אז צאתו לראשונה של המחזה “אנטיגונה”, ב־442 לפני הספירה, זכתה היצירה שכתב סופוקלס לאינספור גרסאות שהעצימו את המיתוס סביבה וסביב דמותה הטרגית של אנטיגונה. בגרסה החדשה שתעלה בתיאטרון תמונע, בעיבוד ובבימוי נאוה צוקרמן, מייסדת תיאטרון תמונע, העלילה מנסה להתאים את עצמה למציאות בישראל 2023.
“הבמאית לקחה את המחזה והתאימה אותו לתקופה שלנו”, אומרת השחקנית והבמאית שירה קדם־קצנלנבוגן, המגלמת בהצגה את דמותה של איסמנה, אחותה של אנטיגונה. “גם בסיפור המקורי יש כמה דברים שחופפים למציאות שלנו: המחזה מתחיל רגע אחרי שמתפרצת מגיפה ופורצת מלחמת אחים".
"בארץ כיום כולנו חיים בחרדה כזו, שהתרגלנו אליה ואנחנו אפילו מכורים קצת ללחץ, לאי־הוודאות ולדרמה כל הזמן. אין פה מישהו שלא מכיר את התחושה הזו שפתאום הכל מתהפך עלינו מבחוץ. אז על הדמות שלי הכל מתהפך גם מבחוץ וגם מתוך המשפחה. יש במחזה שאלות מוסריות שגם אני שואלת את עצמי, ועדיין אין לי תשובה לגביהן מרוב שזה כל כך מורכב. אני חושבת שכל אחד שיראה את המחזה יגיע למסקנות אחרות”.
איך הייתה הכניסה לדמות עבורך?
“הבאתי מאוד את עצמי לדמות הזו. יש לי מונולוג שאני בוכה בו דמעות אמיתיות. במציאות בדרך כלל אני לא בוכה הרבה, אבל כשאני משחקת אני בוכה, ואני בוכה על עצמי גם. אני מרשה לעצמי”.
כאמנית את מרגישה בנוח לבטא דעות פוליטיות?
“בתקופה של 'צוק איתן' שיתפתי בפייסבוק כתבה על הסבל של ילדים בעוטף עזה ובעזה, משני הצדדים, ופתאום כל מיני טוקבקיסטים שלחו לי איומים וקללות וכתבו לי שאני אמות ושהילדים שלי יחטפו סרטן וכל מיני דברים נוראיים כאלה. זה לא היה נעים בכלל”.
מאז את שומרת על שתיקה?
“אני לא שומרת על שתיקה, אבל באופן כללי אני לא כל כך נמצאת ברשתות החברתיות, אני לא משתפת כמעט כלום כי בסוף אני חיה את החיים הקטנים שלי ומגדלת את בעלי החיים שלי והילדות שלי ועובדת. אבל אנשים שזה בוער בעצמותיהם – אני חושבת שזה ממש חשוב שירגישו בטוח להגיד את הדעות שלהם. התפקיד שלנו כחברה הוא ללמוד להיות ביחד.
הבת שלי לומדת בבית ספר דו־לשוני, אני עבדתי הרבה שנים כמורה למשחק של נשים חרדיות. בסוף אנחנו בני אדם, וזה לא משנה אם אנחנו חרדים, חילונים, יהודים או ערבים. הדרך היא דווקא כן לדבר וכן להשמיע קול. לצערי אנחנו נורא מופרדים לקהילות, וזה פחות טוב לדעתי. ברגע שמתערבבים, יש יותר מקום למפגש”.
מה תפקידה של האמנות בהקשר הזה, של פוליטיקה?
“התפקיד של האמנות הוא לעורר שאלות ומחשבה. בהרבה מקומות בעולם האמנות מאיימת ומעוררת מחשבה, ולכן היא כל כך חשובה, בייחוד בדמוקרטיה. כיום בישראל כשמתרחשים אירועים חריגים, נראה שאמנות היא הדבר האחרון שחשוב, וזה לא כך. אני חושבת שזה אחד הדברים הראשונים שחשובים”.
