1972 הייתה שנה משמעותית בארצות הברית. המחאה בעקבות מלחמת וייטנאם הלכה וגברה ויחד איתה סרבנות גיוס לצבא האמריקאי. תנועת ילדי הפרחים, שהחלה כתנועת מחאה נגד המלחמה, התפתחה לתנועה אידיאולוגית שהציגה תפיסת עולם חדשה, הטיפה לשלום, אחווה ואהבה והפיצה את תרבות הסקס, סמים ורוק'נרול.
בסוף שנות ה־60 ההפרדה הגזעית באמריקה הוכרזה כלא חוקתית על ידי בית המשפט העליון, ועל אף שהדבר לא מיגר את הגזענות ואת הקיפוח, הוא העלה את קרנה של התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית והפך את חלוציה, רוזה פארקס ומרטין לותר קינג, לסמלי המאבק.
1972 הייתה שנה סוערת גם בישראל. זו הייתה שנה שבה אירעו כמה מפיגועי הטרור הקשים ביותר: חטיפת מטוס סבנה, הטבח בנמל התעופה לוד, טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן והשתלטות על שגרירות ישראל בבנגקוק. תנועת הפנתרים השחורים, שהחלה לפעול שנה קודם לכן בשכונת מוסררה בירושלים וכללה ברובה צעירים בני עולים מארצות ערב, התפשטה ברחבי הארץ וזכתה לפופולריות.
“רגע אחרי מלחמת ששת הימים קרו שינויים גדולים, גם בכלכלה", אומרת ד"ר סיגל נגר־רון, סוציולוגית מהמכללה האקדמית ספיר וחוקרת אי־השוויון בישראל. “יחד עם זאת, אחרי יותר מ־20 שנה של הקצאה לא שוויונית של המשאבים, הפערים היו גדולים וצורמים לעין, בייחוד לבני עדות המזרח שנמצאו במעמדות הנמוכים. המחאה של הפנתרים השחורים, שלקחו את השם שלהם מההתעוררות של האפרו־אמריקאים בארצות הברית והתנועה לשוויון זכויות האזרח שם, מתרחשת אל מול הפערים הצורמים הניכרים לעין.
הפנתרים תבעו את זכויותיהם והחלו לדבר בצורה גלויה על האפליה ולדרוש תיקון. אי־השוויון הוא תוצר של המדיניות ששלטה פה מקום המדינה, ששלחה אוכלוסייה מסוימת להתיישב במקומות מסוימים, שהסלילה אוכלוסייה מסוימת להשכלה מסוימת. התבצעה חלוקה דיפרנציאלית של משאבי המדינה בין מוצא לבין מעמד.
השיח שהתפתח במדינה יצר את ההיררכיה בין אשכנזים למזרחים. הם הגיעו באותה רמת השכלה ורק בקרב הדור השני אפשר היה לזהות את הפערים ברמת ההשכלה התיכונית והאקדמית. בני הדור השני הרגישו את תוצאות האפליה, ואז החלה ההתקוממות".
גם מבחינה תרבותית 1972 הייתה תקופה מסקרנת. זוהרן של הלהקות הצבאיות ולהקות הקצב החל דועך, והחלה פריחתם של סינגר־סונגרייטרים צעירים שמושפעים מהרוק האמריקאי והבריטי, בהם צביקה פיק, מתי כספי, שלמה גרוניך, שם טוב לוי ויוני רכטר.
בתוך זה, בלטה תופעה חדשה שהחלה עוד בסוף שנות ה־60, של אופרות רוק בעלות אופי מחאתי. בשנת 68' העלה חנוך לוין במועדון בר־ברים בתל אביב את הקברט הסאטירי־מחאתי על מלחמת ששת הימים, “את ואני והמלחמה הבאה", ובשנת 1970 העלה לוין את “מלכת אמבטיה" השערורייתי, שזכה למוזיקת רוק מבית היוצר של המוזיקאי זהר לוי.
