המבוגרים שלא מוותרים על הפסטיגל: “כולם אומרים לי: ‘אל תלכי, מה את ילדה?’”

ארבע השנים האחרונות מקפיד יוסי חייט בן ה־29 ללכת לכל פסטיגל. “בתור ילד נהגתי ללכת לפסטיגלים יחסית באופן קבוע, אבל כשבגרתי עשיתי הפסקה”, הוא מספר. “מאז שחזרתי ללכת, זה הפך מסורת שאני מתכנן להמשיך. כילד זה היה הרבה יותר מלהיב ונראה יותר גדול, וכשאתה מבוגר יש קצת יותר פרופורציות, כבר מתמקדים בדברים אחרים ולא בהכרח במה שהתמקדת בו כשהיית ילד”.

מה מושך אותך בזה?
“אני חושב שבאופי שלי אני עדיין מאוד ילד, וגם בטלוויזיה אני צופה בסדרות שמיועדות לבני נוער. הרי השחקנים בפסטיגל באים מאותן סדרות, אז אני רוצה לראות אותם גם בלייב. אנשים טוענים שהאיכות של הפסטיגלים יורדת עם השנים, ושהיום כבר אין שירים כמו פעם, אבל אני לא מסכים עם הטענה הזו כי הזמנים משתנים והפסטיגל מתאים את עצמו לרוח הזמנים. עד היום הקסם של הפסטיגלים נשאר לטעמי”.

“הפעם הראשונה שהלכתי לפסטיגל הייתה בשנת 2003 בגלל יהודה לוי”, אומרת כנרת כהן בת ה־28. “מיד נדלקתי על המופע והשואו. אני חיה מוזיקה, זה אוויר לנשימה עבורי”.

מאז, בעשור האחרון, כהן מקפידה לא לפספס אף פסטיגל. “כשאני בפסטיגל אני מרגישה שאני בתוך בועה ונהנית מכל רגע”, היא אומרת. “עכשיו גם בת דודה שלי, בת 23, הולכת לפסטיגל, ומעירים לה על כך שזה לא לגילה”.

לדברי כהן, היא אף התחברה לחובבי פסטיגל בני גילה ומעלה, שגם הם הולכים לבד לפסטיגל. “אנחנו טיפוסים יחסית ‘ילדותיים’ ואוהבים את אותם מופעים, וזה מחבר בינינו”, היא מספרת.

שעתיים של קסם

לצד הסופגניות, הסביבונים, הלביבות וכמובן החנוכיות, אחד הסמלים הבולטים של חג החנוכה ב־41 השנים האחרונות הוא הפסטיגל. המופע החל את דרכו בשנת 1981, ביוזמת המפיק והאמרגן מיקי פלד, ומאז הפך למסורת, כשהוא מקבץ אליו את מרבית כוכבי הילדים הגדולים ביותר של התקופה.

חן הודיה סויסה בת ה־36 הלכה לפסטיגל לראשונה ב־1995, ומאז לא פספסה אף פסטיגל. לעתים היא אף הולכת פעמיים באותה שנה לאותו פסטיגל. “הקסם של הפסטיגלים לא פג אף פעם, זה מופע מושלם ומהמם, משהו אחר שאין כל השנה”, היא אומרת. “אני נכנסת לשעתיים של קסם. זה משהו שהילדה שבתוכי תמיד רוצה לראות. הפסטיגל מפתיע כל פעם מחדש, זו חוויה שאי אפשר להסביר במילים, וזו מסורת אצלי. אני לא מוכנה לוותר אף שנה על הפסטיגל, וגם כשיהיו לי ילדים – אדאג לקחת אותם כדי שייהנו בדיוק כמוני. יש לי אחיין קטן, ברגע שהוא יגדל ויגיע לגיל המתאים לפסטיגל – אקח גם אותו”.

גם סהר זוארץ בן ה־37 מקפיד ללכת בכל שנה לפסטיגל. “מה שמשך אותי בפסטיגל כילד הוא גם מה שמושך אותי כיום”, הוא מסביר. “השירים, השחקנים, התאורה, התפאורה, הריקודים – כל זה מעניין אותי באותה עוצמה שזה עניין אותי גם בילדות. לצערי, הפסטיגל השתנה עם השנים, סיפורי המסגרת השתנו ונהיו יותר רדודים, אבל התפאורה והתאורה נשארו אותו דבר, וזה משהו שמאוד קורץ לי. בכל מקרה אני לא מתכוון להפסיק ללכת לפסטיגלים, זו מסורת וזה חלק ממני”.

