"כשהלכה לעולמה, כאילו כוכב בשמיים כבה": עשור למותה של ענת גוב

"אני חושבת שמי שמקבל את המתנה הזאת של לדעת שהוא הולך למות, זה לא סתם, ויש כן אפשרות לסוף טוב", אמרה ענת גוב לחברה הקרוב, סוכן האומנים אריק קנלר, כשזה תיעד אותה בשנת חייה האחרונה. במשפט זה הציגה את משנתה לא רק לגבי החיים והמוות, אלא גם לגבי כל היצירה והעשייה שלה.

גוב, מהמחזאיות הגדולות ביותר בישראל, רעייתו של הזמר גידי גוב, הלכה לעולמה לפני עשור, ארבעה ימים לפני יום הולדתה ה־59. “חוויתי לא מעט טרגדיות בחיים הפרטיים ותמיד הרגשתי שיש חיים והם נעצרים, ואז יש מוות", אומר קנלר. “דרך ענת קלטתי שהמוות הוא חלק מהחיים. הדרך ליהנות מהחיים ולמצות אותם עד תום היא לא לפחד להתייחס אליו". 

ב־2007 קיבלה גוב את הבשורה על היותה חולה בסרטן המעי הגס. היא התמודדה עם המחלה במשך חמש שנים, עד שנפטרה ב־9 בדצמבר 2012, מוקפת בבני משפחתה וחברים. לפני מותה הספיקה להעלות את המחזה “סוף טוב", שעסק בהתמודדות של הגיבורה עם מחלת הסרטן, תוך סירובה לקבל טיפולים כימותרפיים והעדפתה איכות חיים על פני מאבק קשה וממושך במחלה. גוב גם הצטלמה לסרט התיעודי ”על החיים ועל המוות", שיזם קנלר, הפיקה סתיו מרון וביימה תמר טל־ענתי (ויוקרן לזכרה ב־9 בדצמבר בערוץ הוט 8).

קנלר הוא מנהל העיזבון של גוב, תפקיד שאותו מילא עוד בחייה. “כשענת ביקשה שאייצג את העיזבון שלה, הייתי בהלם. בדרך כלל טיפלתי בעיזבון של אנשים אחרי שהם נפטרו, ואף פעם לא נתקלתי בבקשה כזו מאדם חי. היא סיפרה שמחלת הסרטן שלה בשלב מתקדם, ודיברה על המחלה ועל המוות בפתיחות, צלילות והומור. זה היה אחד המפגשים המשמעותיים בחיי. באותה פגישה ענת סיפרה שהתחילה לכתוב את ‘סוף טוב', אבל היא לא בטוחה שתספיק לסיים את הכתיבה כי הייתה בטוחה שנותרו לה חודשים ספורים לחיות".

 “היא אהבה לדבר על ההלוויה וסידורי השבעה ומה יגישו בה", מספרת חברתה הטובה עדנה מזי"א, שביימה את “סוף טוב". “ענת ואני ראינו שכל דבר, גם המוות, הוא מצחיק, אז היא לא התייחסה אליו בטרגיות וגם אני לא. יחד עם זאת, היא לא הייתה במצב טוב ולא רצתה לכתוב. אמרתי לה ‘אולי בכל זאת תדפקי איזה מחזה?', אז הלכנו לבדיקה, וכשהאחות התחילה להקריא לה את כל סוגי התרופות שהיא תצטרך לקחת ואת התרופות שצריך לקחת נגד תופעות הלוואי שלהן, צחקנו. ענת ראתה את הסצינה בראש, וכך נולד הרעיון ל'סוף טוב'". 

“סוף טוב", שהוצג ביוני 2011, זכה בפרס ניסים אלוני למחזאות. לאחרונה פורסם כי הוא מעובד לגרסה קולנועית שתצא לאקרנים בקרוב, בהפקה בריטית־ישראלית בשם “My Happy Ending", בכיכובה של הכוכבת ההוליוודית אנדי מקדואל. 

