אחרי עשרות שנים שבהן עסק באמנות במסגרות שונות ובהקמת תפאורות לתוכניות הגדולות של הטלוויזיה הישראלית, בהן "ניקוי ראש", "ריצ'רץ'" ו"הופה היי", הצייר והאמן אמיר גורביץ איבד כמעט לגמרי את ראייתו – אך המגבלה לא מונעת ממנו להמשיך ליצור.
ב־3 בינואר תיפתח תערוכה מציוריו בגלריה 58 בבניין עיריית חולון, תחת השם "מוגבלות הראייה אינה עוצרת את היצירה". התערוכה, שאצר יותם אורן, תינעל ב־1 במרץ. "אני מרגיש יום־יום צורך להמשיך ליצור, ואני גם עוסק בכך לפחות ארבע שעות ביום", הוא אומר. "זה משולב אצלי בצחוק, הנאה וגם בבכי, הרבה בכי. יש הרבה ציורים שקשה לי לצייר, ובצד השני של הציור אני כותב: 'קשה לי, היום לא ראיתי כלום'. לפעמים אני משתף בחוויות ובקושי מצדו השני של הציור".
לקרוא לילד ירח
הקריירה של גורביץ, 82, יליד ויקיר העיר חולון, רצופה בתחנות שאמנים רבים חולמים עליהן. בשנת 1960 פנה ללמוד ציור ואמנות במכון אבני בתל אביב. לאחר שלוש שנות לימוד יצא ללימודים ועבודה בארצות הברית, למד באוניברסיטת ייל בפקולטה לתיאטרון, עיצוב תפאורה ותלבושות לתיאטרון, והשתלם בנושאים אלה בכמה סטודיות להקמת תפאורות להצגות בברודוויי. המקומות האלה זימנו לו מפגשים מעניינים. "הייתי בצוות שביצע את התפאורה למחזה 'לאחר הנפילה' של ארתור מילר", הוא נזכר.
"מילר, מגדולי המחזאים בארצות הברית, הגיע לסטודיו כדי לראות את ההכנות של התפאורה. כשראיתי אותו, אורו עיניי, נקרא לזה ככה. אבל הייתי אז צעיר, והיה לי רספקט לא לגשת אליו. לסטודיו הגיעו גם שמות כמו פיטר יוסטינוב (שחקן, תסריטאי מחזאי, זוכה פעמיים פרס האוסקר, א"ש), השחקן סידני פואטייה, ועוד. הרבה אנשים טובים ומפורסמים. הייתי הצבר הישראלי שנמצא ליד גדולי האמנים של אותה תקופה, וזה היה מרגש".
כשהגיע לסטודיו שבו עבד האמן המפורסם מארק שאגאל, גורביץ כבר אזר אומץ וניגש אליו. "שאגאל הגיע לסטודיו בזמן שביצענו את התפאורה לפרמיירה של 'חליל הקסם'", הוא נזכר. "תפסתי אומץ, באתי לדבר איתו. האנגלית שלי באותה תקופה נשמעה כמו יידיש, ואז הוא אמר לי: 'Let’s talk Yiddish'. דיברתי איתו יידיש ובסוף עברנו לרוסית. ביקשתי ממנו לחתום לי על דף. ואז הוא אמר: 'רד למטה, יש שם חנות גלויות. קנה גלויה שלי ועל זה אחתום'. רצתי מהר, אבל החנות הייתה סגורה. לצערי, לא היו אז טלפונים חכמים לתעד את הרגע הזה".
בשנת 1968, עם הקמת הטלוויזיה הישראלית, חזר גורביץ ארצה והתקבל לעבודה כתפאורן בכיר. "הגיעו בתקופה הזו לארצות הברית פרופ' אליהוא כ"ץ ועוזי פלד, שהיו אחראים על צוות הקמת הטלוויזיה, כדי לחפש ישראלים שלומדים ומשתלמים בתחומים הללו", הוא מספר. "הם ראיינו אותי ויום אחד הגיע מברק: 'מחכים לך להקמת הטלוויזיה'. הקמתי תפאורות לתוכניות מובילות כגון 'ניקוי ראש', 'ריצ'רץ'' ו'הופה היי'. עשיתי תפאורות גם לפסטיבלי זמר שונים, עבדתי עם נסים אלוני ב'תיאטרון העונות', עשיתי תפאורה לסרטים ועוד".
אילו רגעים זכורים לך מהשנים הרבות בתחום?
