שלושה חודשים לפני מותו של הסופר א.ב יהושע התדפקה על דלת ביתו בגבעתיים המחזאית והדרמטורגית מור פרנק. זו הייתה הפגישה הראשונה והאחרונה של השניים. "קבענו שאבוא אליו לדבר על העיבוד שלי לסיפור שלו 'בתחילת קיץ 1970'", מספרת פרנק.
יהושע הזמין את פרנק להיכנס. "מזל שהספקת לפגוש אותי, אני תיכף לא אהיה כאן. אגב, מתי הקריאה הראשונה של המחזה?'", שאל. "באמצע יולי", השיבה פרנק. א.ב יהושע, כשחיוך רחב נסוך על פניו, סיכם ואמר: "אז כבר אביט עליכם מלמעלה".
במרכז העלילה של "בתחילת קיץ 1970" מתוך הקובץ "כל הסיפורים" מאת א.ב יהושע (הוצאת הקיבוץ המאוחד), מובא סיפורו של מורה לתנ"ך בתיכון, המסרב לצאת לפנסיה. בוקר אחד רודף אחריו מנהל בית הספר כדי לבשר לו על נפילת בנו היחיד (במלחמת ההתשה בבקעת הירדן), ההודעה הגיעה משום מה לבית הספר ולא לביתו של האב השכול. זהו סיפור מתעתע אודות הבן המת-החי-המת המתרחש שוב ושוב, מתמקד ביחסי אבות ובנים והקרבתם על מולך המלחמה, ודומה שהוא רלוונטי מתמיד כמו לא חלפו יותר מיובל שנים מאז נכתב.
אמש הוצגה לראשונה על בימת החאן הירושלמי המונודרמה "בתחילת חורף 1970" בבימויה של מור פרנק ובכיכובו של יהויכין פרידלנדר, וניכר היה שמבטו ורוחו של א.ב יהושע, שהלך לעולמו באמצע יוני השנה, שורה על המקום היחודי בו עלתה ההצגה, במת 2 של החאן הממוקמת בתוך מערה בחצר התיאטרון. "זה המקום הכי מתאים להצגה, שנראה כמו קבר ורחם כאחד", אומרת פרנק.
השחקן יהויכין פרידלנדר פוגש את יצירתו של א.ב יהושע בצומת דרכים משמעותי גם בחייו האישיים. פרידלנדר, מוותיקי ובכירי להקת שחקני החאן הירושלמי, נמצא רגע לפני פרישתו ממשפחת החאן, ולקראת גיוסו של בנו הצעיר לצה"ל ("האירוע האישי שלי זהה לצומת בו ניצב המורה לתנ"ך שלנו. אני חש שאני מתלבט באותן הדילמות").
יחידי וחשוף הוא עומד על הבמה הנזירית כמעט, עם כסא ושולחן עליו מונח ספר תנ"ך, ולצידם אגרטל עם פרחים לבנים. יהויכין פרידלנדר נוגע ללב במונולוג בן שעה, של "אב שכבר איננו אב". הוא יודע להפנט את הקהל, לגרום לו לצחוק לרגע, להבליע אנחה ולמחות דמעה, כשהוא נוגע בנושאים עדינים ואוניברסליים כמו זקנה, אהבה ושכול, ובמיוחד מצליח לעורר בצופים הזדהות כישראלים החיים במדינה, בה הורים שולחים את ילדיהם להילחם במלחמות שאין להן סוף.
זו אינה הפעם הראשונה שהסיפור של יהושע יוצא מדפי הספר ומעובד לתיאטרון (אודי בן סעדיה בפסטיבל עכו 1985) או למסך הטלוויזיה (בימויו של אדוארד אטלר). "מלכתחילה ידעתי בבירור שזו תהיה מונודרמה, הצגת יחיד. האב השכול, כשכל תהליך ההשתנות שהוא עובר נוכח הבשורה והשכול, כמו גם קולותיהם של הדמויות האחרות בסיפור, עוברים דרכו ודרך סיפורו. עיבדתי את הסיפור כפי שיהושע כתב אותו, כזרם תודעה אישי ופנימי השוצף לתוך התודעה של הקורא ושל הצופה", מסבירה פרנק.
קיבלת את אישורו של א.ב יהושע?
"בפגישה שלנו בביתו בגבעתיים ב-28 למרץ, סיפרתי לו במלים רועדות איך אני מדמיינת את הסיפור על הבמה. שאני רוצה לגעת במילים היפות שכתב, בלי שירגישו שנגעתי בהן, ולהתמקד בציר הדרמטי של הסיפור בפשטות ומינימליזם".