קנלר חשב שיש לחשוף את משנתה על החיים והמוות בפני עוד אנשים: “הצעתי לה לכתוב ספר, אבל היא דחתה את הרעיון כי לא רצתה לכתוב על עצמה בגוף ראשון. אז הצעתי לה שנצלם אותה בוידאו ויראו אותה על מסך בהצגה 'סוף טוב', אבל היא אמרה: ’נראה לך שאתן לאנשים לראות אותי על המסך? איפה אתה חי? מה פתאום!'. אז הצעתי לה שהיא תבוא אליי הביתה ואני אצלם ואראיין אותה, לזה היא הייתה מוכנה. זה היה אצילי ואמיץ מצדה. לפני שענת נפטרה פניתי לתמר טל-ענתי כדי שתביים את הסרט. כשענת נפטרה, לא יכולתי לדבר על הסרט או לעסוק בו. כשהתחלנו שוב לדבר על הסרט ב־2017, תמר, נכדתה של ענת, נפטרה ממחלת הסרטן כשהיא בת 9 .הסרט התעכב שוב, מכורח הנסיבות, וכי הרגשנו שזה ממש לא זמן לעסוק בו באותו רגע".

בסרט, ששודר לראשונה ב־2021, דיברה גוב בפתיחות על חייה, על מחלתה, על תפיסתה את החיים, על דעותיה הפוליטיות ועל יצירתה. הוא משלב ראיונות עם המעגל הקרוב של חבריה ובני משפחתה. “אף אחד לא ידע שעשינו זאת, כולל המשפחה שלה", אומר קנלר. “ענת הייתה אדם פרטי. היא לא אהבה להתראיין, לא אהבה חשיפה, ונורא הובכה כשהייתה צריכה לעלות לבמה. היה חשוב לה לכתוב ולפרסם טורי דעה ומחזות, אבל לא להיות באור הזרקורים". 

“ענת הייתה אדם מצחיק בטירוף, אבל הייתה לה מלנכוליה תמידית מתחת לשכבת ההומור", אומרת מזי"א. “היה בה עצב קיומי, כאילו היא לא שייכת לפה". 

גוב נולדה בדצמבר 1953 בטבריה, בת הזקונים של שושנה ויעקב מיבר (מיברג), אחות קטנה לפיה, המבוגרת ממנה ב־12 שנים, וליוסי, המבוגר ממנה בשמונה שנים. גוב הייתה צאצאית למשפחה חרדית מצפת, דור שביעי בארץ, מה שמסביר כנראה את הקשר העמוק והסקרנות הבלתי נלאית שלה לגבי היהדות. 

ב־1997, כשמרדכי בר־אור ייסד את ארגון קולות ללימוד בית מדרשי, תלמוד ופיתוח מנהיגות יהודית פלורליסטית, ענת הייתה במחזור הראשון. “היא התלהבה מהרעיון של לימוד יהדות שעוסקת בתופעה אנושית וחברתית", אומר בר־אור. “ב־2008 היא כתבה את המחזה ‘אוי, אלוהים', שבחלקו בנוי על מדרשים שלמדתי עם הקבוצה שלה. אחד מהם עסק בכך שאלוהים מתגלה כאנושי. היא התחברה לקטע שלאלוהים יש צדדים רגשיים ואנושיים".

בילדותה עברה משפחתה להתגורר בתל אביב, שבה גדלה והתעצבה. “ענת הייתה ילדה מתוקה, הכי יפה בעולם. כבר במבט העיניים שלה ראו שהיא ילדה חכמה", אומרת אחותה הבכורה, פיה מיבר. “כולם התפעלו ממנה וגם אנחנו. יש אנשים שנולדו עם גן חסד, ואצלה זה ניכר מגיל צעיר. למשל יום אחרי שבבית הספר שלה דיברו על כך שיש ילדים עניים, קמנו בבוקר וראינו שאין נעליים בבית. התברר שהיא לקחה את כל הנעליים לבית הספר, כדי לתת לילדים עניים".

