במשך שנים רבות חלם הצייר והאמן סעיד אבו שקרה, מהדמויות המרכזיות בעולם התרבות הערבי בישראל, להנציח בספר את סיפורה של אמו מרים ואת סיפורה של משפחתו, משפחת האמנים המפורסמת אבו שקרה, שיצירותיה מוצגות ברחבי העולם וגם במוזיאונים הנחשבים בישראל. אלא שכמי שהקים ומנהל ב־27 השנים האחרונות את הגלריה לאמנות אום אל־פחם, הוא התקשה למצוא את הזמן לכך. “העבודה בגלריה תמיד גרמה לי לדחות את הדבר”, הוא אומר. “כשפרצה הקורונה הגלריה הייתה רוב הזמן סגורה, ישבתי בבית והחלטתי להשקיע את מלוא מרצי בכתיבת הספר”.
“מרים” (הוצאת שוקן), שמושק בימים אלה, נע בין זיכרונותיה של מרים אבו שקרה (1931־2009) לזיכרונותיו של בנה סעיד. מי שערכה את הספר היא הכותבת והעורכת ענת שינקמן בן זאב: “במשך כחצי שנה ישבנו חמש שעות מדי שבוע, וזו הייתה אחת החוויות הכי מרתקות שחוויתי בחיים שלי. הרשיתי לעצמי לפתוח את כל הצלקות והפצעים ולגעת בהם. זה היה תרפויטי עבורי. בכל פעם שקראתי פרק שענת ערכה – בכיתי כמו ילד קטן. זו הייתה חוויה עוצמתית כמו שלא הייתה לי.
רוב היצירות שיצרתי בתקופה זו ועוד יצירות משנים אחרות מוצגות היום בתערוכה קבוצתית־משפחתית של יצירותיי ויצירות אחיי ובני משפחתי במשכן לאמנות בעין חרוד, ומהר מאוד היה ברור לי שהן גם ישולבו בספר, כחלק בלתי נפרד ממנו ומהסיפור המשפחתי. הספר הזה הוא מבחינתי הדבר הכי חשוב שעשיתי בחיים כי אם אתה לא עושה דבר כזה, כל ההיסטוריה והמורשת עלולות ללכת לאיבוד”.
מה הניע אותך לרצות לתעד את סיפורה של אמך?
“ב־2005 ישבתי עם אמא שלי לארוחה, ופתאום היא התחילה לספר לי סיפורים שהיא מעולם לא סיפרה. באותה תקופה היו לי ידידים ברמת גן שסיפרו לי שההורים שלהם גם סיפרו להם את סיפור הישרדותם מאוחר מדי ושגם אצלם, בדומה לאמי, שמרו בבוידעם אוכל שפג תוקפו לעתות מלחמה. הרגשתי שאמא שלי סיפרה לי מאוחר מדי על הכאב שהיה לה, אז מצאתי את עצמי מביא מצלמה ומסריט אותה מספרת את סיפור חייה. ב־2009 אמא שלי חלתה".
"כשהרופאים אמרו שיש לה מקסימום חודשיים לחיות, הבאתי אותה אל ביתי, הזמנתי את כל המשפחה וכל מי שרוצה להיפרד ממנה והסרטתי את כל הזיכרונות שלהם. צילמתי 25 קלטות וידיאו ושמרתי אותן עד לרגע הנכון. ידעתי שהסיפור שלה חייב לצאת לאור. אמא שלי עברה סבל נורא: היו לה שישה אחים ואחיות שכולם מתו ממחלה מסתורית, האמא החורגת שלה התעמרה בה, סבי חיתן אותה בעל כורחה בהיותה בת 12".
"בגיל 13 היא ילדה את אחותי, עבלה, שנפטרה אחרי שלושה חודשים משפעת. אמא שלי, שהייתה ילדה בעצמה, לא עיכלה את זה ונהגה בכל לילה לרוץ לקבר כדי לחבק את בתה. אמא שלי הייתה גיבורה בלי שתכננה להיות כזו. בשנת 1948, כשפרצה מלחמת 48', אמא שלי ישבה בבית ובישלה. אנשים עברו לידה וצעקו לה: ‘ילדה, השתגעת? מה את מבשלת? את לא רואה שיש מלחמה בחוץ? אנשים מתים, בתים מתפוצצים. תברחי!’, ואמא שלי? לא פחדה מהמלחמה. הפחיד אותה יותר שאבא שלי יבוא בעוד שעתיים והאוכל לא יהיה חם”.
מה הכי זכור לך מהאמהות שלה?
“זו הייתה אמא שדואגת לילדים שלה, הרוחניות והדת היו חלק ממנה. במפגש האחרון שלי איתה היא אמרה לי: ‘תחבק את אויביך ושונאיך, וכך לא יהיו לך אויבים’. בכיתי כשהיא אמרה לי את זה”.
ותודה ליוקו
אבו שקרה, 66, ששירת בדרגת רב פקד במשטרת ישראל, נולד וגדל באום אל־פחם בשנים שאחרי מלחמת השחרור. “הייתה לי ילדות מאושרת”, הוא מספר. “שיחקנו רוב היום בחוץ. היינו יוצאים למטעי הזיתים, מספרים סיפורים וקוטפים פרחים”.
מאיפה הגיעה הזיקה לאמנות?
“סבא שלי, אבא של אמי, עסק באמנות ובייצור שטיחים ומחצלות. אחי וליד, שהיה גדול ממני בעשור וחי שנים רבות באנגליה, למד אמנות והיה מודל חיקוי עבורי ועבור אחיי”.
