במשך תקופה מסוימת היו בישראל ארבע שפות שגורות: עברית, ערבית, אנגלית וגששית. מטבעות לשון שכל ישראלי הבין: “ישראבלוף" כמילה נרדפת לקומבינה, “הצ'ופצ'יק של הקומקום" כמונח לזרבובית, “דבר אוטוסטרדה" כלומר דבר מהר ו"מה כמה", שמגיע תמיד אחרי “מה שבע?".
ב־37 שנות פעילותה הגדירה שלישיית הגשש החיוור מחדש את הבידור, ההומור והסלנג הישראלי, הפכה את המציאות המקומית למערכון סאטירי אחד גדול. בעשייתה הבימתית, המוזיקלית והקולנועית שינתה את פני התרבות הישראלית לתמיד. בעת שקיבלו חבריה את פרס ישראל, נאמר שם כי “השלישייה היא ביטוי מייצג של התרבות הישראלית המתהווה. במשך עשרות שנים אפיינו דמויות ומצבים, ביטאו אהבה וחמימות לגווניה הרבים של החברה בישראל, ויצרו שפה ייחודית שהפכה לחלק בלתי נפרד מהשפה העברית בת־זמננו".
שייקה לוי, גברי בנאי וישראל (פולי) פוליאקוב, יחד עם בוראם המפיק והאמרגן אברהם דשא פשנל, היו לשלם שעולה על סך חלקיו.
שייקה לוי נולד ב־1939 בקהיר. בגיל 5 עלה עם אמו, אחיו ואחותו לישראל ובילה את ילדותו ונעוריו לבדו בקיבוצים שונים. את שירותו הצבאי עשה בלהקת הגדנ"ע ובהמשך בלהקת פיקוד המרכז. עם שחרורו הצטרף ללהקת השעות הקטנות והספיק לשחק בתפקיד קטן בקאמרי עד שעזב.
ישראל פוליאקוב נולד בירושלים ב־1941 וגדל בתל אביב. בנעוריו למד בבית הספר החקלאי הכפר הירוק ואת שירותו הצבאי עשה בלהקת הנח"ל ואחר כך השתתף בסרט “משפחת שמחון".
גברי בנאי נולד בירושלים ב־1939. אחיו הגדולים יעקב ויוסי בנאי היו שחקנים ידועים והחדירו בו את חיידק הבמה. את שירותו הצבאי עשה בלהקת הנח"ל, יחד עם פולי.
המקום הראשון שבו נפגשו השלושה היה בלהקת התרנגולים של נעמי פולני ב־1962. “כשנעמי קראה לי, בדיוק השתחררתי מלהקת הנח"ל", סיפר בנאי בעבר. “נעמי פולני, בית ספר של אישה אחת, לימדה אותנו משחק, דיקציה, פיתוח קול, תנועה. כל מה ששחקן רוצה וצריך. אני בטוח שחלק גדול מההצלחה של הגשש החיוור בא בגלל נעמי, כי היא לימדה אותנו להסתדר כצוות ולימדה אותנו שמה שחשוב זה טובת הדבר: ההצלחה של המופע".
ביולי 1963 עלתה התוכנית השנייה של התרנגולים וכקודמתה הפכה לשלאגר. “שברנו שיאי הופעות", סיפר בנאי. “מהכסף שעשיתי בהופעות של התוכנית השנייה קניתי דירה. כולנו הרווחנו מזה. ברגע שפשנל לקח את הניהול הכלכלי לידיים, כולנו הסתדרנו".
חרף ההצלחה, בסוף 1963 התפרקה הלהקה. “היו המון סיבות לסיים את זה", הסביר בעבר לוי, “פתאום ההוא לא דיבר עם השני, החברות בין כולם קצת התערערה. זה כבר היה בלתי אפשרי. פשה הרגיש את זה, ובמהלך טיול של הלהקה בחו"ל הציע לגברי, פולי ולי להקים הרכב שישלב שירים ומערכונים. הסכמנו כי היינו נאמנים לו במאה אחוזים. כבר באותו מלון בחו"ל, עוד בטרם התרנגולים התפרקו רשמית, התחלנו לעבוד על ‘ספר לי' ו'עוזי עוזי', השירים הראשונים של הגשש החיוור".
פשנל האמין בשלישייה, אף על פי שכולם אמרו לו שאין לה שום סיכוי להצליח ושהוא מבזבז עליה זמן וכסף. “פשה אמר: ‘מה דעתכם שנעשה שלישיית בידור עם מערכונים ופזמונים?', לא הבנו למה הוא בדיוק מתכוון, אבל אמרנו ‘בסדר'", סיפר פולי. “בלי פשנל לא היו הגששים, הוא לקח שלושה תרנגולים והפך אותם לחברים טובים", סיפר לוי.