"היא לא יכלה לראות סבל של אנשים, כבר מגיל כזה. בגיל ההתבגרות היא גילתה את התיאטרון והתאהבה בעולם הבמה. היינו ילדים די מופנמים, והיא הייתה בעניין של להיות מאחורי הקלעים. זה מה שמשך אותה, יותר לכתוב מאשר להיות על הבמה. תמיד היא הייתה מצחיקה ושנונה, יכלה לראות את הדרמה בתוך הקומדיה ולהפך. זה הגדיר הרבה מהיצירה ומההוויה שלה". 

את לימודיה סיימה גוב בבית הספר התיכון לאומנויות תלמה ילין בתל אביב, במגמת תיאטרון. ב־1971 התגייסה לצבא ושירתה בלהקת הנח"ל. כוכבי הלהקה אז היו ירדנה ארזי, אפרים שמיר ומי שהפך לבעלה - גידי גוב. “הסיפור של גידי וענת היה סיפור קלאסי של רומיאו ויוליה", אומרת חברתה הטובה אשת התקשורת והרדיו עיינה אילון.

“באותה תקופה שידרתי בגלי צה"ל, והתחנה שלנו ביפו הייתה סמוכה לבסיס להקת הנח"ל, כך שהיינו חברותא עם דני סנדרסון, גידי גוב ויצחק קלפטר, שהיה בן זוגי. יום אחד נסענו יחד באוטו. סמוך לבניין מגורים דני עצר את הרכב וגידי ירד ממנו, אסף אבנים מהרצפה וזרק אותם לעבר אחד החלונות בבניין. חשבתי שהבן אדם מטורף על כל הראש, פסיכי. אבל אז הציץ ראש של בחורה יפה מהחלון והיא אמרה ‘אני כבר יורדת'. בלבי חשבתי ‘יא אללה! סיפור כזה של רומיאו ויוליה אפילו שייקספיר לא יכול היה לכתוב'. הבחורה ירדה, נכנסה לאוטו ואמרה, ‘נעים מאוד, אני ענת'. אמרתי לה: ‘איזו ענת? את יוליה!'. צחקנו. מאותו רגע ועד יומה האחרון לא נפרדנו".

עם שחרורה מהלהקה הצבאית, למדה גוב בחוג לאומנות התיאטרון באוניברסיטת תל אביב והחלה את דרכה המקצועית כשחקנית. היא שיחקה בהצגת הבידור “אבא מצליח" בהפקת אברהם דשא פשנל. “בשלב מסוים היא הבינה ששחקנית גדולה כמו חנה רובינא היא לא תהיה. ברגע שהבינה זאת, היא פרשה מהמשחק", אומרת אילון. “אני חושבת שתמיד היא ידעה שתכתוב, אם כי אז היא לא העזה לכתוב. באותן שנים היא פתחה חנות לבגדים ישנים בתל אביב עם חברה שלה מהתיכון, עבדה כמלצרית וכשהתחתנה עם גידי ונכנסה להריון, הפכה לאמא במשרה מלאה".

“היה לי ניסיון אחד כשחקנית", סיפרה גוב כעבור שנים בראיון ל"גלובס". “זו הייתה, בפשטות, חוויה איומה. הבנתי שמבחינתי שום דבר לא שווה את זה. ללהקה צבאית נבחנתי כי אהבתי לשיר. כשחקנית, אני עדיין טובה מאוד, אבל בבית, מול המשפחה. אני יכולה לעשות חיקויים והם ייפלו מצחוק".

ענת וגידי הפכו להורים לשלושה: דניאל (43), שלמדה פסיכולוגיה ועבדה כיועצת שינה וכיום מתגוררת בניו יורק, יותם (41), מוזיקאי, ורונה (33), מנהלת במסעדה.

