יונתן כרמון. שם ילדה שני את יעל, בתם השנייה לאחר נועה. “מבחינתי, אין תחליף למדינת ישראל”, אומרת שני כעת. “בניו יורק לא רואים שמיים. לא יכולתי לנשום שם. נחנקתי”.
בהמשך הם חזרו ארצה להצגת הלהיט “הו, הו, יוליה”. ההצגה, שבה שני החליפה שלל דמויות תוך כדי הפגנת משחק וירטואוזי, סללה להם את הדרך לעשר שנים שבהן היו על הקו לגרמניה. “למרות שהייתה ביקורת עלינו, הרגשתי עם זה טוב מאוד, לאחר שציינו בכל מקום שאנחנו ישראלים”, אומרת שני. “היה לנו חשוב להראות לגרמנים איזה כישרונות יש במדינת ישראל. בתקשורת שם ציינו שהזכרנו את הקברטיסטים היהודים הגדולים שהתריעו מפני הנאצים. ‘הכוכבים של קישון’, כך קראו לנו בגרמניה”.
בלי געגועים
במהלך הקריירה שלה שני גם הייתה חתומה על הביצוע של שניים משירי הילדים האהובים ביותר של נעמי שמר, “מיכאל” (למילים של מרים ילן־שטקליס) ו”מה עושים העצים?” (למילים של ע. הלל). אלא שלמרות ההצלחות הגדולות, הזוג לביא נקלע לא אחת לקשיים כלכליים. “העובדה שהרבה שנים היינו אמנים עצמאים אומנם נתנה לנו חופש לעשות מה שרצינו, אבל גם הגבילה אותנו מבחינת פרנסה, מה גם ששחקנים הם מטבעם פזרנים”, היא אומרת. “בימים טובים, כשיש הרבה, מפזרים ולא חושבים על יום המחר. בסוף קורה שלא גומרים את החודש, כפי שאריק כתב ושר”.
בשנותיו האחרונות ניהלה שני את ענייניו. “הפכתי להיות מעין הסוכנת שלו”, היא אומרת. “זה לא היה מטעמי חיסכון כמו מתוך רצון לשמור עליו בגלל מחלת הלב שלא הרפתה ממנו. עם זאת, בדרך כלל לא התלוויתי לנסיעות להופעות שלו. עד היום אני לא אוהבת לצאת בלילות מהבית. ‘את מאוד מוכשרת, אבל לא מתאימה לבמה’, אריק היה אומר לי. החיים בצל מחלת הלב שלו היו לא פשוטים. בלילות הייתי מתעוררת כמה פעמים כדי לשמוע אם הוא עדיין נושם. זה נס שהוא חי עד גיל 77, כי באיזשהו שלב כמעט לא נשאר לו לב והוא היה במצב של אי־ספיקה. כשהוא נותח, הרופא התפלא איך הוא חי ככה ועוד שר”.
אריק פחד מהמוות?
“לא נתתי לו להרגיש פחד. רק בסוף, אחרי חמישה חודשים שבהם היטלטלנו כולנו בין ייאוש לבין תקווה, כשהוא הסתובב אליי ושאל: ‘תגידי, שושיק, מה קורה לי?’, אמרתי לו בפעם הראשונה: ‘אריק, אתה מאוד חולה’. אז הוא הסתכל עליי, הפנה את מבטו ממני ועצם את עיניו. אלה היו המילים האחרונות שאמרנו זה לזה. עשרה ימים אחר כך, ב־29 ביוני 2004, הוא הלך לעולמו”.
מתגעגעת?
“אני בכלל לא מתגעגעת. געגועים הם רחמים עצמיים. אני בן אדם שלא מתגעגע, מה גם שאין לי צורך להתגעגע לאריק. אני מרגישה שהוא נמצא איתי כל הזמן כחלק ממני ונשאר בלב שלי”.
כיום שני חיה בגפה במתחם בזל, בצפון הישן של תל אביב, בבית הומה מזכרות מאהבת חייה ונמצאת בקשר חם עם בנותיה - נועה, בוגרת להקת פיקוד המרכז ומי ששרה עם אביה את להיטו “כל החלומות” והפכה לסוציולוגית בעלת תואר דוקטור; ויעל, אשת תקשורת עטורת הישגים עיתונאיים.
אמן, לבד מגיחות מקצועיות כמו קליפ עם נטע ברזילי וסרט סטודנטים שבו השתתפה עם דיאנה גולבי, עושה בבית יוגה ומדיטציות לצד הקפדה על אורח חיים בריא. “אני נמנעת מלראות חדשות”, היא משתפת. “האלימות בחברה והשנאה שיש בעם מזעזעות אותי. אם בעבר אנשים אהבו זה את זה, איבדנו את האנושיות. הממון, עם כל ההון־שלטון, הורס את העולם, אבל אני משתדלת לא לקחת את זה ללב, כי זה לא בריא בגיל שלי”.