"בולי (הוא ביקש שאקרא לו בולי, 'כולם קוראים לו בולי') אמר שהוא שמח שמישהו בכלל רוצה להתעסק עם הסיפור הישן הזה, שנכתב לפני יותר מ-50 שנים ועדיין אקטואלי. לדבריו, שלא כמו יחסו לספריו האחרים, הוא שלם עם 'בתחילת קיץ 1970' כמות שהוא. 'אם יש סיפור שלי שלא הייתי נוגע בו, שלא הייתי משנה בו פסיק, זה הסיפור'. הוא אמר שהוא סומך עלי ונותן לי יד חופשית. 'תעשי בסיפור הזה כבשלך. זו היצירה שלך, שמתבססת על היצירה שלי'. ועיניו נצצו בהתרגשות כשהוא הבין שהסיפור יחיה על הבמה, וקהל חדש יכיר אותו. הרגשתי שאני עושה אותו מאושר".
מור פרנק עיבדה וביימה בעבר יצירות ספרותיות לבמה, בהן "הזהו אדם" מאת פרימו לוי, "קופסה שחורה" שכתב עמוס עוז, או "הוא הלך בשדות" מאת משה שמיר. "בתחילת קיץ 1970", היא ההצגה השמינית שהיא מביימת לחאן הירושלמי בעשרים השנים האחרונות. "זו התשוקה הכי גדולה שלי לקחת סיפור וספר שלא נכתב מראש כמחזה, ולמצוא בתוכו את המנגנון הדרמטי, את המפתח הבימתי שיעניק לו חיים וגוף על הבמה", היא אומרת.
מור פרנק נולדה בקיבוץ רעים בתחילת קיץ 1970, אבל זו אינה הסיבה הישירה שהביאה אותה לביים את סיפורו של יהושע. "לאחר שתי בנות, נולד לנו בן. ברגע שהוא הגיח לאוויר העולם, במקום לשמוח הרגשתי שנולד לי חייל. בראשי חזרתי אל כל המחזות הישנים שהכרתי, הבנתי ובכיתי", היא משתפת.
הבן, גור ננצל ("מראש נתנו לו שם של לוחם בסיירת מטכ"ל") יחגוג בקרוב בר מצווה, והנושא, כפי שהוא מתבטא בסיפורו של יהושע, מעסיק את האם המחזאית. "אנחנו אומה מוכת שכול, מחכים לדפיקה בדלת. כן, זה הדבר הראשון שאת חושבת עליו כשנולד לך בן, כמי שרואה את הבאות. המחשבה הזאת מתנגשת עם העובדה שאני ציונית שאוהבת את המדינה, מגדלת ומחנכת אותו לאהבת המולדת, קשה לי מאד עם מה שכרוך בזה, הלב חצוי".
בחודש יולי האחרון בדרכה לקריאה הראשונה של המחזה, ישבה לצידה של פרנק ברכבת קצינת נפגעים של צה"ל, ובכל זמן הנסיעה מחיפה לתל אביב היא הקריאה לתוך הטלפון רשימה ארוכה עם שמותיהם של חיילים שנהרגו, כנראה לקראת טקס זיכרון כלשהו. "חשבתי שהתנהגותה של הקצינה חסרת רגישות ופוגעת באינטימיות של החללים, ויחד עם זאת הבנתי שזה פסקול חיינו, שאנחנו מוקפים עד אימה בשכול הזה", היא אומרת.
לקראת עבודת העיבוד והבימוי פרנק קראה את הסיפור עשרות פעמים, אבל למעט חשיפה לציוריו של יגאל תורמקין שעיטרו את גירסתו הראשונה של הסיפור, היא נמנעה מלצפות ביצירות קודמות המבוססות על הסיפור. "התמקדתי בציר הדרמטי של הסיפור, הוצאתי ממנו את תיאורי הנוף ודמויות המשנה, הלכתי עם הקו הכרונולוגי של העלילה ובכל מה שקשור ביחסי אב ובן. כשהאב, מייצג בהצגה את האבות השכולים והבן מייצג את החיילים שיפלו. במקרה זה מדובר באב שמאבד את בנו היחיד שחזר לארץ עם משפחתו מארה"ב, ובעצם הוא זר לאביו, ורק לאחר נפילתו מגלה האב בשולחן העבודה שלו פרטים שלא ידע על בנו", היא אומרת.
"אגב, כשאומרים לי שהטקסט קשה לתלמידי יא' יב' אני מתקוממת. הרי אם הם בוגרים דיים כדי ללכת בעוד שנה לצבא ולהילחם, אני סבורה שאין להמעיט ביכולתם של הנערים המדהימים שלנו, הם יתחברו לסיפור דרך הפחדים מפני העתיד לבוא".
את סבורה שזהו טקסט פציפיסטי?
"לגמרי. ולמרות שיהושע כתב טקסט פציפיסטי, אין בו דיבור או קריאה לסירוב או השתמטות מגיוס לצבא. אין פה שמאל או ימין, אלא אמת גדולה ולכן זהו סיפור אוניברסלי".
אילו א.ב יהושע היה נוכח אמש בחאן, מה הוא היה אומר?
"אני לא אדם רוחני שמחפש סימנים בשמיים, אבל באופן לא מוסבר הרגשתי צורך להשתתף בהלוויה של בולי. באתי לבקש ממנו עוד אישור לכך שאני עושה את הדבר הנכון והרגשתי שהוא נותן לי את האישור בלב שלם, כי הוא ידע שלא אפגע ביצירה שלו".