את הרומן שלה עם כתיבה החלה בשנת 82', כשכתבה תסריטים ראשונים לתוכנית הבידור “זהו זה!", שבה כיכב בעלה. “זה היה בית ספר מדהים", סיפרה ל"גלובס" באחד הראיונות הבודדים שנתנה. “צילמנו שתי תוכניות בשבוע ולמדתי איך לתמצת רעיון, להביא פאנץ' בעיתוי נכון ולהבדיל בין עיקר וטפל". באותן שנים גם כתבה עם בעלה ספר ילדים (“שאול הטרקטור", 1989) והייתה שותפה בכתיבת כמה משיריו (הזכור שבהם - “יש אי שם") וקטעי קישור למופעיו. כמו כן כתבה מערכונים לתוכניות הבידור של חנה לסלאו “סקס, שקרים וחנה לסלאו" ו"החיים על פי לסלאו".

בשנת 88' כתבה את התסריט לסדרה הקומית “כן מה?!", ששודרה בערוץ הראשון בהשתתפות בעלה, אורלי זילברשץ ודב נבון, שם הכירה לראשונה את מי שהפכה להיות אחת מחברות הנפש הקרובות לה ביותר, עדנה מזי"א. “ביקשו ממני לכתוב שני פרקים, כתבתי והגעתי לישיבה", מספרת מזי"א. “גידי כל הזמן פיהק כשדיברתי ונורא התעצבנתי. אז קמתי והלכתי בסערה ובטריקת דלת, כמו צעירה נעלבת. אחר הצהריים ענת התקשרה אליי ואמרה שגידי מפהק כי יש לו אסתמה ולא בגללי. נגע לי ללב שהיא צלצלה בשביל זה".

"אחר כך נפגשנו בפסטיבל עכו, ומצאנו את עצמנו מדברות ולא מפסיקות לדבר, שעות על גבי שעות. התאהבנו. ענת הייתה בן אדם זורם, קשה היה לריב איתה. עשרות שנים היינו חברות ולא רבנו אפילו פעם אחת. היה לנו הסכם שאם יש משפט שהיא כותבת ובעיניי הוא פחות טוב ואני מתעקשת - אז היא מוציאה אותו, ואם אני מציעה משהו בבימוי והיא לא אוהבת אותו - אז אני מעיפה את זה. ככה זה עבד. הצטרפתי אליה לכל הפעילויות שלה, גם ללימוד ב'קולות'. לא היה לה חשק לעשות את הדברים האלה לבד, אז היה בינינו הסכם שאני מצטרפת להכל".

את התסריט הראשון להצגה כתבה, לדברי אילון, בשנת 1986: “ענת עשתה לי הפתעה ולקחה צימר בבית ינאי. שם היא הקריאה לי תסריט שכתבה על כדורסלן שעוזר לילד לא אהוד באמצעות המשחק. כשהקשבתי לה פרצתי בבכי. היא כתבה את זה כל כך יפה, כמו שהיא יודעת. אני לא יודעת מה קרה עם המחזה הזה".

בדצמבר 1992, סמוך ליום הולדתה ה־39, הוצג לראשונה על בימת תיאטרון החאן הירושלמי המחזה הראשון של גוב “אהבת מוות", בכיכובה של אורלי זילברשץ ובבימויו של אלדד זיו. המחזה עוסק באישה שעול החיים כבד עליה. באחד הימים, כשהיא מורידה את האשפה, היא פוגשת את המוות, שמסרב לגאול אותה מהחיים.

“המחזה נכתב אומנם כתוצאה מהסרטן שממנו נפטרו ההורים שלי, אבל מתוך איזו החלטה ברורה שאני הולכת להתמודד עם הדבר הזה שנקרא ‘מוות'", אמרה גוב בראיון לאריק קנלר ב־2012. “להבין שמתים ולחיות עם הידיעה הזו שכל יום אני יכולה למות". 

“כשהתחלנו לעבוד על ‘אהבת מוות', היה לי קושי לעסוק בנושא של מחלות קשות. אבל כשקראתי את המחזה והבנתי שההתייחסות שלה לנושא לא כל כך כבדה, נרגעתי", אומר האומן הרב־תחומי, הבמאי ואיש התקשורת אלדד זיו. “היו לנו שיחות על המוות, שנים רבות לפני שהיא חלתה בסרטן. היו לה הומור וחוכמה יוצאי דופן וגם יכולת יצירתית".

