פחות מיממה לאחר הפגנת מאה האלף ויותר, איכשהו זו נדחקת לפינאלה של שיחתנו עם כוכבת הקאמרי, אולה שור-סלקטר, שבימים אלה חוגגת תפקיד ראשי נפלא נוסף בהצגה "נרות יום הולדת". כשהיא נשאלת מה הכיף שלה בהצגה הנוכחית, שור-סלקטר מצביעה על ההיבט הפמיניסטי שמתלווה אליה.
"יש כאן מקרה נדיר, כשפרט למתרגם המחזה, אלי ביז'אווי, כל היוצרים בהצגה - הבמאית רוני ברודצקי, מעצבת התפאורה שני טור, מעצבת התלבושות שירה וייז, מעצבת התאורה קרן גרנק, מעצבת התנועה שרון גל ומאיה בלזיצמן, מלחינת המוזיקה המדהימה - למעשה כולן יוצרות", אומרת אולה. "מבלי לקפח את חלקם של השחקנים הנהדרים ישי גולן, ערן מור ואלון סנדלר, לי ולשחקניות כינרת לימוני ונעמה שטרית היה איתן, על הבמה ומחוצה לה, חיבור מופלא וחגיגה נשית.
"הכיף השני נמצא בתוכן של המחזה - מאת נח היידל - המביא לבמה מסע חיים של אשה מגיל 17 עד 107, עם כל המכאובים והשמחות, שעוברים עליה. כמו עוגת יום ההולדת, העוברת מדור לדור, המרכיבים הכי פשוטים שלה מכילים עולם שלם, שבו כולנו חלקיקי אטום".
זה לא מפחיד להתמודד עם טווח גילאים כה עצום בהצגה אחת?
"אתה יודע מה? - לא היו לי רגעי האימה שעלולים לצוץ תוך כדי התמודדות עם תפקיד כזה, כשממש הרגשתי שאט-אט בנינו עולם מסוים, כשאני הולכת ומתקדמת בגיל בהצגה לעיני הקהל כמעט בלי להיעזר באמצעים חיצוניים. השינוי העיקרי שעוברת ארנסטין - כך אני נקראת בהצגה - הוא שינוי פסיכולוגי".
זאת ועוד: "האפשרות לקפוץ ככה בין גילאים שונים היא משהו נפלא שמזדמן רק במקצוע המשחק ומרתק אותי כשמוצאים דרכים כדי לממש אותו. נערה בת 17? - לא רק שאני זוכרת את עצמי מצוין בגיל הזה, אלא הייתה השראה מכך שבבית מול העיניים מעין, בתי הבכורה, בת ה-15. וכדי לשחק את ארנסטין המבוגרת יותר, היה לי ממי ללמוד בכל יציאה לרחוב".
שור-סלקטר ממשיכה לשחק במקביל את אנט, אשת החברה הגבוהה, בהצגה הקומית והסוערת "אלוהי הקטל", בהצגת המקור "כימים אחדים", שחנן שניר ביים על-פי מאיר שלו, במופע "לילה בפריז", שם היא מרגשת עם "פדם פדם פדם" של אדית פיאף ומיטב השנסון הצרפתי ואחת לחודש היא מופיעה עם בעלה, מיכה סלקטר, ב"גרושים", ההצגה שיצרו גור קורן וגלעד קמחי.
על הרקע האהבה המלבלבת ביניהם גם כשהם משחקים בהצגה הזאת זוג גרוש, שניהם מככבים זה מול זו גם בהצגת "כימים אחדים", שבה היא משחקת אשה, המגיעה למושב בעמק ומתנחלת ברפת של אחד משלושת האבות האפשריים של בנה היחיד, זיידה. סלקטר, המציג כאן את משה רבינוביץ', הרפתן המופנם, הוא גם מי שהציג לפני כמעט 20 שנה את קובו, הקלפן התמהוני בהצגת "עיר הנפט" הבלתי נשכחת של הלל מיטלפונקט. ואולה שלו? - היא נקראת בהצגה הנוכחית יודית, בדיוק כמו ב"עיר הנפט", ההצגה שבה שיחקה את בתה קשת היום של איטה, בעלת הפנסיון (תיקי דיין) ואגב כך הנץ הרומן ביניהם.
"מזמן התרגלנו לשחק יחד ואנחנו יודעים להפריד בין החיים לבין הבמה, הגם שמבחינתי מיכה הוא אף פעם לא עוד שחקן", אומרת שור-סלקטר. "הפרטנריות בינינו, שעובדת לנו מעולה כל כך הרבה שנים בחיים, עוזרת לנו אף על הבמה, שבה אנחנו מאותגרים לא פעם בסיטואציות שאין להן קשר לחיים שלנו ובהן מיכה מדהים אותי כל פעם ביכולות שלו כשחקן".
אגב כך אינני יכול להימנע משאלה ששאלתי אותך בעבר - מתי נזכה לראותכם בהפקה משותפת עם השחקן הנפלא אברהם סלקטר, אבא של מיכה?
"השאלה שלך עושה לי קווץ' בלב וגם אני שואלת למה לא בעצם. זה באמת מחדל שעדיין לא יצאנו בהפקה כזאת. הגיע הזמן!"
"את הספר 'כימים אחדים' קראתי לראשונה בגיל 17, כשעדיין גרנו במושב היוגב, לא רחוק מנהלל, המושב של מאיר שלו", היא מעידה. "אין פלא, שבהצגה אני מרגישה בבית, כשזכור לי ריח הרפתות בעמק, שבו גם למדתי בתיכון חקלאי. אם מישהו היה אומר לי אז, שבבוא היום אציג את גיבורת הספר הזה, הייתי אומרת לו שהוא הוזה בהקיץ".
וכעת - הזיה אחרת. האם השתתפתם בהפגנת ההמונים במוצ"ש?
"בטח! גם בשבוע שעבר השתתפנו. אין דבר יותר חשוב מעתיד המקום שלנו. שמחנו שהגיע המון כזה גדול להפגנה בקפלן. זה נותן תקווה, כי אל לנו להתייאש".
כשנראה שהשלטון החדש מפרק כל מה שנקרה בדרכו, האם את חוששת שזה יגיע גם אליכם, לתיאטרון?
"אני חוששת לא רק למנת חלקי הקטנה, אלא לכלל המדינה שלנו והתרבות שלה. קורה כאן משהו, המחייב אותנו להילחם על כך שהוא לא יתרחש".
הנפתם שם שלטים?
"לא, אבל צעקנו במלוא גרון - 'דמוקרטיה!'".