הדלתות נסגרו
קצנלנבוגן (43) פרצה לתודעה בעשור הראשון של שנות ה־2000 כשהצטרפה לערוץ הילדים, הנחתה את תוכנית הדגל “ששטוס” ושיחקה בסדרות שונות, בהן “הצלצול הוא בשבילי” ו”השמינייה”. “זו הייתה תקופה כיפית בסך הכל”, היא אומרת. “היינו חבורה שעשתה הכל ביחד, אבל אני תמיד שאפתי לשחק בתיאטרון כי סיימתי ללמוד בבית ספר למשחק ‘ניסן נתיב’. היום כשאני מסתכלת לאחור אני מרגישה שזו הייתה תקופה של פאן, כיף אמיתי. היה שידור חי מול קהל, וזה משהו שאין היום כמעט. אין כמעט תוכנית שנוצרת כל יום בשידור חי מול קהל. זה היה בית ספר עבורי”.
רצית להיות כוכבת ילדים?
“לאורך כל החיים שלי אני הולכת צעד, בודקת אם הוא טוב לי, וממשיכה לעשות עוד צעד. גם כשהתחלתי ללמוד משחק לא הייתי בטוחה שאהיה שחקנית כי לפעמים כשאתה מגשים חלומות – אתה מגלה שזה לא מתאים לך. אז הייתי שם, נגעתי קצת וראיתי מה זה. לא בוער בי היום להיות מפורסמת ושכולם יראו אותי. אני באמת אוהבת את המקצוע, אוהבת לשחק, אוהבת לביים. כל פעם יש משהו חדש שקורה”.
בהמשך החלה קצנלנבוגן לשחק בתיאטרון הקאמרי בשלל הצגות, בהן “הכתובה” שרצה כ־700 פעם ברחבי הארץ. “בקאמרי לא עשיתי תפקידים מאוד מאתגרים, הייתי תמיד בתפקיד החמודה שזה היה נחמד, ומאוד נהניתי להיות בקאמרי ואני מודה על הזכות”, היא אומרת. “זה תיאטרון ובית מדהים, והיה כיף להיות ערב־ערב על הבמה ולשחק עם שחקנים כל כך גדולים כמו שלמה בראבא וענת וקסמן. עברנו יחד תקופת חיים”.
במקביל היא פיתחה קריירה של מנחה (ערוץ 24) ושיחקה בסרטים, בהם “תפרים”, “בשר תותחים” ו"הלילה הארוך ביותר” ובסדרות טלוויזיה כמו “אולי הפעם”, “החברות הכי טובות”, “סרוגים”, “רמזור” ו”דני הוליווד”. “’דני הוליווד’ באמת הייתה חוויה מיוחדת שהיום אני מרגישה לגביה בת מזל יותר ממה שאז ידעתי להעריך”, היא אומרת.
“זו הייתה סדרה של 200 פרקים - אין סדרות כאלה היום - ויחסית לסדרה יומית היא הייתה מאוד מושקעת, כי זו הייתה סדרה תקופתית עם ארט מטורף ואולפני ענק. היה לי תפקיד מאוד מרכזי, ולא היה פרק שבו לא ראו אותי שלושת רבעי פרק. זו חוויה שבאמת לא חווים אותה היום. היום הכל צ’יק־צ’ק. מאיה, הדמות שגילמתי שם, הייתה מטורפת, קצת משוגעת ולא יציבה, ואלו דמויות שתמיד כיף לשחק”.
דווקא בשיא העומס המקצועי, היא החליטה לקחת פסק זמן ולחשב מסלול מחדש. “היה איזה שלב שהחלטתי לקחת הפסקה של שלוש שנים שבמהלכן לא הלכתי לאודישנים”, היא מספרת. “עזבתי הכל, וכשחזרתי הדלתות היו סגורות כי ככה זה במקצוע הזה, וגם אני לא דפקתי עליהן כל כך חזק. עשיתי קצת אודישנים, קצת התקבלתי והרבה לא התקבלתי, ופניתי לדרך אחרת שאני מאוד אוהבת”.