באותה שנה הועלה בתיאטרון אואזיס המחזמר “שיער" בגרסתו העברית, שכתב אהוד מנור והציג לראשונה את מחאת ילדי הפרחים נגד מדיניות הגיוס של הממשל האמריקאי למלחמת וייטנאם. מי שכיכב בתפקיד הראשי היה צביקה פיק, שהפך בן לילה לאליל נוער וסמל לדור ההיפים המקומי. באותה שנה הועלה המחזמר הכושל “קרחת" מאת יהונתן גפן, שהיה ברוח “שיער" וזכה לכינוי “מחזמר הרוק העברי הראשון", וב־1971 המשיך את סגנון אופרות הרוק בניחוח ילדי הפרחים המחזמר “קפוץ", שיצרו איזי אברהמי ורבקה רז.
המחזמר גרר ביקורת ציבורית רבה בשל קטעי העירום שנכללו בו ועורר הפגנות מצד חוגים דתיים, ואף עלה לדיון בהצעה לסדר היום של הכנסת להורידו. המחזמר ירד די מהר מהבמות, לאחר שבעלי אולמות מסחריים סירבו לאפשר את העלאתו בשל הלחץ הציבורי שהופעל על מפיקיו ושיקולים כלכליים.
אבל כל אלה היו רק הקדימון למחזמר העברי המחאתי הראשון שהצליח לא רק לזכות להצלחה מסחרית משגשגת, להשפיע על עולם מחזות הזמר שיצאו אחריו ולהתקבל היטב על ידי כל החוגים החברתיים, אלא גם לגעת לראשונה בנושא החברתי של קיפוח ואפליה גזענית - “אל תקרא לי שחור".
סיפורה של ילדה
“אל תקרא לי שחור", שכתב דן אלמגור והופק ב"תיאטרון הצעיר" על ידי מנחם נוביק המנוח, ייבא לראשונה לישראל את סגנון הגוספל ואת ערכי התנועה האמריקאית לזכויות האזרח, תוך הצגת אלגוריה ברורה למצבם של המזרחים בישראל ולמחאת הפנתרים השחורים. בני נגרי המנוח, שהושפע באותן שנים ממוזיקת הסול והרוק האמריקאית, כתב את המוזיקה למחזמר. במאי המחזמר היה דני ליטאי, שעיקר ניסיונו עד אז היה כבמאי וכוריאוגרף להקות צבאיות, והניסיונות הבודדים שלו באזרחות היו בהפקות “להקת פיקוד דיזנגוף" ו"ג'אמבו", שבהן השתתפו בעיקר יוצאי להקות צבאיות שעמם עבד בעבר.
למעשה, זרעיו הראשונים של המחזמר נטמנו באלמגור בשנים 1963־1968, תקופה שבה עבר להתגורר עם משפחתו בקליפורניה ולמד לדוקטורט באוניברסיטת UCLA. “אלו היו השנים הסוערות ביותר בתולדות ארצות הברית מאז ימי מלחמת האזרחים", כתב אלמגור באתר “פרויקט בן יהודה" על תקופתו שם. “אלו היו ימי מלחמת וייטנאם, ארבע רציחות של מנהיגים פוליטיים, מרד ילדי הפרחים ומאבקם המרשים והבלתי אלים של ד"ר מרטין לותר קינג וחבריו למען שוויון זכויות.
כתבתי אז כמעט מדי שבוע במדורי ב'מעריב' על המאבק הזה, על הגטאות הבוערים ועל מחזאים וסאטיריקנים שחורים שנתנו ביטוי חריף ונועז לאפליה המקוממת של בני גזעם, שהובאו ליבשת בספינות עבדים. כך נולד ב־1972 המחזמר ‘אל תקרא לי שחור', שאותו כתבתי עם המלחין הצעיר בני נגרי בדיוק בתקופה שבה נולדה בארצות הברית האמרה: ‘שחור הוא יפה', ואצלנו בישראל - תנועת הפנתרים השחורים".
במהלך שהותו בארצות הברית, טס אלמגור לניו יורק ובביקור במרתף סמוך לברודוויי צפה במחזה “באמריקה הלבנה", הנשען על עדויות שקיבץ חוקר מאוניברסיטת ייל, הכולל לא רק שירי גוספל אלא גם עדותה של ילדה בת 12 מליטל רוק, ארקנסו, שהפכה בשנת 57' לסמל האפליה הגזעית לאחר שהתראיינה במגזין “לייף" וסיפרה על אישה לבנה שירקה בפרצופה בשל היותה שחורה.