המחזה לא הצליח בקופות, אבל לדברי זיו הם ציפו לכך. “בכל זאת", הוא אומר, “זו הייתה התנסות ראשונה שלה, המחזה עסק במוות וגם הועלה בחאן, שזה תיאטרון פרינג'. היא לא לקחה את זה קשה מדי, להפך. היה חשוב לה להציג את מה שהיא כתבה. ידענו שתהיה בעיה עם המחזה, אז עבדנו עליו רק אני והיא. זו לא הייתה הפקה רבת־משתתפים". 

בשנים 1993–1998 כתבה גוב את קטעי הקישור והמערכונים עבור התוכנית “לילה גוב", שהגיש בעלה ושודרה בהצלחה בערוץ 2 דאז. גוב בחרה כעורך התוכנית בגרסתה המודשת בשנת 2002 באיציק יושע, שהחליף את אתי אנטה שערכה את התוכנית בגלגולה המקורי. “היא הייתה החלק החשוב ביותר במערכת", הוא מספר כעת. “היה לה משקל בהחלטות והיא הייתה מאוד נוכחת. ענת גם כתבה את המונולוגים של גידי שהוא הגיש בתחילת כל תוכנית וגם נפגשה עם הכותבים וריכזה את הפאנצ'ים של כולם".

"המונולוגים שלה היו כתובים לעילא ולעילא. היה לה חוש טיימינג מטורף. היא הייתה חכמה, מצחיקה, רחבת אופקים וכישרונית ברמות. כשענת הלכה לעולמה, כאילו כוכב בשמיים כבה, היא מהאנשים שעושים את העולם טוב יותר וכשהם הולכים אז העולם נהיה רע יותר". 

כשבע שנים אחרי “אהבת מוות", העלה תיאטרון הקאמרי את המחזמר שגוב כתבה - “חברות הכי טובות", שביימה חברתה הטובה עדנה מזי"א, בעבודת הבימוי הראשונה שלה. המחזה הציג את חוויות ההתבגרות לאחר הקמתה של המדינה מנקודת מבטן של שלוש נערות בתיכון. הוא הוצג לראשונה בינואר 99' וזכה להצלחה מסחררת.

“כשענת נתנה לי לקרוא את המחזה הזה בהתחלה, חשבתי שהוא לא טוב. אמרתי לה שהיא צריכה לעבוד עליו", משחזרת מזי"א. “כעבור כמה ימים היא צלצלה אליי ואמרה שהיא כתבה משהו אחר לגמרי, על חברות. אחרי שקראתי את הטקסט בא השם ‘חברות הכי טובות'. לא היה לה כל כך ניסיון בכתיבת מחזות, ולכן היא שכתבה אותו שוב ושוב. לי עצמי לא היה ניסיון בבימוי ולא חשבתי שאני מתאימה, אבל היא התעקשה. זה היה מחזה כל כך טוב, שהיה קשה לקלקל אותו, אז עשינו את השלאגר של המאה".

“'חברות הכי טובות' מבוסס בחלקו על סיפורים מהחברות של ענת עם עדנה ואיתי ועל סיפורים מחברותיה מימי התיכון", אומרת אילון. “הרבה מהאירועים שם הכרתי כי המחזה נכתב ממש עלינו. עברנו הרבה מאוד ביחד".

ההצלחה המקומית והבינלאומית (בעיקר במזרח אירופה) של “חברות הכי טובות", שגם עובד לסדרת דרמה טלוויזיונית, הובילה את גוב ומזי"א לשתף פעולה בחמישה מחזות נוספים: “ליזיסטרטה 2000" (עליו הייתה מועמדת לפרס התיאטרון הישראלי), “עקר בית", “אוי אלוהים", “משפחה חמה" ו"סוף טוב", שהיה גם האחרון. בין לבין כתבה את “צדדים הפוכים" (שהוצג בתיאטרון היילברון, גרמניה) בבימוי אלמר פולדה וכתבה את העיבוד הבימתי למחזמר “הלהקה" (בבימויו התיאטרלי של אילן רונן). חלק ממחזותיה גם יצאו כספרים.