כותב ומוחק מערכון
פשנל החליט לקרוא לשלישייה המתגבשת “הגשש החיוור". לימים קרא לבנו “גשש". “חיפשתי שם אבסורדי לגמרי, כי הייתי מושפע מהמחזות האוונגרדיים. כשאמרתי שאקרא להם ‘הגשש החיוור', הם לא הבינו אותי, אף אחד לא הבין. אמרתי להם שבגלל שאף אחד לא מבין, זה יפרסם את הלהקה", אמר פשנל בסדרת הדוקו “פשה". “מי שיקרא מודעה שבה מופיע השם ‘הגשש החיוור' יהיה סקרן לראות את ההופעה, כי הוא לא יבין מה זה, אם זה להקה שרוקדת, או להקה ששרה או להקת מערכונים. פנינו לנעמי שמר לכתוב לנו שיר, ולצערי הרב היא אמרה שללהקה בשם כזה היא לא כותבת. אחרי כמה זמן היא הבינה שטעתה".
“פשה נתן לנו צ'ק על סך מיליון לירות ואמר: ‘אתם תוכלו פעם לפרוע את הצ'ק הזה ויהיה לכם אוטו ודירה'", סיפר פוליאקוב. “לא האמנו שדבר כזה באמת יכול לקרות, זה היה בלתי נתפס - וזה קרה".
מי שנקרא לביים היה שייקה אופיר, חברו הטוב של פשנל. “כשהתחלנו לעבוד, לא היה לנו חומר. התחלנו ללקט, כל אחד הביא משהו", סיפר לוי. “גברי הכיר שירי אסירים, אז הביא את ‘עוזי עוזי' (שכתב האסיר הצבאי אלברט סבג - ד"פ). אני הבאתי מבית אמי את ‘פלפילו' (שיר של פריד אל־אטרש - ד"פ), ופולי הביא שירי קיבוץ. לאט־לאט בנינו תוכנית".
“שייקה אופיר היה הראשון שעיצב את סגנון העבודה שלנו", סיפר בנאי בראיון ב־83'. “הוא כתב לנו חומר, ביים אותנו וקבע את הסמל המסחרי שלנו: שלושה מיקרופונים, שמאחורי כל אחד מהם ניצב גשש בחליפה גזורה למהדרין. הוא הלביש אותנו. שיטות הכתיבה והעבודה של שייקה נשמרו אצלנו עד היום. הוא לא הביא תוכנית מוכנה ולא כתב מערכון בבית. הוא הסתגר איתנו בדירה וישב איתנו עד שהכל היה מוכן. הוא היה יושב וכותב, עם עיפרון ומוחק ביד. אחר כך היה מציג בפנינו את הדמויות ומעביד אותנו בפרך. יום עבודה אצלו היה מתחיל בטבילת בוקר בים, לרענון הנשמה, והוא היה מחייב גם אותנו להיכנס למים. לימים התחלנו להפעיל עליו לחץ, שירפה קצת מן המתח ויעשה לנו חלטורות. שייקה הסכים ואנחנו היינו מכייפים - הוא היה מציג לנו, ואנחנו היינו מתגלגלים מצחוק. השמועה עברה מפה לאוזן, עד שחברים ביקשו לקנות כרטיסים. העסק נהיה רציני. כשהשמועה גונבה לאוזניו של פשה, הוא שלח שומר שיישב בצד, לא הוציא הגה מפיו והקפיד שנעבוד. קראנו לו ‘שאוויש'. אחר כך גילינו שקוראים לו אברהם הירשזון (לימים שר האוצר - ד"פ). תמיד דיברנו על טובת העניין ולא על האינטרס האישי: על הלהקה ולא על כוכבות".
התוכנית הראשונה של הגששים נקראה “שמחת זקנתי", והצגת הבכורה שלה התקיימה ב־29 בנובמבר 1964 במועדון ביפו “הסנטר הכפול", עוד שם שהגה פשנל. זה לא בדיוק עבד בהתחלה. “היו רגעים שהתייאשנו מכל העסק", סיפר בנאי בראיון ל"העולם הזה" בשנת 67'. “היחיד שהאמין היה פשנל. הוא היה צוחק מאיתנו. ‘מה אתם מבינים? זה יהיה שלאגר'. חשבנו שהוא השתגע או שהוא לא מבין מה הולך פה. פשה אמר לנו: ‘תעשו תוכנית אחת ואחרי זה תהיה לכל אחד מכם דירה, אוטו וטיול מסביב לעולם'. הסתכלנו עליו כעל לא נורמלי".