סיפור זה היה מוכר לאלמגור, שכן בשנות ה־50, ככתב בשבועון הילדים “הארץ שלנו", הוא תרגם את ראיונה זה לעברית. המונולוג, המבוסס על הראיון שהוצג במחזה “באמריקה הלבנה", תורגם לעברית על ידי אלמגור והוצג גם ב"אל תקרא לי שחור".
לאחר שאלמגור כתב את המחזמר ונגרי הלחין את השירים, החלו השניים במלאכת הליהוק: הראשונה שהתקבלה הייתה חיילת משוחררת טרייה מצוות הווי פיקוד הדרכה, רותי נבון. “הגעתי ללהקה הצבאית אחרי שחייתי בארצות הברית, ולכן הושפעתי מאוד מהמוזיקה הזו, שלא הייתה מוכרת בכלל בישראל", אומרת נבון. “יום אחד, כשצוות הווי פיקוד הדרכה הופיע יחד עם שלמה ארצי, שלמה ניגש אליי ואמר לי שהאקורדיוניסט שלו, בני נגרי, רוצה לדבר איתי.
בני סיפר לי על מחזמר חדש שהוא כותב לו מוזיקה ואמר שהוא חושב שאני תפורה לתפקיד. התלהבתי, אבל אמרתי לו שיש לי עוד חצי שנה לשחרור, אז הוא אמר: ‘אין בעיה, נחכה לך'. ובאמת כך קרה, הם חיכו שאשתחרר מהצבא ורק אחרי זה המחזמר עלה. לא עשו לי אודישן. בני קיבל אותי כך לתפקיד".
השחקן־זמר דודו זר, שהשתחרר בדיוק מלהקת גיסות השריון, היה הליהוק השלישי של הצוות. “בלהקה הצבאית הייתי מנגן על גיטרה 12 מיתרים ומפוחית פה והייתי שר שירים של בוב דילן", הוא מספר. “אחרי שהשתחררתי מהצבא, הציעו לי להיבחן למחזמר. הגעתי לבסיס להקת הנח"ל ביפו ופגשתי שם את בני נגרי, דני ליטאי וכמה חבר'ה מלהקת הנח"ל. התקבלתי גם בתור שחקן ולא רק כזמר, כי בחלק השני של המחזמר הייתי הכומר המטיף, זה שעומד על הדוכן ומספר את סיפור התנ"ך לקהילה מנקודת ראות שחורה".
הטאלנטית הבאה הייתה הזמרת אראלה בר־לב, שהתפרסמה בראשית שנות ה־60 בשירים שהקליטה עם חמישיית גלבוע. היא חיה שנים רבות בארצות הברית, חזרה לישראל בשנת 71' והופיעה ברחבי הארץ עם שירי פולק בינלאומיים. “הבמאי דני ליטאי ראה אותי בהופעה, התרשם והזמין אותי, ללא אודישן, להפקה", היא מספרת. “הוא אמר עליי לבני נגרי - ‘זאת זמרת!'. לא היה לי הרבה ניסיון כשחקנית, אבל זו נשמעה לי חוויה נהדרת".
משתתף בולט נוסף בהפקה היה הזמר המנוח בעל קול הבריטון הקטיפתי אברהם פררה, שהתפרסם בשנות ה־60 כזמר ממלכתי ששר שירי תפילה, שירי פופ ושירים בלדינו. “הוא היה זמר נפלא ואדם אציל", מספרת בר־לב. משתתפים נוספים בהפקה היו השחקנים יעל שטרן ורפי גינאי.
באמצע 72' החלה החבורה בחזרות, שנערכו ברובן בקיבוץ גבעת ברנר. “בחזרה הראשונה קיבלנו את השיר ‘אישה כושית', ואני זוכר שזה הדהים אותי", מספר זר. “זה היה יפהפה ובדיוק הטעם והגישה שלי למוזיקה. בני ואני היינו מקושרים בעניין המוזיקלי כבר מההתחלה וככל שנכנסנו לחזרות אהבתי את זה יותר ויותר".