הוותיק בחבורה הוא רפי כפיר בן ה־62, שילך השנה לפסטיגל לבדו כדי לחוות את החוויה. “כילד שגדל בשנות ה־70 גדלתי על פסטיבל שירי הילדים, המתכונת המוקדמת של הפסטיגלים, ואני זוכר את ההתלהבות לראות את שלמה ארצי, ששי קשת, עדנה לב וכל הכוכבים הגדולים של התקופה - שרים”, הוא מספר. “לאורך השנים יצא לי לבקר בפסטיגל בעיקר עם הילדות שלי, אבל לא באופן רציף. אחרי שראיתי ביוטיוב את הפסטיגל של שנה שעברה, חשבתי שיהיה על הכיפאק לראות מופע עם מוזיקה, שירים ואמנים שאני אוהב כמו שלישיית מה קשור, סנדרה שדה, לינוי אשרם ועדן חסון. אז החלטתי ללכת ולחוות את החוויה. בגלל שהילדות שלי גדלו ואין לי כל כך מישהו שרוצה ללכת, אני הולך לבד, וזה בסדר גמור. אני לא יודע אם זו תהיה מסורת כי זו הפעם הראשונה שלי לבד, אז נראה איך זה ואחליט”.

בפה פעור

בימים אלה מתקיים הפסטיגל ה־42, “פסטיגל על פסטיגל – הפנטזיה מתעוררת לחיים”, כשבמרכז העלילה ניצבת אליאנה תדהר, שמתמנה לבמאית המופע הענק, ולצדה נבחרת כוכבים: עדן חסון, אנה זק, אגם בוחבוט, לינוי אשרם, שחר סאול, שלישיית מה קשור וסנדרה שדה.

איזה פסטיגל הוא בלתי נשכח עבורכם?
חייט: “פנטזיה 2006. זה היה פסטיגל עם השירים הכי יפים ואווירה הכי יפה בעיניי, וגם מבחינת תלבושות והפקה הוא היה הכי מיוחד”.
כהן: “הפסטיגל הראשון שראיתי בשנת 2003 היה הכי בומבסטי ומלהיב. היו בו יהודה לוי, עפר שכטר וגיא אריאלי. כל כוכבי הטלנובלות של אז. ככה הכרתי את הפסטיגל. מאוד אהבתי את הריקודים שהותירו אותי בפה פעור”.

סויסה: “פנטזיה 2006. היו בו כוכבים גדולים כמו רן דנקר, אליענה בקייר וטל מוסרי. זה היה פסטיגל חלומי”.
זוארץ: “פסטיגל 97’ שנקרא ‘לונה פארק’ היה הפסטיגל הכי טוב בעיניי. מצד שני, הוא גם השתרש בי כי באותו זמן ענת אלימלך, שהייתה חלק מצוות הפסטיגל, נרצחה באופן מזעזע. כילד הסיפור הזה נצרב בי”.

מהן הציפיות מהפסטיגל הנוכחי?
חייט: “כמו בכל שנה, שיהיה נחמד, מצחיק, שיהיו שירים טובים”.
כהן: “עם הזמן הפסטיגל הולך ויורד ברמה ובאיכות, יורד בשואו. בכל מקרה אני אלך לפסטיגל ואמשיך ללכת לפסטיגלים הבאים כי אני אוהבת את זה וזה מסקרן אותי, אבל הייתי רוצה שהרמה והאיכות יעלו. זה לא כמו הפסטיגלים שהיו פעם”.

איך החברים ובני המשפחה שלכם מגיבים לזה שאתם הולכים לפסטיגל?
חייט: “הם יודעים שאני מעין ‘ילד’ ויודעים שאני הולך באופן קבוע לפסטיגל. זה חלק ממני והם מקבלים את זה כמשהו מובן מאליו כשזה נוגע אליי. הם יודעים שכל עוד אני יכול, אני הולך לפסטיגלים”.

כהן: “כולם אומרים לי: ‘אל תלכי, מה את ילדה?’. יש את אלה שרוצים ללכת לפסטיגל ומתרצים את זה בכך שהם הולכים ‘בגלל הילדים’. לי אין עדיין ילדים ואין לי את התירוץ הזה. אבל אף פעם לא עניין אותי מה חושבים ותמיד אני עושה מה שאני רוצה. מה שלאחרים יש לומר זה לא רלוונטי עבורי. אין גיל לפסטיגל”.

סויסה: “אין לי בעיה בעניין הזה כי גם החברים והחברות שלי, בני 30 פלוס, הולכים לפסטיגל יחד איתי, וגם ללא ילדים, אז כולנו יחד נהנים ומרגישים אותו דבר, מתרגשים לקראת הפסטיגל. שתי חברות ואני הלכנו כמה פעמים להיות ניצבות בסרט הפסטיגל כדי להיות חלק מזה, ובעיקר כדי לקבל כרטיס חינם”.

 זוארץ: “זה מאוד ברור לסביבה שאני הולך. זה מעין סמל שלי. זה לא מפתיע אף אחד מהם”.
כפיר: “מקבלים את זה יופי. לא עושים מזה עניין מי יודע מה”.