סילביה רפאל נודעה בישראל כלוחמת מוסד שהשתתפה בשלל מבצעים הרואיים ברחבי העולם, שהמפורסם שבהם היה "פרשת לילהאמר", ניסיון חיסולו ב־1973 בנורווגיה של עלי חסן סלמה, בעקבות רצח הספורטאים באולימפיאדת מינכן. המבצע נכשל לאחר שנרצח בו, עקב טעות בזיהוי, אדם חף מפשע. תערוכה חדשה שתיפתח היום במרכז יצחק רבין, 18 שנים אחרי מותה של רפאל, מציגה צד חדש ופחות מוכר שלה: כצלמת עיתונות בשם פטרישיה רוקסברו, תפקיד ששימש סיפור הכיסוי שלה בזמן שפעלה במזרח התיכון ובעולם כולו.
בתערוכה יוצגו 47 צילומים שרפאל צילמה במצרים, בג'יבוטי, בתימן ובירדן, וכן באתרי צילום קולנוע ואירועי תרבות בפריז ובבריטניה. ניתן לראות בהם הפגנות רחוב בעדן שבתימן, תסיסה חברתית בג'יבוטי, מחנות אימונים של אש"ף בירדן ועוד. "השארנו גם חמישה צילומים שבהם רואים גם את רפאל עצמה", מספר אילן שורץ, יוזם התערוכה שעוסק ב־14 השנים האחרונות ביזמות ובמציאת פתרונות טכניים ולוגיסטיים בעולם האמנות.
שורץ נחשף לסיפורה המרתק של רפאל דרך ספר שקרא, "הדמיון רץ לכל מיני כיוונים, וסיפור הכיסוי שלה כצלמת תפס אותי במיוחד, בפרט בשל העובדה שהיא הסתובבה הרבה באזורי עימות ברחבי העולם בשנות ה־60 וה־70. דבר נוסף שסקרן אותי היה העובדה שהיא לא הייתה יהודייה, אלא דרום־אפריקאית, בת לאב יהודי, שבחרה באופן עצמאי להגיע ארצה בשנת 1963 ולמעשה להתנדב. ההקרבה האישית שלה הייתה אדירה מהבחינה הזו".
הסקרנות גרמה לשורץ לחקור וללמוד עד שגילה צילומים נדירים של רפאל שלא נחשפו עד היום: "במשך תקופה של למעלה משמונה שנים ניסיתי להגיע לאוצר הזה בדרכים שונות, ולפני שנה קיבלתי אור ירוק ממשרד ראש הממשלה". לצדו עבדו על התערוכה האוצרים תמר ארנון ואלי זגורי, שעמלו בשנה האחרונה על בחינת הנגטיבים וגיליונות הקונטקטים של רפאל, משימה מורכבת שהביאה לגילוי ארכיב מדהים של צילומי צבע ושחור־לבן במגוון סדרות. "הרעיון של התערוכה נולד במטרה להוציא מהצל אל האור את סיפורה האישי", אומר שורץ. "לא להיכנס לפן המודיעיני או המבצעי כלוחמת מוסד, אלא להראות לציבור הישראלי את התרומה האדירה וההקרבה שלה. היא אישה פורצת דרך שהקריבה הרבה מחייה האישיים לטובת מדינה שהיא לא נולדה בה. המטרה שלנו היא שכל מי שירצה להיחשף לסיפור המדהים של רפאל - יוכל לעשות זאת. זו הפעם הראשונה שחושפים אותה בפן האמנותי בצורה כל כך גלויה, ואני מאוד מעריך את מי שתמך בכך אחרת זה לא היה קורה".
מול המצלמה
רפאל נולדה ב־1937, ואף שמעולם לא התגיירה, היא ראתה את עצמה כיהודייה. בתחילת דרכה בישראל התנדבה בקיבוץ גן שמואל. לאחר מכן גייס אותה המוסד לשורותיו. לאחר כשנה של השתלמות בקנדה החלה לפעול בשליחות המוסד ברחבי אירופה והמזרח התיכון, כשבסיס המוצא שלה הוא פריז.