“זו הייתה פעם ראשונה שמישהו הביא סאונד כזה למדינה", אומר פוקס. “שרנו חי, והנגינה הייתה פלייבק. בני רצה שנשיר בשני סולמות גבוהים מהנורמלי, כדי ליצור אווירה של גוספל, והפלייבק הותאם ממש לזה. בחזרות הרגשנו את האנרגיות הנפלאות האלה. בכלל, הרגשנו שזו הפקה מקצועית, כי דאגו לעבוד איתנו על דיקציה נכונה, על תנועות, דאגו שהסאונד יהיה מדויק ושהכל יעבוד בצורה מושלמת".
במופע נכללו 13 שירים, ביניהם קטעי קישור אשר נעו בין תיאור סצינות תנ"כיות עם גיבורים שחורים, לבין שירי מאבק וגוספל, הקוראים לשוויון, אחווה וסוף לאפליה. אחד השירים, “בסי סמית", גולל את סיפור מותה של הזמרת הידועה בסי סמית, שנפצעה בתאונה ואף בית חולים בדרום ארצות הברית לא הסכים לאשפז אותה בשל היותה שחורה. השיר “קליפסו בשחור־לבן" נפתח במשפט ‘יש עיתון לשחורים ועיתון ללבנים', שתיאר את היחס המזלזל של הלבנים כלפי השחורים.
השיר “שחורה ונאוה" פיאר את יופייה של האישה השחורה; “שלגיה" תיאר את ההבדל בין “שלגיה" הלבנה לבין “לכלוכית" השחורה, שהייתה ספוגת עלבונות; ו"העבד", שתיאר את קורות חייו הקשים של השחור, שהפך לעבדו של האיש הלבן שהתעמר בו ואף סחר בו כאילו היה רכוש פרטי שלו.
השיר המפורסם ביותר מהמחזמר “יום יבוא", נוסף כשבועיים לפני הפרימיירה, ואף חולל מרד קטן בקרב צוות השחקנים. “במקור זה היה שיר קצר שרק עוזי ורותי היו צריכים לשיר, אבל אז אברהם, אראלה ואנוכי כעסנו וטענו שגם אנחנו רוצים בו סולואים", נזכר זר. “המרד הקטן הזה שעשינו הצליח, ואלמגור כתב בתים במיוחד עבורנו".
מה חשבתם על ההיבט החברתי של המחזמר?
זר: “אני ואחיי, שאנחנו ירושלמים במקור, דיברנו בבית הרבה על נושא הקיפוח והאפליה, ידענו שיש אפליה כלפי המזרחים. אחי נשרף ברגליים מבקבוק תבערה שהפנתרים השליכו לכיוון השוטרים בהפגנה, כך שהנושא הזה היה קרוב אליי. אבי היה חבר כנסת ואיש מפא"י, וההפגנות כוונו נגד מפא"י, אבל הבנו אותם. המחזמר עסק בשחורים בארצות הברית, למרות שהיה ברור שזו רמיזה למה שקורה בישראל, אבל ממש לא החזקנו את מוטות החופה הזו וכשחקנים לא התעסקנו בעניין הזה".
נבון: “גדלתי בארצות הברית ואני יודעת בדיוק מאיפה באו האפליות האלה. רק בדיעבד תפסו את השלכת המחזמר על נושא הפנתרים השחורים בישראל".
פוקס: “הסיפור נגע בנו מאוד, בעיקר משום שהמצב פה בישראל לא היה אידיאלי. זו הייתה אנלוגיה ברורה".
ראובן אברג'ל, ממנהיגי הפנתרים השחורים, מספר כי המחזמר ביטא היטב את תפיסת הפנתרים. “ראיתי לראשונה את המחזמר בבית ניסים בכר ברחוב בצלאל בירושלים", הוא מספר. “היינו אז בשיא המאבק וההתלהבות שלנו, וחלק מהחברים שלנו אפילו הספיקו לנסוע לארצות הברית ולפגוש את אנג'לה דיוויס (פעילה חברתית במאבק השחורים בארצות הברית - ד"פ). כשעלה המחזמר, הייתי די אמביוולנטי, כי הקהל שמגיע לצפות בהצגות הוא כזה שיש לו תרבות פנאי ברורה, יש לו את הזמן לעמוד בתור, לקנות כרטיסים למופע בידור, אבל עבורנו זה לא היה מופע בידור - זו הייתה המציאות.
