קצר, קצר - אבל האורך לא קובע: פסטיבל תיאטרון קצר חוזר לעוד עונה, אז עשו לעצמכם טובה ולכו להינות מכל הטוב הזה. למי שפספס, פסטיבל תיאטרון קצר נערך כבר 24 שנה בצוותא תל אביב, ומהווה בית וחממה לרעיונות שמתבשלים ב"קצר" ומתפתחים בהמשך להצגות שלמות.
בשנה שעברה הפסטיבל קיבל פרסום וסיקור תקשורתי מלא מבלי שבכלל תכנן. צוות הקרייטיב השנון במחלוקת יצר סרטון שהכיל בתוכו אימרות כמו "מי שלא בא עומו", שהופץ ברשת ולא הוסבר כהלכה, כך שהיח"צ שנעשה עבור המופע הוצג כ"תרגיל פרסומי יחצ"ני די מכוער" בלשון מהדורת החדשות. הסיפור יצא מהקשרו והפסטיבל זכה לסיקור בידורי שנון ביותר. מכאן, הפסטיבל, שמנוהל על ידי תמר קינן ונועה שכטר, הצליח לעורר את השיח על תיאטרון מחדש.
הערב התחיל ב"מקצרון" של תלמידי שנה ב' בבית הספר למשחק-גודמן. השחקנים הצעירים העלו מופע אימים בו הם מקיימים את הלווית התיאטרון, מה שהפך לפסטיבל של ממש ובאמירה "אם אתם רוצים לצרוך תרבות, קצת סבלנות, לא צריך לעורר סקנדל". אבל לצערי אין לי סבלנות ואני מחכה שהקצר יהפוך לארוך.
מקצרון 'עסק משפחתי' מכיל ארבעה מחזות קצרים שמתנגדים לתפיסה האתנוצנטרית ומעוררים שיח חשוב ומורכב בחברה פטריארכלית. הגאונות של הפסטיבל באה לידי ביטוי ביכולת להציע מפגש חד פעמי עם מחזה שלא ניתן לדעת כיצד יסתיים, משום שהוא לא עובד לפי התכתיבים שכולנו מכירים בקומדיה, בטרגדיה או בכל ז'אנר אחר. התוכן היה מדויק, סדר הצגת הקצרים היה חכם כך שכל קצר בנה את הבא אחריו. מעבר לכך הייתה התמקדות נכונה באפקטים ובכל התחבולות שיש לשחקן להציע על במה, החל מהחיבור למנגינות ועד להנכחה של ביטוי זמן שונים.
קצר 1: את בדיוק כמו אמא שלך (בימוי: עדי גילת) מתחיל בשימוש תיאטרלי תנועתי קלאסי, הכוכבים הצעירים מדמים תמונת אוהבים בסלואו מושן, שמבטא את פערי הזמן בהצגה ואף נותן היבט נוסטלגי תוך התבוננות על העבר. המחזה עוקב אחר רוני וגיא, צעירים מאוהבים אשר מתקשים לממש את אהבתם בשל קללה איומה שפקדה את רוני בלידתה. לפי הקללה, בלילות של ירח מלא מתחולל אצל רוני שינוי מהותי והיא הופכת לאימה. כאשר גיא מגלה את הסוד הנורא, הוא ועינב, אחותה התאומה של רוני, פועלים כדי להציל אותה. גיא, בן הזוג האוהב מציע לרוני מגורים משותפים תוך אזכור סיפור אהבתם של פיונה ושרק. בנקודה זו מגולם מוטיב המשפחה תוך שימוש באינטרטקסטואליות טהורה של סיפור האגדה, כך שכל אחד מהצופים יכול להתחבר לפחות לדמות אחת - אם זאת הילדה שאוגרת בתוכה כעסים על האם הפולנייה, ואם זאת האחות התאומה שמאבדת את עצמה לדעת בכל יום, או אולי הבחור הצעיר שרק רוצה לממש את אהבתו אך ברגע שיש תהום בקשר הוא נלחץ ולרגע תופס רגליים קרות.
לבסוף, הבחור מתאפס ואומר "אני אולי לא הייטקיסט אבל באגדות אני מבין – נשיקת אוהבים תציל את המצב". הניסיון להציל את רוני אמנם לא צולח, אבל הסיום היה מתוק מאין כמוהו וכמו בתיאטרון פרינג' אמיתי, ההצגה מסתיימת בצורה מופלאה שהשאירה את כל הקהל פעורי פה.
קצר 2: הוריקן (בימוי: אדי קבטנר) – כמו הוריקן אמיתי סוחף, מרגש ומצחיק עד דמעות. המחזה עוקב אחר אסא בריד, מטאורולוג אלמן, שדי נמאס לו מהכל. בדיוק כמו כל אחד מאיתנו, הוא אינו מרוצה מחייו ובנו, יזם כושל שלא יוצא מהבית, לא עוזר לשלוות נפשו. אבל הערב שניהם חייבים לשתף פעולה כדי למנוע מהסבתא להשמיד את מדינת ישראל. המחזה מבקש להעמיד חשיבה ביקורתית ולהטיל ספק בכל "תרחישי החיים המוצלחים" שיש במדינתנו. מוטיב יחסי אב ובן אל מול היחס בין האם לאימה מעלה בצורה מדויקת את הנרטיב המשפחתי שעטוף בציפייה לא הגיונית למשפחה מושלמת בזמן שקיימים יחסים מורכבים במשפחה, אם זה בין הבעל לחמתו ואם זאת הציפייה הלא הגיונית מהדור החדש להמשיך את השושלת. כל אלו ועוד מדמים באופן מדויק את המציאות של כל אחד ואחד מאיתנו, שלרוב מוסווית באמצעות פילטרים ומטאטאת מתחת לשטיח את הבעיות. הניסיון להציף את אותן בעיות באופן הומוריסטי באמצעות הגזמות, מילים גסות ובעיקר היפוך התפקידים המאוד משונה שמתקיים במשפחה, לא משאיר עין אחת יבשה באולם.
