ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה באוקראינה בפברואר 2022, הגיע יורי גרשברג, צלם חדשות 13, לקייב כדי לתעד מה קורה בעיר. בימים אלה, כשנה לאחר אותה נסיעה, צילומיו מאז מוצגים בתערוכה "מחר הייתה מלחמה" בגלריה לצילום ע"ש יוסי נחמיאס - החוג לתקשורת צילומית, במכללה האקדמית הדסה ירושלים. בתערוכה, שאצרה יהודית גואטה ותינעל ב־15 בפברואר, מופיעים צילומיו של גרשברג מהימים שלפני פרוץ המלחמה באוקראינה ומימי המלחמה הראשונים.
"הגעתי לקייב יחד עם גיל תמרי כצוות חדשות 13", מספר גרשברג, 46, יליד העיר קייב, שעלה ארצה בגיל 14. "מי שלא היה בקייב לפני המלחמה, לא יכול להבין איזו עיר תוססת זו הייתה. כשהגענו, פגשנו עיר באופוריה, עיר בהדחקה. פגשנו אנשים שלא האמינו שבתוך ימים ישתנו חייהם מקצה לקצה. היו מסיבות, אוכל. התמונות שלי שיקפו שמחה, עיר תוססת".
זה הפתיע אותך?
"לא הייתי משתמש במילה הפתעה. גיל תמרי השווה את זה לברלין של 1939, ערב המלחמה. בקייב אף אחד לא האמין שתהיה מלחמה. נסענו גם לערים צ'רניהיב וחרקוב, וגם בהן כולם חשבו שהרוסים עושים שרירים ולא מעבר לכך. נכנסנו לכל מיני מקומות, דיברנו עם אנשים רבים - מאנשים ברחוב ועד לחברי פרלמנט, וכולם היו אופטימיים. כשלחצנו ושאלנו: 'ואם תהיה מלחמה?', כולם אמרו: 'אנחנו נהיה יחד, אנחנו ננצח'.
"המורל של התושבים היה בשמיים, התחושה הייתה שאם יקרה משהו - אנחנו נהיה במקום הכי מעניין והכי מרכזי מבחינה חדשותית בכדור הארץ, שנהיה באותה נקודה שהכל בה קורה. זה מה שהניע אותנו להישאר. כבר היו לנו כרטיסים לטיסה חזרה לארץ, וכל יום מחדש, בישיבת בוקר בטלפון עם ההנהלה וההפקה של הערוץ, החליטו שאנחנו נשארים עוד יום. באותם ימים התחלתי לאהוב את קייב לא רק כעיר הולדתי, אלא גם כעיר מאוד מעניינת, עיר עם היסטוריה, אוכל טוב, עיר שיש לי בה חברים, עיר מזרח אירופית מהשורה".
יבוא אביב
ב־24 בפברואר, עת פרצה המלחמה, שהה גרשברג במלון "אוקראינה" המשקיף על כיכר מיידן.
חששת מתחילת המלחמה?
"אנחנו כל כך רגילים למלחמות שכנראה מה שצריך להפחיד אותך - כבר לא כל כך מפחיד. כמובן היה חשש לגבי מה הרוסים יעשו אם הם ייכנסו לעיר".
איך גילית על פרוץ המלחמה?
"בשעה חמש בבוקר התעוררנו לאזעקה ולהדי פיצוצים. הטלוויזיה כבר הייתה דלוקה על CNN, וראינו שזה התחיל. הצילום הראשון שלי מרגעי המלחמה היה פריים של כיכר מיידן עם גיל תמרי, אבל הפעם הוא לובש שכפ"ץ וקסדה ויש קולות של אזעקה ופיצוצים עמומים ברקע. אני צלם וידיאו, ואת צילומי הסטילס עשיתי על הדרך.
"העיר הפכה בן רגע לריקה, אפורה, עם מכוניות מעטות. הסימן הראשוני המוחשי למלחמה, חוץ מהאזעקות והדי הפיצוצים בפאתי קייב, היה שהעסקים פשוט לא נפתחו. אחד הפריימים הראשונים שצילמתי היה התריס המוגף בכניסה לקניון הגדול 'גלובוס 2'. מרכז הקניות היה נעול. השגרה שהיינו רגילים לה נגמרה ברגע אחד".
גרשברג נשאר בקייב כשבוע לאחר תחילת המלחמה. "כשהרמנו מצלמה ברחוב, רכבים אזרחיים היו פתאום עוצרים לידנו, יוצאים משם אנשים חמושים, שואלים מאיפה אנחנו, מתלהבים שאנחנו מישראל, משוויצים בהתלהבות בנשק שיש להם כדי להראות שיש כוח, שיש מי שיגן על העיר", הוא מספר. "היו כמה וכמה פריימים כאלה. לא היה צריך לחפש את זה. אפשר היה להרים מצלמה, והסיפורים היו מגיעים.
"אחד הפריימים שזכורים לי במיוחד היה בבוקר הראשון והאפור של המלחמה. צילמתי גברת, בבושקה כזאת, הולכת לבושה שחורים ברחוב המרכזי, שהיה ריק לחלוטין. זו תמונה מטורפת. עוד לא ראינו חיילים ברחובות, לא כלום, אלא גברת מבוגרת, ששיקפה את המצב. אחר כך היו פריימים של מנוסה של תושבים, תחנות הרכבת שהיו מפוצצות באנשים".
כשבועיים לאחר שחזר ארצה, גרשברג שב לקייב. "ראיתי אישה מבוגרת מתעסקת עם משהו באדמה. כשהתקרבתי אליה, ראיתי שהיא חופרת בור קטן באדמה ושותלת פרחים", הוא מספר. "שאלתי אם אפשר לצלם ומה היא עושה. היא ענתה: 'בכל מקרה יבוא אביב, אז שיהיה יפה'".