הקהל שהגיע להצגה חזר הביתה מאושר ומחויך והמשיך בשגרת חייו, בעוד אני חזרתי לדירת חדר עם עשרה אחים. הרגשתי שהסיפור שלי נמצא שם על הבמה, אבל בצורה עקיפה, דרך הנושא האמריקאי. המחזמר לא סיפר באופן ישיר את מה שקרה בארץ. ובכל זאת, עד אותה נקודה לא היו מזרחים או אשכנזים שהניפו את דגל המאבק באפליה בקריאת שירה או במונולוג שעוסק בכאב המשותף. זה היה הדבר הכי קרוב לזה".
אברג'ל מספר כי השיר שדיבר אליו יותר מכל הוא “קליפסו בשחור־לבן". “אני וחבריי למאבק כתבנו הרבה, אבל אף עיתון לא התייחס אלינו", הוא אומר. “אז הוצאנו עיתון בהוצאה עצמית שלנו, ‘דבר הפנתרים השחורים', וחילקנו אותו חינם. אף אחד לא חשב שחשוב לשמוע מה שיש לנו לומר, אז סיפרנו הכל בעיתון שלנו. מה שקרה עם ‘אל תקרא לי שחור' הוא כמו למשוך לבנה אחת מתוך החומה, ויש לזה השפעה. אני מניח שגם כשהקהל הגיע הביתה המסר של המחזמר נחקק בזיכרונם, ובפעם הבאה שסיקרו הפגנה של הפנתרים, הם הבינו את ההקשר".
“בסופו של דבר גם בקטמונים יכול אתה לשיר: 'עד מתי כך נחיה בין קירות רועדים, ובחדר אחד עשרה ילדים, המדינה משגשגת, הכסף זורם, רק אצלנו - הגטו בקושי נושם. אני תמיד בעד שוויון וצדק ואחווה, רק לא אצלנו בשכונה, גם לשחור מותר לשאת ראשו בגאווה, רק לא אצלנו בשכונה... ולא אכפת לי גם אם עם בלונדינית הוא יוצא, רק לא אצלנו בשכונה. כי הוא זכאי להתחתן עם מי שהוא רוצה, חוץ מבתי הלבנה'", כתבה העיתונאית צביה בן שלום במאמרה שפורסם בעיתון “על המשמר" לאחר צפייה במחזמר. “קחו את השיר ושימו אותו בפיהם של תושבי סביון או צהלה", הוסיפה - “נו?".
תצעקו, אל תשירו
הצגת הבכורה נערכה באולם קולנוע “סביון" בחולון, וכמעט נחלה כישלון צורם. “הכרטיסים לא נמכרו מי יודע מה, כי אנשים לא הבינו את המחזמר", אומר פוקס. “אבל לקראת ערב המופע צילמו אותנו לקליפ ששודר בערוץ הראשון בטלוויזיה ושעה אחר כך כבר היינו סולד אאוט. מאז זה היה ‘פול האוס': כל האולמות היו מפוצצים, כשבית החייל בתל אביב היה הבית הקבוע שלנו".
“הביאו במיוחד לצילום הקליפ מכשיר חדש שבו ראו אותנו שרים על מסך גדול, וזה היה מפתיע", אומר זר. “מאותו רגע כבר אי אפשר היה להשיג כרטיסים".
מה היה מיוחד במחזמר, מה סוד הצלחתו?
זר: “היו שני דברים מהפכניים: הסאונד שהיה שונה לגמרי מכל מה שהיה עד אז בארץ. בני עשה עבודה נהדרת עם המוזיקה המקורית והמושקעת, שהתכתבה היטב עם המוזיקה האמריקאית, הסול והגוספל וגם הג'אז. אנשים היו בטוחים שמדובר בגרסאות כיסוי לשירים אמריקאיים, אבל הכל היה מקורי. בנוסף, ההופעה עם פלייבק נגינה. כיום מקובל לשיר עם פלייבקים, אבל עד ‘אל תקרא לי שחור' לא היה דבר כזה בישראל. בני רצה שנשיר בצעקה ולא בנחת".
