בין קלאסיקה למודרניות: "אדיפוס" עם עמוס תמם וקרן מור לוקחת את התיאטרון הישראלי למחוזות חדשים

המחזה 'אדיפוס המלך' מאת סופקלס, המרתק קהלים ויוצרים כבר למעלה מ-2000 שנה, מגיע לבימת הקאמרי בגרסתו המודרנית של רוברט אייק על פי המחזה הקלאסי, באמצעות וירטואוזיות חדשנית, סוחפת מצחיקה וכואבת.

אז למי שלא זוכר מלימודי הספרות בתיכון את אדיפוס. תזכורת קטנה, המחזה אדיפוס מאת סופלקס עוקב אחר איש אומלל שהרג את אביו ושכב עם אימו מבלי שידע. המחזה שהיווה בסיס לכל הטרגדיות היווניות, עדיין מחזיק בתואר "הטרגדיה המפורסמת שיצא לעולם להכיר". קודם כל ולפני הכל, לטובת מי שהשם "אדיפוס" לא אומר כלום, אל דאגה, אלי ביז'אווי הגאון דאג לתרגם את עיבוד המחזה באופן כזה שיתאים לכל צרכן תרבות באשר הוא. החל מהמכורים היושבים בשורות הראשונות וכלה למי שהגיע להצגה כי עמוס תמם וקרן מור מחזיקים בתפקידים הראשיים (סיבה שהיא מספיק טובה בלי שום קשר).

עלילת המחזה מתרחשת בערב הבחירות לראשות הממשלה. על אף שההצגה רצה כבר למעלה מחודש הסנכרון אל מול המציאות היה מדויק. וכך, אל מול השחיתות שפותחת כל מהדורת חדשות, המועמד אדיפוס (עמוס תמם) הוא התקווה הגדולה: בשל מחויבותו ל"פוליטיקה חדשה" אדיפוס מודיע כי במידה ויבחר הוא מבטיח לחקור פרשיות עבר אפלות, המעיבות על תדמיתה המוסרית של המדינה. על מנת לשמש דוגמה, הוא מצהיר בתוקף שהתהליך יחל בחקירת עברו הפרטי שלו, מה שמסתמן כטעות איומה. 

"להנהיג מדינה זה מעשה יצירה" 

ההצגה נפתחת בנאומו המפורסם של אדיפוס ואילו תמם עומד בכניסה למטה שלו, עטוף בעיתונאים וצלמים. בעוד שתמונתו מרוחה על קירות המטה , הנאום מוקרן גם כן באותו המקום. כך שעולה התייחסות למוטיב העיוורון במחזה. היחס בין מה שמוצג כלפי חוץ אם זה פוסטר ראוותני אל מול הדמות האנושית שמאחוריה. אם תרצו, היחס בין מה שמוצג כלפי חוץ ומה שנותר עמוק בפנים. 

נאומו מסתיים בשאלה רטורית שקשה להתעלם ממנה לנוכח המציאות האכזרית שאנו חווים: "הילדים שלי, האחים שלי, מה הם ירשו? אחרי כמעט 30 שנה של פרשות פוליטיות אולי מה שהמדינה הזאת צריכה זה אבא. המדינה הזאת חולה, המערכת השלטונית חולה, הרעילו לנו את המים ואנחנו שותים. בזמן שהתעסקנו בלשרוד את היום-יום קיבלנו את מה שאומרים בטלוויזיה או בטוויטר כאמת, מוחלטת". במילים אחרות, בימים מתוחים אילו בה הממשלה מקבלת תפנית שעוד לא נראתה בכל 75 השנים שבהם המדינה קיימת, האבא שחסר למדינה הזאת מצטייר במחזה גם כדמות אצילית, פתוחה ומקבלת אך גם כנבל שרצח את אביו המתבייש בעברו. אם כך, הדו הפרצופיות שעולה במחזה מחזירה אותנו למציאות האימתנית של 2023 בה קהל המצביעים מקבל כל דמות פוליטית ששוגה בדרך ומתנהלת באופן לא מוסרי רק כדי שיהיה מי שיציל אותנו מעצמנו. 