ב־96’ הקים אבו שקרה יחד עם אחיו פריד, גם הוא צייר, את הגלריה באום אל־פחם והפך לפנים מוכרות בעולם התרבות הערבי בישראל. “כשבן דוד שלי, האמן עאסם אבו שקרה, הלך לעולמו ב־1990, היצירות שלו הוצגו במוזיאון תל אביב”, הוא מספר. “זו הייתה התערוכה הראשונה של אמן ערבי במוזיאון תל אביב. זה עורר בי קנאה. הבנתי שאין לי איפה להציג כאמן, אז החלטתי לקחת אחריות. בשנים ההן המדינה לא נתנה תקציב לערבים לתרבות, אבל הבנתי שגם ערבים לא עשו מספיק כדי לקדם את התרבות שלהם בארץ. ידענו לקדם חברי כנסת ופוליטיקאים, אבל לא את החיים התרבותיים שלנו”.
איך קיבלו את הגלריה בהתחלה?
“בהתחלה לא הבינו מה אני עושה, מישהו צחק עליי וקרא לי ‘מטורף’, אבל הרגשתי שזה הזמן לעשות את זה. זה היה מוזר כי לתושבים של אום אל־פחם היה אכפת מאוכל ועבודה ולא מאמנות, אבל ראיתי את הנולד. רציתי שלא יבואו לאום אל־פחם רק בשביל מסעדה טובה, אלא בשביל תרבות. למדתי מאמא שלי שאם תתנהל כקורבן ותיתן לקורבנות לנהל אותך, אתה לעולם לא תצליח”.
אחד משיאי פעילותה של הגלריה היה כשהציגה בשנת 99’ את התערוכה של יוקו אונו, שביקרה בגלריה בעצמה. “זה היה רגע מרגש”, הוא מספר. “יוקו באה והעלתה אותנו לרף בינלאומי כשהיינו רק בתחילת הדרך. מיד אחרי כן פרצה האינתיפאדה ואף אחד לא רצה להיכנס לאום אל־פחם. ניצבה בפניי הדילמה – להישאר במשטרה או לעזוב ולהתמקד בגלריה. בחרתי בגלריה, והיום היא נחשבת לאחת הגלריות הטובות בארץ וממוקמת במקום השישי בחשיבותה בין גלריות האמנות הפלסטית בישראל”.
קו אדום
בשנת 2019 קיבל אבו שקרה פרס ע”ש שולמית אלוני המוענק לאמנים בעלי זיקה לתרבות העברית והערבית המקדמים זכויות אדם, צדק חברתי וחיים משותפים. “בתקופה הזו אני מרגיש הכי קשה שהרגשתי בחיים כי כל המדינה נמצאת בסכנה קיומית וזה לא משנה באיזו דעה פוליטית אתה מחזיק”, הוא אומר. “כל החברים שלי, שפעם נתנו לי כתף ועזרו, היום נמצאים בסכנה קיומית. אף אחד לא יודע מה ילד יום. האם תהיה ועדה שתבדוק תכנים של כל גלריה ערבית בישראל? האם תערוכה של אמן שעוסק בפחדים ובתסכולים שלו תהפוך אותו לעוכר ישראל? אני לא יודע”.
בן דודו של אבו שקרה הוא ראאד סאלח אבו שקרה, מנהיג הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית, שהורשע בין היתר בעבר בהסתה לגזענות ובהסתה לטרור. “השייח’, בדרך שלו, הוא איש דת”, אומר אבו שקרה. “אבא של השייח' היה שוטר ושני האחים של השיח' היו שוטרים במשטרת ישראל. יש ויכוח בינו לבין הממסד הישראלי, אם הוא עושה טוב או לא טוב, אבל אני לא רוצה להיכנס לזה. זה לא קשור אליי. הוא אדם שהדרך שלו דתית, נלחם למען אל־אקצא, ולא מעניין אותי להיכנס לעניין שלו עם הממסד הישראלי. אני בזכות עצמי ועם התפיסות שלי. כל אדם פועל לפי מה שהוא רוצה ומאמין”.
חשבת להיכנס לפוליטיקה בעצמך?
“לא, מי שייכנס לפוליטיקה יאבד צלם אנוש. אתה רואה אחד כמו דודי אמסלם שעומד ואומר ליהודים: ‘על אפכם וחמתכם נעשה את החוקים, ומי שיתנגד - ייכנס לכלא’. זו פוליטיקה? זו לא פוליטיקה בכלל. בתי המשפט זה קו אדום. אסור לפגוע בהם כי הם מד החום של מדינת ישראל. אסור לגעת במבצר האחרון הזה של שפיות”.
איך הרגשת כשבממשלה הקודמת מפלגה ערבית הייתה לראשונה שותפה בקואליציה?
“הצבעתי למנסור עבאס ורציתי שהדבר הזה יימשך. היום ערביי ישראל הם שני מיליון איש, וחשבתי שהגיע הזמן שמישהו ידאג להם. במקום לדאוג לפלסטינים בעזה, הגיע הזמן שנדאג לעצמנו. אני בעד שנדאג לעזה, אבל צריך שהכנסת גם תדאג לקיום הפיזי והרוחני שלנו. מנסור עבאס עשה פה צעד נועז. הוא העביר תקציבים, אבל היה קל לנגח אותו ולקחת את הכספים שלו. חשבתי שזה יפתח דלתות לערבים בישראל. יש לי ביקורת כלפי מנסור, הוא היה צריך להיות דעתן ולא להסכים לכל דבר, אלא לעמוד על הזכויות שלנו. הרבה פעמים הוא התווכח עם החבר’ה הערבים האחרים במפלגה ולא עבד ביחד”.
ומה אתה חושב על השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר?
“הוא מדבר על משילות, מה זה משילות? אנשים כנועים זו משילות? ברגע שבאים ומסמנים את הערבים כאנשים מסוכנים שצריך לנצח אותם ולהשתיק אותם זה משהו חולני”.