“מההתחלה פשנל דאג לנו לכל, חוץ מלהחליף לנו תחתונים", אמר פוליאקוב. “הוא דאג שאף אחד מאיתנו לא יתבלט על פני השאר, אלא נתן לכל אחד את המרכז בתורו, דרש שנבוא בהופעה מסודרת ומעונבת, שלא נגדל שיער ארוך ונקפיד על צניעות. פשה גם אמר: אנחנו קיימים כקבוצה. זה לא שייקה, גברי ופולי כשחקנים נפרדים. לא יכולנו לעשות שום דבר מחוץ למסגרת הגשש. בשלב מסוים ידעו שאין מה לחפש אצלנו לבד, ואם רוצים אותנו - קחו אותנו כקבוצה. זה שמר אותנו עממיים ובגובה העיניים וזה סוד ההצלחה".
42 הצגות בחודש
“בחודשים הראשונים היה ברוך גדול עם הגשש. זה לא הלך והתחילו כל מיני שינויים", מציין המוזיקאי אילן סגל, שניגן בהקלטות ובהופעות בתחילת הדרך. “הם הגיעו להופעות מקצוענים מדרגה ראשונה. היינו עושים 42 הצגות בחודש במשך חמישה ימים בשבוע. יום ראשון היה יום חופש קדוש, עד שהתחילו לנצל אותו למופעים בהתנדבויות ליחידות הצבאיות הכי מובחרות. כולם רצו את הגשש. הם הופיעו בהופעה בפני שישה אנשים בדימונה בדיוק כמו שהופיעו בפני אלף איש בהיכל התרבות".
“בשלב מסוים פשנל החליט שהמערכונים יהפכו לחלק העיקרי והפזמונים יהיו החלק הקצר - וזה תפס", סיפר לוי. “בערב יום עצמאות 1965 עלינו על במת היכל התרבות, וכשהגיטרה החלה את הפתיח של ‘מה הוא עושה לה', והקהל שאג, הבנו שזהו, שברנו את תקרת הזכוכית".
“שמחת זקנתי" רצה 380 פעמים, ותקליטי השלישייה נמכרו באלפי עותקים. מלכתחילה פשנל סגר עם השלישייה עסקה אחרת: הם לא הועסקו אצלו כשכירים אלא כשותפים שווים להכנסות. “זאת הרגשה אחרת לגמרי כשאתה מופיע בעסק שלך", התייחס פוליאקוב לעניין. “בתיאטרון אתה אומר: ‘מה זה משנה איך אני עושה? בין כה אני מקבל משכורת'. זה שאתה שותף מכריח אותך לעבוד 24 שעות ביממה כדי שהעסק יצליח. אם העסק נסגר - צריך ללכת להתחיל לחפש עבודה. בהצגה ה־500 אתה עוד שומר על ההצגה כאילו זה האוטו שלך".
“תוכניתם של הגששים ‘שמחת זקנתי' מורכבת מקטעים שונים שאינם קשורים האחד במשנהו, ומטרתם העיקרית להצחיק", נכתב בעיתון “חרות" על הצגת הבכורה. “'שיבואו אנשים, יראו ויתבדרו', אומרים חברי השלישייה. את מרבית החומר קיבצו בעצמם, מתוך ההווי של עצמם, על כן אוהבים השלושה את המופע. ‘אנו מבצעים תכנית שובבה בעלת אופי עליז' - הם קובעים - ‘הקהל צריך להיות מבסוט, וזהו'".
בעיתון “מעריב" נכתב על הצגת הבכורה: “להקת ‘הגשש החיוור' איננה חיוורת כלל לעומת הלהקות השונות הקיימות אצלנו - ובתור שכזו ראויה גם היא שיספרו עליה... אך הטעם הטוב מחייב לשמור על גבולות מתאימים ולא לעבור אותם. לגבי ‘הגשש החיוור' לא נשמרו משום מה גבולות אלה".
אופיר ביים גם את התוכנית השנייה של הגששים, “תוכנית ד'". היא הוצגה לראשונה ב־24 באפריל 1966 וכללה מערכונים כמו “הסיידים", “דייג אוהב דגים?" והלהיט הגדול - “שיר הטלפון", נוסח עברי של ירון לונדון ללהיט “The Telephone No Ring" משנות ה־50 של הזמר האיטלקי־אמריקאי ניקולה פאונה.
השלישייה החלה לצבור תאוצה בערים הגדולות, אך לא הצליחה לפרוץ לקיבוצים. “הפולנים והמבוגרים תושבי הקיבוצים לא אהבו את העובדה שדיברנו עם ח' ו־ע'", הסביר פוליאקוב.