דקות אחדות אחרי שנאומו של אדיפוס מסתיים הוא נכנס למשרדו, פוגש באשתו יוקסטה (קרן מור) וכבר ניתן לראות את ההבדלים הרבים והמרתקים בין הגרסאות. שכן שמה המיתולוגי ותפקיד האם במחזה המקורי, מבטאים ללא ספק את המחזה הקלאסי, אך אל מול זאת עומדת קרן מור, אישיות סוחפת בפני עצמה שבאמצעות ניואנסים שהם רק שלה, טונציה מעניינת וביטחון עצמי כזה שנותן לדמותה את אפיון האם המודרנית. אישה יפייפיה, בעלת פיגורה יוצאת מן הכלל שמאוהבת בגבר הצעיר ממנה ב-13 שנה ועל אף שהוא רואה רק אותה בעולמו היא עדיין מחזיקה בקנאה בביתה הצעירה, שנאה לחמותה וצורך נרקסיסטי להיות במרכז.

"משהו רע עומד לקרות? התשובה לשאלה הזאת היא תמיד כן"

בהמשך, מבלים המשפחה במטה הבחירות ומחכים לתוצאות המיוחלות. המפגש הטעון מלווה בכלל הדרמות המשפחתיות, החל מאתאוקלס (דולב אוחנה), בנו של אדיפוס, המתגלה כגבר בוגדני, ואילו פוליניקס (אלון סנדלר) הבן השני שמתגלה כגיי בארון. ולצד זאת, עולה הקשר הסבוך משקעים בין אנטיגונה (נעמה שיטרית) ליוקסטה אמה (קרן מור). כל זאת ועוד מבטאים הקשרים הטעונים אשר עומדים בסימן בין הדמות הטלויזיות של אדיפוס כלפי חוץ אל מול דמותו כאב, מאהב וכבן כלפי פנים.

"אנשים טובים בלא לדעת מסתכלים לכל כיוון, רק כדי לא לראות את החושך"

בנוסף לכך אי-אפשר שלא להזכיר את מרים זוהר המדהימה שנותנת תפקיד יוצא דופן אשר נותן ביטוי מובהק ליחס בין העיוורון ולמציאות. מרופה (מרים זוהר) מבקשת לאורך המחזה כולו מספר דקות עם בנה אדיפוס (עמוס תמם) על-מנת לספר לו אמת שככל הנראה תשמור עליו מעצמו. התחמקותו הביזארית של אדיפוס מאימו מעלה אצלה תחושות עוינות לתחושת הבושה של בנה. מרופה כפי שמצופה מאמא מלמדת את אדיפוס שאסור לו לעולם לשכוח מאיפה הוא הגיע. 

הטרגדיה אדיפוס המלך של סופלקס עוסקת באדם נבון המשוכנע שהוא מכיר את עצמו ואת סביבתו, אך מגלה שקריאת המציאות שלו הייתה שגויה לאורך כל הדרך. האופן שבו הוא העריך את עצמו ואת העולם הסובב אותו היה מוטעה מיסודו. בהקשר זה אנו פוגשים את טרסיאס (יצחק חזקיה) הנביא העיוור שמעמיד את המראה לאדיפוס ושולח אותו לנבירה אובססיביות בעברו.

הקהל שמבין היטב את מצבו האמיתי של אדם שאינו יודע את הנסיבות לפניו. לפיכך, הקהל שמודע לזהותו האמיתית של אדיפוס צופה בו כשהוא מגלה אותה שלב אחר שלב וחולק עימו את הדרמה הגדולה הנוסעת מהגילוי הנורא. תמם מבצע תפקיד שממצב אותו כאחד משחקני התיאטרון הטובים שיש לנו כאן בארצנו. 

בתום ההצגה שוחחתי עם הבמאי עירד רובינשטיין שבתשובותיו הכניס נדבך משמעותי להבנת המשמעויות הנסתרות של המחזה.  

