"מהרגע שבו התחלתי לשחק מלווים אותי הפחדים מפני ‘מה יגידו'"

מהרגע שבו התחלתי לשחק מלווים אותי הפחדים מפני ‘מה יגידו’", משתפת השחקנית מאי קשת. “זה גורם לי לרצות להוכיח כל הזמן, מה שיש בו פן חיובי ושלילי גם יחד".

זאת המשקולת שאת נושאת על גבך כשחקנית?
“אולי לא משקולת, אבל זה מציב בפניי עוד אתגר, בין שבלהקה הצבאית, בין שבבית הספר למשחק, כמובן גם כעת, כשחקנית מקצועית".

בשבוע הבא, ב־8 בדצמבר, תככב קשת, בתם של השחקנים יונה אליאן וששי קשת, בהצגה “רוצח הרווקות", מאת ענת שטייגמן, שתוצג בפסטיבל תיאטרון קצר בצוותא בבימוי מתן דרעי־בדש. שם תגלם קשת את ריקה, חוקרת במחלקת פשעים מיוחדים במשטרה, המתשאלת את הניצולה (טלי שרון) היחידה של “רוצח הרווקות" הסדרתי (רון ביטרמן), אימת נשות ישראל, כדי למנוע את הרצח הבא.

במקביל, קשת, שחקנית תיאטרון בית ליסין, משחקת בימים אלה את דמותה של תהילה בהצגת הלהיט “אפס ביחסי אנוש". “אני מגלמת נערה בת 17, המאוהבת עד מעל הראש בחייל ששמו איתן שפי", היא מספרת. “לאחר שהוא לא עונה לטלפונים ולהודעות שלה, כדי לראות אותו היא מתחפשת לחיילת ומסתננת לבסיס שבו הוא משרת. בקיצור, בהצגה הקומית היא הדמות הטרגית. לתפקיד התווסף שיר, מה שנותן ביטוי לזמרת שבי".

שם נעורים

קשת גדלה במחיצת משפחתה ברמת אביב הירוקה. הספתח של הקריירה שלה היה בכיתה ד’, עת פיזזה בלהקת הצופים. “כדי להתקבל אליה, לעומת החבר’ה שנבחנו בכל מיני שירי פופ, נבחנתי בשיר מ’עלובי החיים’, עד כדי כך הייתי ילדת תיאטרון", היא מספרת. “משם הגעתי בזמן התיכון ללהקת ‘השכנים של צ’יץ’', שבה העלינו מחזות זמר, מה שהעניק לנו חוויה נהדרת".

היית מכוונת מטרה להגיע דווקא ללהקת הנח"ל, הלהקה של אביך?
“ממש לא. נבחנתי הן ללהקה צבאית, הן לתיאטרון צה"ל, והתקבלתי לשניהם והחליטו לשלב אותי בלהקת הנח"ל".

אף אחד לא הרים שם גבה כשהצגת את עצמך כמאי קוסובסקי, שם הנעורים של אביך?
“מי שעלה על הקשר בינינו היה המנהל המוזיקלי דרור אלכסנדר, ולא הייתה לי סיבה להכחיש. אם עד אז עבדתי לא מעט כדי להסתיר, עכשיו ברור לי שזה היה מיותר".

משם המשיכה ללימודי משחק בסטודיו ניסן נתיב. “רציתי להגיע לבית הספר למשחק שנחשב הכי קשה כדי להיות בטוחה שאני מספיק טובה", היא אומרת. “לחושדים שהתקבלתי בפרוטקציה אומר שנדרשתי לעבור מכינה של שנה עד שהייתי שם לתלמידה מהמניין. ‘את טובה, אבל עלייך להבשיל מבחינת הביטחון העצמי’, אמר לי מנהל הסטודיו. אני זוכרת מאוד לטובה את הלימודים בסטודיו ומתגעגעת לתקופה שלי שם, גם אם
לא היה קל. עד שנה ב’ עבדתי במקביל: מלצרתי וגם עבדתי כמוכרת בחנות בגדים".

לאחר הלימודים הגיעה לתיאטרון בית ליסין, שבו משחקת אמה, להצגה “הוא הלך בשדות". “כשהציעו לי לגשת לאודישן שם, התחבטתי. ‘אני רוצה מקום אחר’, אמרתי, כי רציתי את הדרך שלי", היא אומרת.