“הלפיד הבינלאומי שלה היה המחזה ‘אוי, אלוהים'", אומר נעם סמל, מנכ"ל תיאטרון הבימה ולשעבר מנכ"ל הקאמרי, שבו הוצגו מחזותיה של גוב. “הוא פילס לה את הדרך להצלחה גדולה מאוד בדרום אמריקה, אסיה, אירופה ואפריקה בגלל העיסוק בתנ"ך. ענת נגעה בנפש האישה בצורה חדשה, מדויקת ופורצת דרך. לא נכתבו בארץ מחזות כמו ‘חברות הכי טובות' לפניה. היא עסקה במוות של אישה חולה בסרטן, היא עסקה בגבר שהוא עקר בית, והכל בהומור הייחודי לה. מאז שהיא הלכה, לא קמה מחזאית כמוה. בנוסף לזאת, היא הייתה אישה צנועה, נדיבה ותרמה הרבה, גם בסתר".  

לצד המחזות שכתבה וגם תרגמה לתיאטרון והצליחו גם מעבר לים, הייתה גוב גם פובליציסטית, שנודעה בהשתייכותה למחנה השמאל הציוני. היא לא חששה להביע את דעותיה הפוליטיות בפומבי, שימשה כפעילה חברתית מעורבת והייתה ממקימות עמותת “עזרת נשים" למען נפגעות תקיפה מינית. “היא לא חששה להביע את דעותיה הפוליטיות, אבל לא הייתה בוטה ואף פעם לא התלהמה", אומרת אילון.

“היא תמיד כיבדה את הצד השני ולכן הדברים שכתבה בהיבט הפוליטי לא עוררו זעם בקרב המתנגדים לדעותיה. אני זוכרת שהיא נסעה עם קבוצת נשים לכנס בפולין, בהן ציפי לבני, שהייתה אז בליכוד. בשבילנו, המפא"יניקים, הליכוד היה משוקץ. אחרי הנסיעה ענת הייתה מלאה שבחים על ציפי. היא אמרה לי ‘הדעות שלה? שלא נדע, אבל היא בחורה עלא כיפאק'. היא ידעה להפריד בין דעה פוליטית לבין הבן אדם".

“היו לה עמדות מאוד נוקשות לגבי אורתודוקסים וימניים", אומר מרדכי בר־אור מארגון “קולות". “סמוך לתקופת ההתנתקות מגוש קטיף, היא הצטרפה אליי לשיחות עם מתיישבים ורבנים וחיפשה את האדם מאחורי הדעות. היא הרגישה שהשיח הזה קריטי לחברה בריאה ועל אף שחלקה לחלוטין על התפיסות שלהם, היא הצליחה בדרכה המיוחדת להתחבר לאנשים האלה. הייתה לה אהבה עמוקה לאנשים שהיא פגשה, וזה נכון גם לגבי אנשים שהיא לא הסכימה עם דעותיהם. היא הצליחה להתעלות מעבר למעטה החיצוני הפוליטי ולראות את האדם ולאהוב אותו. עמדה על העקרונות שלה, אבל תמיד הייתה מוכנה להקשיב באמת גם לצד האחר". 

ב–2007, בבדיקת קולונוסקופיה, גילתה גוב כי היא חולה בסרטן המעי הגס. “יום אחד היא סיפרה לי שהיא הולכת לבדיקה עם גידי ולמחרת כבר התקשרה לספר את הבשורה המרה", מספרת אילון. “היא אמרה לי ‘את יושבת? אני לא יכולה להתאפק עד שניפגש ואני מוכרחה לספר לך'. נחנקתי. לא יכולתי לדבר. אחר כך היא עברה ניתוח שהצליח ובלחץ המשפחה עשתה טיפולים. התנאי שלה היה שהיא תשלוט בכמות הטיפולים ותקבע מתי להפסיק. ואז, במשך כמעט שנתיים היא הייתה נקייה, אבל הייתה לה תחושה שהמחלה תחזור. היא אמרה לי: ‘פעם סרטן, תמיד סרטן'". 