נבון: “העיסוק בטקסטים ובחומרים שעוסקים באפליה חברתית יחד עם מוזיקת הסול והפאנק והגרוב תרמו להצלחת המחזמר. ובאופן אישי, המחזמר בנה לעוזי ולי את הקריירה. זה עשה אותנו. משם כבר כל המפיקים וכל המלחינים רצו לעבוד איתנו, הם לא ידעו מי אנחנו לפניו".
“אל תקרא לי שחור", שזכה בפרס כינור דוד למחזמר של השנה, עלה כ־600 פעמים.
אך לצד ההצלחה, היו גם לא מעט בעיות. “בני הכריח אותנו לשיר בשני סולמות גבוהים יותר ממה שהקול שלנו היה מורגל", אומר פוקס. “לאור העובדה שהופענו פעמיים בכל ערב, הקולות שלנו החלו להישחק. הראשונה שפרשה מההפקה אחרי כמה חודשים הייתה רותי נבון, שמיתרי הקול שלה נפגעו והיא נאלצה להפסיק לשיר לתקופה.
דודו זר עבר ניתוח למיתרי הקול, ואני הגעתי עם דימום במיתרי הקול לבית חולים איכילוב, שם נאמר לי שאסור לי לדבר במשך חודש. הזהירו אותי שאם אדבר או אשיר - אסיים את הקריירה. המפיק סירב שאפסיד הצגות, כי הרבה כסף היה מונח על הכף. אז בחרתי לקחת אוטו של חבר ולברוח רחוק. במשך חודש לא דיברתי, רק כתבתי.
כשחזרתי לתל אביב, המפיק איים לתבוע אותי ב־100 אלף לירות, שזה היה הון תועפות אז. הוא גרר אותי לבית משפט, אבל השופט אמר לו שאין לו קייס, כי יש הוראת רופא. בסוף הגענו לפשרה וחזרתי להשתתף במחזמר, אבל אז המצב בינו לבין השחקנים לא היה טוב. בשלב מסוים הביאו שלושה זמרים שחורים מאמריקה - אבל זה לא צלח".
“'קרעו לארבעתנו את הצורה מבחינה קולית", אומרת גם נבון. “לא התחשבו בנו. נאלצתי לשתוק למשך חודש ולא לדבר עד שיחזור אליי הקול. כשהוא חזר, ידעתי שאין מצב שאני ממשיכה ככה".
בשל הבעיות והיעדרות כוכבי המחזמר בזה אחר זה, ניסו למלא את מקומם זמרים כמו גבי שושן, ריקי גל, עליזה אביב ומרגלית אנקורי. אבל באוקטובר 73' הוא ירד מהבמות. “מלחמת יום הכיפורים סגרה את השאלטר להצגה", אומר זר. “השחקנים השחורים שהצטרפו להפקה ברחו לארצות הברית וכל ההפקה המדהימה ירדה לטמיון".
עברו 50 שנה והמחזמר לא הועלה שוב. לא ברימייק ולא בהפקה, אף שפוקס ונבון שיתפו פעולה במשך שנים רבות על הבמה וביצעו את “יום יבוא" מתוכו, כמו גם זר, שמופיע עם שיר זה בהופעותיו השונות.
האם המחזמר עומד במבחן הזמן?
נבון: “לגמרי. חבל שלא עושים לו רימייק עם זמרים צעירים מצוינים כמו אסתר רדא או עדן אלנה, למשל".
פוקס: “מפתיע אותי ועצוב לי שלא מעמידים את המחזמר מחדש ונותנים לו חיים. הוא כל כך אקטואלי למה שקורה כיום. חייבים להעלות אותו שוב עם דור צעיר יותר של שחקנים וזמרים, כי זו הייתה אבן דרך בתרבות הישראלית".
זר: “הרעיון הוא אוניברסלי ורלוונטי תמיד, כי תמיד תהיה אפליה. זה לא נגמר כיום, להפך. היום המצב גרוע יותר. אז ידעו שיש אפליה וזהו, כיום מדברים על לחיות בשלום עם כולם, אבל מתחת לפני השטח שונאים זה את זה. אני לא יודע מה יותר טוב - מה שהיה פעם או מה שיש כיום".