“’את לא נורמלית’, אמרו לי חברים לספסל הלימודים. ‘אם נותנים לך אודישן, קחי!’, אז לקחתי והתקבלתי להצגה בבימויו של כפיר אזולאי, שהיה מקסים. מאז הצגה רדפה הצגה. המשכתי לתפקיד אן בהצגה ‘הים הכחול העמוק’ לצד לימור גולדשטיין, אהובת נפשי, שחקנית נהדרת, שממנה למדתי המון. עם במאי ההצגה, אלון אופיר, עברתי להצגה ‘היורשת’ מאת גורן אגמון. שם שיחקתי את היורשת, כשמולי הייתה רבקה’לה מיכאלי, לא פחות ולא יותר, שאימצה אותי כסבתא שלי. איזו אישה יוצאת דופן, שבגילה היא חדה בטירוף ולמעשה הרבה יותר צעירה מכולנו ומצחיקה".

נוור סיי נוור

לקשת טרם יצא לחלוק במה עם אחד מהוריה. “חשבתי בעבר במשך שנים להימנע מכך, כשלפני הכל רציתי להיות בזכות עצמי, אבל כיום אני מאוד מצפה לכך", היא אומרת. “מעבר לחוויה שתהיה בהופעה בהצגה עם אמא, זה יהיה כבוד גדול לשחק איתה, כי היא פשוט שחקנית נפלאה. לעומת זאת, יצא לי לשיר עם אבא בכמה טקסי זיכרון, מה שהיה מאוד מרגש".

יוצא לך לפגוש אותם בתיאטרון?
“האמת? לא הרבה (צוחקת). כששיחקנו במקביל באולמות השונים של בית ליסין, אז ישבנו לנו בבית קפה ליד וזה היה מאוד מרגש".

על אמך עברו 20 שנות קריירה רוויות במעברים בין תיאטרונים עד שהיא התבייתה על בית ליסין ואילו ממך נחסכו נדודים כאלה. האם הם חסרים לך?
“אני עוד בתחילת דרכי ורק שבע שנים שחקנית. אומנם לא יצא לי לנדוד, אבל האם המקצוע שלי יציב? אז לא ואין לדעת, בפרט שהקורונה לימדה אותנו שאין דבר כזה שההצגה חייבת להימשך. כרגע אי אפשר לצפות לאן תישא אותי הרוח".

מתי הבנת שאת חלק ממשפחה לא שגרתית?
“בשלב מסוים חשבתי כילדה קטנה שההורים של כולם הם שחקנים ועובדים בערב בהצגות. באיזשהו שלב הבחנתי שההורים הפרטיים שלי שייכים כביכול גם לכלל באיזשהו אופן ואז השתדלתי להימנע מלהיכנס לתמונות כאלה או אחרות. יש שחקנים הטוענים שהם ראו אותי מובאת לתיאטרון בסלקל, אבל אני כמובן לא זוכרת. יש לי הרבה זיכרונות מלהיות מאחורי הקלעים בהצגות של שניהם. התחברתי עם אנשי הבמה ואפילו הכנסתי פה ושם רקוויזיטים (אביזר בתיאטרון – יב"א). גדלתי בתוך תיאטרון והיה בכך קסם מסוים. מבין שחקני בית ליסין אני זוכרת את עצמי מסתכלת בהצגה ‘קול קטן’ בהערצה על רמה מסינגר המנוחה, שהייתה שחקנית מדהימה".

קשת נשואה לטל רוזנטל, במאי ותסריטאי ובנו של ח"כ לשעבר מיקי רוזנטל. “הם קיבלו אותי למשפחה שלהם באהבה גדולה", היא אומרת.
לאור הזוגיות המלבלבת בין הורייך מאז הסרט “נורית" ועד הלום, חשבת שגם את תמצאי את החצי השני במשחק?
“וואו, כל כך לא. טל התחיל איתי בפייסבוק, בלי קשר להיותנו באותו תחום".

אמך עומדת כיום בראש אמ"י, איגוד אמני ישראל, שאביך היה ממקימיו. האם גם בך מקנן החיידק של פעילות ציבורית?
“כרגע לא, אבל אין לדעת. הרי החיים מובילים אותנו לא פעם למקומות לא צפויים".

אביך, המנהל האמנותי של תיאטרון יידישפיל, ניסה להביא אותך לשם?
“לא, לא, לא. כעת אני לא בכיוון, אם כי בתור מי שטובה בשפות לא נראה לי שתהיה בעיה לשחק גם ביידיש. איך אומרים? נוור סיי נוור". ד