כמה כובעים
ב־2016 היא סיימה תואר רב תחומי באמנויות באוניברסיטת תל אביב ובהמשך למדה הוראת משחק ובימוי. “אני מאוד אוהבת ללמד, יש לי קבוצות תלמידים, וכולם כמו משפחה”, היא אומרת. “לומדים אצלי רופאים ופסיכיאטרים ועורכי דין, והיה חשוב שההצגות שלהם לא יהיו מבישות, אז התחלתי גם לביים אותן ודרך זה השתפשפתי. כך הגעתי, במקביל להוראה, גם לבימוי הצגות של תלמידיי, לבימוי הצגות מסחריות ובעיקר לבימוי טקסים ואירועים”.
את מתגעגעת לפרסום?
“אני כבר לא מפורסמת ואני חיה עם זה בשלום. רק מי שחווה את הפרסום יודע עד כמה זה לא פשוט, לא כל אחד בנוי לזה. זה נראה מבחוץ נורא כיף, אבל זה כרוך במלא סטרס וזה קשה מאוד. יש המון אנשים שיש להם מה להגיד לך, וכשאתה מפורסם, אז מופעלים עליך לחצים מכל מיני מקומות.
לי כבחורה צעירה זה לא היה קל. המון אנשים מסתכלים עליך, וזה לפעמים קשה ולא נעים, או כועסים אם אתה לא יכול להצטלם איתם. לכן יש הרבה שנטרפים שם, ויש את החזקים שמצליחים לשרוד. לא הייתי מפורסמת נורא, לא הייתי ברמה של נינט ויהודה, אבל לקחתי ביס מזה, הרגשתי את זה לרגע, היה בזה פלוסים, אבל זה לא פשוט”.
השחקנית שבך נכנסת כשאת מביימת?
“לא, בכלל לא, אין לי צורך להיות על הבמה שאני מביימת. זה כיף לא להיות על הבמה כי על הבמה כולם רואים אותי ואת הפנים והנשמה שלי, וזה לא פשוט”.
מה הטיפ העיקרי שאת נותנת לתלמידים שלך?
“ליהנות כמה שיותר מהתהליך ולראות את הפרטנר ולכבד אותו כי השותפות ועבודת הצוות הן הבסיס של המשחק”.
את שלמה עם המקום שבו הקריירה שלך נמצאת?
“כן, אני מרגישה שאני עושה את מה שאני מאוד אוהבת לעשות. לא הייתי בוחרת אחרת את הקריירה שלי. לא שבחרתי, אלא התגלגלתי, ואני מאוד אוהבת לעשות את מה שאני עושה, ומי שפוגש אותי בעבודה רואה את זה. אני שמחה לשחק וללמד. יש לי את המקום של המשחק, ואת ההוראה, שזו פרנסה קבועה, ונעים לי.
ויתרתי על להסתכל על מה שיש לאחרים בצלחת. היו לי שנים שממש שיחקתי המון, הייתי שחקנית בטלוויזיה ושיחקתי בקאמרי, כמעט בכל ערב הופעתי, ואז עשיתי הפסקה והגדרתי את עצמי מחדש. אני אוהבת את זה שיש לי כמה כובעים. יש משהו ברק לשחק שהוא כבר קשה לי, לעבור מאודישן לאודישן. די. למזלי יש לי כמה כובעים, אני תמיד בתוך התחום”.
את מתגעגעת למשחק בטלוויזיה?
“בכנות? לא חסר לי. אני מאוד אוהבת לשחק, אבל זה גם נורא קשה. יש קושי בלעשות 200 אודישנים בשביל לקבל תפקיד. עם השנים יש לי פחות ופחות כוח לעבור את האודישנים במסה כזו. גם אין הרבה תפקידים לשחקניות בגיל שלי, בגיל 40 פלוס יש פחות ופחות. אבל אם רוצים אותי למשהו – אני באמת שמחה”.
תאריכים קרובים של ההצגה:
27.1, 20:00
28.1, 20:00
29.1, 20:00