"'ניקוי ראש' הייתה תוכנית אקטואלית. מוטי קירשנבאום היה מגיע עם תסריט שנכתב ממש כמה רגעים קודם. היינו יושבים בישיבות כולנו יחד, כל צוות התוכנית, והיינו חושבים מה אפשר לעשות במסגרת הזמן המצומצם מבחינת התפאורה, שזה ממש מעכשיו לעכשיו. הייתי יורד למטה לנגרייה, מדבר עם הצוות שברובו הורכב מתלמידי בצלאל, עושים סקיצות במקום - וישר לביצוע. הסברנו לנגרים את הדחיפות, וכך זה נעשה, על המקום, מעכשיו לעכשיו. רק בזמן הצילומים עצמם ראינו אם התפאורה מתאימה. בדרך כלל זה היה בסדר. במהלך השבועיים בין תוכנית לתוכנית עבדנו על התפאורה, כשכל הזמן נכנסים דברים אקטואליים ברקע, כשלפעמים היה צורך לשנות תפאורה תוך כדי. לפעמים בגלל ענייני אקטואליה היינו צריכים לשנות תפאורה במהירות. כש'ניקוי ראש' זכתה בפרס ישראל, קיבלתי מלגה לטוס למינכן ולהשתלם בטלוויזיה הגרמנית, שהייתה כבר בצבע".
מה אתה זוכר מ"הופה היי"?
"נסענו ממקום למקום ברחבי הארץ. היינו מגיעים שלושה ימים קודם ומקימים תפאורה בשטח ולא בסטודיו. הצוות שלנו שכלל את התפאורה, אנשים טכניים, צלם, תאורן ועוד, היה מאוד מיודד ומגובש. נוצרו גם יחסים אישיים עם עוזי חיטמן ז"ל. היו לי הרבה שעות שיחה איתו. כולם אהבו אותו והוא אהב את כולם. היה חייכן, תמיד דיבר טובות. התיידדתי באופן אישי איתו. גם עם יונתן מילר, שהיה מנגן על הרבה כלים. הוא איש יקר".
מהתוכנית "ריצ'רץ'" גורביץ זוכר את הבמאית צלילה רוז, שהייתה עורכת ומפיקה בערוץ הראשון החל מהקמתו. "היא הייתה המבער של ההפקה, ידעה להפעיל גם את הילדים הצעירים, גם את המדריכים שלימדו את הילדים שלא היו כוכבי טלוויזיה", הוא מספר.
"גם את השיר הפותח אני זוכר עד היום. אגב, 'הופה היי' ו'ריצ'רץ'' הוציאו תקליטים שהעטיפה שלהם כללה ציור שלי. אחת התוכניות הראשונות של הטלוויזיה הייתה השעשועון 'צפנת פענח' שהנחה יגאל ידין. ידין הצטלם על רקע תפאורה של פנים בית. אנשים חשבו שזה היה אצלו בבית ושיבחו אותו על כך שגר בבית יפה. לי כתפאורן זה היה מאוד מחמיא. בשנת 1969, ביום הנחיתה על הירח, בתוכנית עם 'שלישיית התאומים' בניתי חללית והייתה תוכנית הומוריסטית על הנחיתה. באותו יום הייתה הברית של עמית, הבן הבכור שלנו. המוהל הגיע, ראה את התוכנית בטלוויזיה והתפעל כל כך שהציע לקרוא לילד ירח או אפולו".
באיחור של 30 שנה
גורביץ, נשוי לרעיה, אב לשלושה ילדים וסב לנכדים, נקרא בשנת 1989 לעבוד בחיל המודיעין וב־2006 פרש לגמלאות מתפקידו הצה"לי והמשיך לעבוד במסגרת מערכת הביטחון עד פרוץ הקורונה. במרץ 2021, בעקבות אירוע רפואי, איבד את ראייתו כמעט לחלוטין. בעין אחת הוא לא רואה כלל, והציורים שיוצגו בתערוכה צוירו במינימום הראייה שנשארה לו בעין השנייה. התערוכה תכלול כ־45 ציורים שצוירו על בסיס צילומים שחבריו ממערכת הביטחון שלחו לו.
רעייתו של גורביץ הדפיסה לו את הצילומים, הוא חתך וגזר מהם את הקטעים שעניינו אותו, השתמש בהם כחלק מרכזי ביצירתו והרחיב אותם באלמנטים ציוריים שצוירו בצבעי פנדה, גואש, מים, פחם וחומרים נוספים.
"התערוכה הזו הגיעה מבחינתי באיחור של כ־30 שנה", הוא אומר. "כשהייתי במערכת הביטחון כל מה שהכנתי היה חסוי. עכשיו אפשר לחשוף את הציורים שאני מצייר. מעבר לכך יש כאן מסר, שמגבלת הראייה אינה עוצרת את היצירה. בעבר במשך כ־15 שנה התנדבתי ולימדתי הלומי קרב אמנות בתל השומר. שם הבנתי כמה כוחות נפש צריך, למרות המגבלות. גם אני, למרות הקושי, ממשיך ליצור. זה בוער בעצמותיי, עם כל הבכי שמתלווה לכך. אני נרגע במהלך העיסוק באמנות".