במסגרת פרשת לילהאמר, רפאל וחבריה לפעולה נעצרו על ידי משטרת נורווגיה. במשפט שהתנהל נגדם, רפאל נמצאה אשמה בסיוע לרצח ונגזרו עליה חמש וחצי שנות מאסר. לאחר מגעים עם ממשלת נורווגיה שוחררו כל אנשי המוסד לאחר שריצו כשליש מהתקופה שנקבעה בגזר הדין. עם שחרורה נישאה רפאל לעו"ד אנאוס שיודט, שנשכר על ידי המוסד להגן עליה. היא גורשה מנורווגיה, שבה לישראל, והשניים התגוררו בקיבוץ רמת הכובש. ב־1978 שבה להתגורר עם בעלה בנורווגיה, והקדישה את זמנה להתנדבות בארגוני מצוקה. בשנת 1992 החליטה רפאל לשוב עם בעלה לדרום אפריקה, ארץ הולדתה, שם התגוררה עד מותה בפברואר 2005 ממחלת הסרטן. על פי בקשתה, היא הובאה לקבורה בישראל, בקיבוץ רמת הכובש.
בני הזוג תמר ארנון ואלי זגורי, אוצרי התערוכה על רפאל, חיו במשך 28 שנה בלונדון ומשמשים כאוצרים בינלאומיים העובדים עם מוזיאונים, אספנים וגלריות פרטיות. "זו כמובן לא הפעם הראשונה בעולם האמנות שאנשים מתגלים כאמנים גדולים רק אחרי מותם", אומרת ארנון. "ראינו את זה הרבה בעבודה שלנו". לפני כשנתיים הם שבו ארצה, נפגשו עם שורץ והחלו להוציא את התוכנית לפועל. "ידעתי מי היא מיד, והסכמנו לצלול לפרויקט שבתחילתו לא ידענו כמה אלפי שעות עבודה זה ייקח", היא אומרת. "כבר בפגישה הראשונה ראינו כמה צילומים מעניינים, אבל שום דבר לא הכין אותנו למה שהתגלה בהמשך".
מה גיליתם?
"קודם כל גילינו מהתחקיר אישה מאוד מרשימה, שכל אדם שפגש אותה התאהב בה. צלם טוב צריך לתת לאנשים לחוש בנוח, וגם לפעמים לקחת חלק פעיל בצילומים. לה היה הכל. אנשים אהבו אותה ולא משנה אם היא הייתה עם שייח' ערבי או בדואי במאהל או עם כוכב הוליוודי בפריז. עם כולם היא הצליחה לשבור את הקרח".
איך זה בא לידי ביטוי בתמונות?
"אחד הדברים המיוחדים בעבודותיה הוא שהיא לא רק צילמה את מושאי הצילום שלה, אלא הרבה פעמים הצטלמה איתם. זה אחד הדברים המעניינים. בדרך כלל צלם נשאר מאחורי המצלמה, והיא, בגלל האופי שלה הייתה הרבה פעמים מול המצלמה. כל האלמנטים הללו התגלו כתערוכה שלא יכולנו לדמיין מלכתחילה".
שנות ה־60, בואכה ה־70, היו תור הזהב של הצילום בכלל, ושל הפוטו ז'ורנליזם בפרט. תערוכות צילום במוזיאונים הפכו להיות שם דבר באותה התקופה. "היא החלה לעבוד כצלמת בתקופה שבה צילום הפך לאמנות מאוד חשובה", אומרת ארנון. "סיפורי המוסד, ובפרט אלה שלקחה בהם חלק, היו מאוד מפולפלים ומעניינים, אבל מהצד שלי כאוצרת אמנות, חשוב היה לי להראות את כישרונה. היא לחלוטין הייתה יכולה להיות אנני ליבוביץ' למשל, אם הייתה בוחרת בקריירה הזו כקריירה ולא רק כסיפור כיסוי".