בר־אור היה שם ברגעים האחרונים של גוב. היא פנתה אליו כדי שיערוך את טקס ההלוויה שלה, שאותו תכננה לפרטי פרטים: “השיחות האחרונות שלנו היה סביב המוות. דיברנו על איך נכון לסיים את החיים. הייתה לה שליטה גדולה על האופן שבו סיימה את חייה והיא באמת ניגשה למוות בזקיפות מעוררת השראה".

“היא התכוננה כל כך טוב למוות, עד שהיא זרקה את כל הבגדים שלה, אבל כשהמשיכה לחיות, יותר ממה שציפתה, פתאום היא נשארה בלי בגדים", אומרת במאית הסרט תמר טל־ענתי. “אז בראיון היא אמרה לאריק (קנלר - ד"פ) שהמחזה הבא שלה יהיה על אישה שהתארגנה לקראת המוות אבל היא לא מתה. היא הייתה מוכנה למוות וכשזה לא קרה, היא כבר הגתה בראשה את הטקסט והמחזה הבא. כל הלך הרוח והמחשבה שלה היה שהחיים נשאבים לתוך המחזות והמחזות משפיעים על החיים עצמם, זה משהו שיש בו היכרות כמעט אינטימית עם אדם. את ענת הכרתי דרך הטקסטים שהיא כתבה. הרגשתי שדברים שאני מרגישה וחושבת - מקבלים מילים דרכה. הזדהיתי עם הדברים שהיא אמרה והרגשתי שאני גם חושבת כמוה. היא הצליחה לתרגם מחשבות למילים. המילים היו הכלי שלה והיא העבירה באמצעותן את המסרים שלה". 

“עוד בצעירותה ענת עסקה בקבלת המוות כחלק מהחיים, כבר אז היא הבינה שאנחנו צריכים לקחת אחריות על הגורל שלנו", מסבירה אילון. “אמא שלה נפטרה כשהיא הייתה בת 24 והיא הבינה שהמוות הוא מובן מאליו. היא אמרה שאם לא נפחד מהמוות יהיה טוב יותר. גם בתפיסה הזו היא הייתה פורצת דרך. כשיצא ‘סוף טוב', שמבחינתה האפשרות שלה לסיים את כתיבתו הייתה בגדר נס - כולם הבינו את המסר שהיא רצתה להעביר. היא לא פחדה מהמוות, ולא הייתה מוכנה למות בבית חולים. היא רצתה למות בבית שלה, במיטה שלה".

"בימיה האחרונים הגעתי אליה, לפי בקשתה, עם המצלמה. היא ביקשה שאסריט איך האחות מלמדת אותה להשתמש במורפיום. ענת אמרה לי לעשות עם החומר המצולם מה שאני רוצה, אבל לא עשיתי איתו כלום עד היום. הוא שמור אצלי לעד. אף פעם לא התחבקנו, ענת ואני, סלדנו מהדבק הזה, אבל בפגישה האחרונה שלנו שאלתי אותה אם אני יכולה לתת לה חיבוק. ‘גם נשיקה', היא אמרה לי. לאחר שהתחבקנו ונישקתי אותה, איחלתי לה נסיעה טובה. היא חייכה, נפרדנו לשלום - וזהו".

גוב לא נפרדה מהחיוך גם עד נשימתה האחרונה. ”כשהיא שמעה שאני הולך לאזכרה של בת דודתי, השחקנית טליה שפירא, היא אמרה לי: ’מסור לה ד"ש ותגיד לה שתכף ניפגש'", מספר קנלר.

“כששמעתי שמצבה הורע, כתבתי לה הודעת אס־אם־אס", מספר יושע. “כתבתי לה ‘אם בדרכך החוצה מהעולם הזה את לוקחת איתך גם אהבות קטנות, אז תיקחי גם את האהבה שלי'. ‘ברור שאקח', היא ענתה לי ‘על אהבה לא משלמים משקל עודף'. זה היה ההומור שלה, גם ברגעיה האחרונים".