עיצוב החלל היה מאוד מעניין וגרם לי לתהות. אני מתארת לעצמי שבמחזה הופיע שהם יושבים סביב שולחן האוכל, מדוע בחרת שבצידי הבמה שירותים וברזים? 
"ערן עצמון מעצב התפאורה ואני אוהבים להשתעשע בקירות שקופים. כאלו שמעניקים אינטימיות אבל שהקהל רואה את מה שנוצר בפנים. בהצגה היה מצד אחד את השירותים ומצד שני את החדר הנוסף במטה. השירותים זה כאמור ה-"מקום" כדי לייצר סיטואציות כאלה ואחרות אם זה סצנת הסקס או הסצנה בה אדיפוס רב עם קריאון תוך כדי עשיית צרכיו". 

ובאותו נושא, מדוע בחרת בשימוש בשימוש בווידאו? האם כדי לבטא את המודרניות שבמחזה לעומת המקור או בכדי להעצים את הדרמה
"עניין הווידאו הוא בעצם סוג של אירוע מתגלגל. במחזה של רוברט אייק נאום הבחירות רגע לפני שנסגרות הקלפיות, אמור להיות מוקרן על הקיר, ואנחנו בחרנו לייצר אותו לייב, כי תיאטרון זה קודם כל לייב. מצד אחד, רצינו להקרין את הפרצוף של אדיפוס בענק כי אנחנו מתעסקים בסמלים ומצד שני, להראות את מה שקורה מאחורי הקלעים. אני חושב שיש משהו בריבוי פרספקטיבות הזה, שעושה לנו איזה נחיתה מהמקרו של הריאיון עם האיש הטלוויזיוני, הבלתי והכמעט איקוני שהוא לא בשר ודם ולאט לאט אתה עושה זומיניג אווט ואתה רואה את הבן אדם הרגיל מול העינים שלך. ובשלב הגדול יותר, יש בזה איזשהו עמדה שבה אתה רואה את הצנרת ולא רק את הפוסטר. כלומר אתה רואה גם את הפוסטר הגדול וגם את מה שקורה מאחורי עד לכדי רמת הביוב". 

שמתי לב שברגעים דרמטיים דמויות כמו פוליניקס ואדיפוס אכלו באינטנסיביות או שמא נאמר אכילה ריגשית מוגברת, האם יש ביטוי פרוידיאני להחלטה זו?
"פרויד הוא חבר טוב של ההפקה הזאת (צוחק), הוא נמצא איתנו הרבה, כן את מזהה נכון אלה, רגעים אצל אדיפוס שבהם הוא מפיג את החרדה בצורה אוראלית, הוא רוצה לעשן אבל יוקסטה לא נותנת לו לעשן אז הוא מתחיל לטחון אוכל מה שנקרא. מה שקורה לטובים בינינו (צוחק)". 

באחד הרגעים הנביא העיוור טריזיאס, נכנס יחד עם עובדי הבמה, ברגע זה הוא לא היה עיוור, מה משקפת הבחירה הזו?
"אני מאוד אוהב לעשות קטע ואז לשמוע פרשנויות אליו כי יש בזה קטע קצת אמורפי בכוונה, אני רואה את זה כמו איזה אובססיה, בשלב הזה של המחזה אדיפוס רואה את הפרצוף של טרזיאס בכל מקום כולל בעובדים שמפנים את הבמה והוא בעצם מתחיל לקלוט שיש בנבואות גרעין של אמת". 

לסיכומו של דבר, עיבוד המחזה אדיפוס המלך מאת רוברט אייק ובבימוי של עירד רובינשטיין הינה יצירה תיאטרונית מהטובות שנצפו כאן. אין זה מפתיע אחרי שצופים ביצירות נוספות של רובינשטיין אשר כל אחת לכשעצמה מסמלת ביטוי לשסע חברתי הלקוח מחיינו אם זה ב'אדיפוס' שמעלה את קהילת הלהט"בים, היבטים של משפחה, פוליטיקה ואם זה ב'לילה לבן' שמעלה את השסע העדתי במדינה. בחזרה לאדיפוס, היצירה שלא בכדי כוללת בתוכה מספר רב של משתפי פעולה, לא רק שאיננה מאכזבת אלא מעלה את תיאטרון הקאמרי רמה אחת מעל. היחס בין העבר לעתיד, היצמדות לקלאסיקה ושמירה על המודרניות, הם אולי היחסים הכי קשים שיש בתיאטרון ובאדיפוס נדמה שעלו על השטאנץ.