דרך התערוכה ניכר כי חייה הכפולים של רפאל, כצלמת וכלוחמת, התמזגו בטבעיות. רפאל יצאה למסעות צילום במדינות אפריקה והמזרח התיכון בשם סוכנות צילום צרפתית, וכאמור מצאה את עצמה גם מצלמת סטים של סרטים הוליוודיים וכוכבים גדולים מאותה התקופה, בהם יול ברינר, דני קיי, אלי וולך, בריז'יט בארדו ועוד. "בהתחלה חשבנו שנראה רק תמונות מהמזרח התיכון, אבל אחר כך הסתבר שבזכות כישוריה שלחו אותה לצלם גם סטים של סרטים", מספרת ארנון. "בכל פעם שישבנו על החומר ראינו עוד סרט מדהים, ועוד אחד, ופתאום אנחנו רואים את אלי וולך ואת יול ברינר, ואנחנו לא מאמינים".
לדברי ארנון, אחד האתגרים הגדולים היה טמון בעבודת הרסטורציה. "היינו צריכים להציל צילומים שהיו דהויים לגמרי, לעבוד עם נגטיבים במצבים שונים", היא מספרת. "למזלנו יכולנו לעבוד עם מחשוב ותוכנות, מה שלפני 20 שנה לא יכולנו לעשות. הרבה מהעבודה נעשתה עם אדם שיודע לעשות רסטורציה כדי להגיע לרמה של תערוכה".
"ישבנו שעות עם זכוכית מגדלת ונגטיבים כדי לנסות להבין מה אנחנו רואים", מוסיף שורץ. "כשאתה רואה פתאום את דני קיי בגיל 38־40, אתה משפשף את העיניים ולא מאמין שזה האייקון עצמו פה בצילומי מקור שיש לך מתחת לידיים".
"היה מאוד מרגש להתחקות אחרי הדרך שהיא עשתה, במיוחד בשנים הראשונות לפועלה", אומרת ארנון. "להבין דרך עבודת המחקר את דרך עבודתה ודרך מחשבתה. גילינו אישה עצמאית וחזקה שיודעת להתחבר היטב עם אנשים. כל היכולות הללו בסוף עזרו לה בעבודה במוסד. היה חשוב לנו להראות שיש פה אישה שראויה להערצה גם בצד האמנותי".
אל תפחדו
בין היתר, בצילומים ההיסטוריים בתערוכה נראית רפאל עומדת מטרים ספורים מסאדאת ומנאצר. "היא הגיעה הכי קרוב שיש למנהיגים החשובים של התקופה", אומרת ארנון. "היא הייתה בתימן בזמן הפגזות והתחבאה מתחת למכונית והמשיכה לצלם. הייתה לה תעוזה. היום צילום עיתונות מלחמה זה מקצוע, אבל אין כמעט צלמות נשים. היא עשתה את זה לפני 50 שנה, במזרח התיכון ובאפריקה, בלי כל חשש".
"המזרח התיכון הוא עולם מאוד גברי, ואנחנו יודעים מה מקומה של האישה בהיררכיה", מוסיף שורץ. "ואז אתה רואה אותה, באמצע שנות ה־60, מסתובבת במחנה פליטים בירדן, עם חיוך מאוזן לאוזן, ומקיפים אותה גברים וילדים. לא מציקים לה, היא לא מרגישה מבוהלת. היא הקרינה כלפי הסביבה משהו מיוחד. אני נוכחת, אני חלק מכם, אל תפחדו. היא לא הסתובבה עם שומרי ראש או עם מלווה או עוזר טכני. היא שם והיא עשתה הכל בעצמה, לכן האינטימיות שלה עם המצולמים היא אבסולוטית".