קצר 3: גרסת הבמאי – 2.0 (בימוי: יעל טל) או כמו כל עדכון גרסה שאנחנו מכירים. אם לא נעדכן לא נחווה את כל מגוון החידושים שבכל מקרה לא רלוונטיים לחיינו, אך כדי להיות חלק מהעולם אנו ממשיכים לעדכן ולהשתדרג. כך גם במחזה נוכחת באופן מובהק הגישה הפרוידיאנית שמסבירה כיצד האדם מורכב ממכלול חוויות העבר שלו, לפיכך, המפגש עם האב, האיום, מבטא את הפחד מסירוס עד לכדי היותו הגבר עם אלטר אגו. אם זה לא היה ברור, המפגש בין הבמאי המתחיל לבמאי המנוסה מבטא בדיוק את הפער שנוצר עם השנים והוביל את הבמאי שחולם לעסוק באומנות טהורה ליצירת תוכן ממוסחר שמתאים את עצמו לחברה. הקאסט המדויק מבטא בדיוק את קיבוץ הגלויות המאפיין את ישראל ואת הפערים החברתיים שרק הולכים וגדלים ככל שהשנים עוברות.
קצר 4: אבי רואד (בימוי: אלה תמרי) - ג'וזפה תומאזי די למפדוזה כתב ברומן שלו "הברדלס" כי "הכל צריך להשתנות על מנת שלא ישתנה דבר". האמנם, הרומן בבסיסו מתאר את איחוד איטליה אך הדבר דומה לאיחוד להקת "החיפושיות" שעלתה אמש לבכורה יוצאת דופן על הבמה בצוותא 1. אולי זאת יד הגורל, או שמא זה חיימון מנהל הצוותא שראה לנכון לעלות את פסטיבל תיאטרון הקצר ה-24 ביום בו ציינו 42 שנה לרצח ג'ון לנון. לשאלה זו כנראה לא אקבל תשובה, אבל מה שבטוח שהקשר המיסטי שנוצר והיפוך המספרים ביטאו באופן ישיר את תמונת המראה של המחזה ביחס לסיפור המציאות. כאשר החלו הארבעה לשיר את השיר 'היי ג'וד', עברית אל מול אנגלית, אוחזים זה את זה, הקהל כולו פתח את גרונו, אולם צוותא 1 רעד ואפשר היה לדמיין את ג'ון פול, רינגו וג'ורג המקוריים שואגים את גרונם.
המחזה "אבי רואד" מאת גור קורן מספר את הסיפור שלא סופר על להקת החיפושיות. לאחר מותו של מקרטני הלהקה מתפרקת עד שמגיע המושיע. פול מקרטני הישראלי עונה לשם אבי, מגיע הישר מהפרבר ראשון לציון, עונד שרשרת חי מסיבית על צווארו, גופיית סבא לבנה והמון סקס אפיל ישראלי שמקרטני המקורי היה משתוקק לו. אם כי דבר לא השתנה - מחד גיסא אבי תפס את מקומו של פול והלהקה התאחדה מחדש ומאידך, הסדקים נפערים והמחלוקות צצו מעל פני השטח. הלהקה שנמצאת בשיא הצלחתה עם להיטים כמו "אתמול", "אהבי אותי אהבי", "תני לי לאחוז בידך", נתקלת בקשיים והסודות הגדולים נחשפים.
דמותו של ג'ון לנון הנכיחה את המורכבות באדם שהיה במציאות. אל מול האמן, המהפכן והיוצר שהשפיע על עיצוב הרוקנרול עומד אדם לא שגרתי, עם ביטחון עצמי די מופרז שהצליח לעורר מחלוקות רבות בלהקה. בעוד שג'ון נרצח על ידי מעריץ, הוא מספר על מקרטני במחזה "אני אהבתי אותו אבל גם שנאתי אותו", דבר שהיווה פארודיה מדויקת על סיפורו של ג'ון. כפי שנאמר במחזה - "זאת השלכה קלאסית". לצד כל זאת, לנון רואה בביטלס משפחה וטוען כי "הלהקה היא סך כל חלקיה", דבר שהנכיח את המשמעות הגדולה שהייתה לג'ורג' ורינגו - בלי הרבה מילים, אך עם נוכחות בימתית יוצאת דופן, נרקמה על הבמה חברות אמיתית וכימיה מעולה שיצרה את כל הקסם הזה. שיח מתוקשר ומקבל, מחבק ומעצים שבעיקר חוזר שוב למוטיב המשפחה. לנון יוצא במונולוג שובה לב בו הוא דורש להתבונן עליו כעל אדם שמרגיש, אוהב שרק צריך חום ואהבה. בנאומו קורה דבר מדהים על הבמה, ניגון השיר "a day in the life" מדמה מסע אחורה בזמן לנקודה בה צולמה התמונה האייקונית על מעבר החציה והלהקה הופכת לשלם – בידיוק כמו משפחה.