ב־67' המחזאי והבמאי נסים אלוני ניאות לבקשתו של פשנל לכתוב ולביים את התוכנית הבאה של השלישייה - “סינמה גשש". “נסים היה המחזאי מספר אחת בארץ, ולהביא אותו אלינו זו הייתה הברקה", סיפר בנאי. “הוא שדרג אותנו באלף רמות בגלל השפה והחדות ובעצם הוא גרם למדינה שלמה להתחיל לדבר ‘גששית'. ברגע שהקיבוצים שמעו שנסים אלוני מביים אותנו, הם רצו אותנו, אבל אז כבר פשה העלה להם את המחיר".
מחצית מהתוכנית החדשה היו שירים ומחציתה מערכונים שנכתבו בחיפזון. “מלחמת ששת הימים שינתה לנו את התוכנית", סיפר פוליאקוב. “הייתה לנו תוכנית מוכנה שעמדנו לצאת איתה, ופתאום באה המלחמה. הוספנו כמה קטעים, שהפכו את התוכנית למשהו שכאילו נוצר אחרי המלחמה. אז בא המערכון ‘המכונית המגויסת', שעשינו מסיפור שאורי זוהר ואריק לביא סיפרו לנו על מה שקרה להם במילואים".
המערכון, שכתב אלוני, עסק בתופעת בעלי הרכבים שתרמו את רכביהם למאמץ המלחמתי וגילו שהרכב לא חזר אליהם כמו שנמסר. המערכון ובייחוד מטבעות הלשון מתוכו כמו “היה מנוע?" ו"סע לשלום, חביבי, המפתחות בפנים", זכו לפופולריות עצומה בקרב החיילים. לימים, המערכון זכה לגרסה הומוריסטית ביידיש.
“פשנל היה לפעמים זורק רעיונות שאתה אומר ‘יש פה הברקה'", סיפר פוליאקוב. “למשל, בחזרה למערכון ‘קפיטריה בטבריה', הוא אמר לי: ‘פה אתה תוציא את המלפפון, ותוציא מלפפון גדול'. אמרנו לו שהוא מפריע, הוא נעלב ויצא החוצה ואמר ‘אתם עוד תצטערו על זה. אם לא תעשו את זה, לא יהיה לכם מה לאכול'. זה היה איום, שכנראה הוא סחב מהילדות. בסופו של דבר עשינו את הקטע עם המלפפון כמו שהוא רצה וזה היה שוס".
התוכנית כללה גם לא מעט שירים בניהולו המוזיקלי של יצחק (זיקו) גרציאני, חלקם הולמים את הלך רוח התקופה כמו “הכותל המערבי", שתיאר את תחושת החיילים לאחר כיבוש הכותל, ו"איפה כל החבר'ה?", שעסק בנהירה של יוצאי הפלמ"ח לחו"ל ואת גיוסם הפטריוטי למלחמה עם ההודעה על תחילתה. והיו גם שירים קלילים כמו “שירת הבירבור", “גן נעול" ו"אהובתי יעל", שבשמו בחר פוליאקוב לקרוא לבתו.
התוכנית “סינמה גשש", שהועלתה 650 פעם, העניקה לשלישייה לראשונה בתולדותיה את פרס פסטיבל “קאן" הבינלאומי ובפעם השנייה את פרס כינור דוד ל"להקת השנה". “תוך זמן קצר מערכוני הגששים הפכו למטבע לשון המוני, מבלי שלוועד הלשון תהיה שליטה עליה", נכתב ב"העולם הזה" בשנת 67'. “הגששים הסתגלו גם לעובדה נוספת שרבים אחרים מסרבים להכיר בה: הסלנג המקובל והנפוץ בארץ אינו אותו סלנג צברי של דור הפלמ"ח אלא זהו סלנג מזרחי שהוטבע על ידי בני עדות המזרח. הגששים היו הראשונים אולי שנתנו לו הכרה רשמית. כתוצאה מכך הם זוכים להכרה מצד קהל שאינו הולך לתיאטרון ואפילו לא למחזות מוזיקליים".
קפיטריה בטבריה ובניו יורק
ב"העולם הזה" דיווחו גם על המהלך הבא של השלישייה: “עתה עושים הגששים צעד הנראה לרבים נועז: הופעות מסחריות בחו"ל. אבל למעשה אין הצעד נועז כפי שהוא נראה. בניו יורק יושבים יותר ישראלים מאשר בקריית שמונה, ובלונדון יותר מאשר בדימונה. אין שום סיבה ש'שירת הבירבור' או המעשייה על הקפיטריה בטבריה תדבר אליהם פחות מאשר אל אלה שהכניסו תוך שנה שני מיליון לירות לקופת הגשש החיוור".
“ההופעות בחו"ל יכולות למלא ספר שלם", מציין סגל. “הייתה, למשל, פאדיחה באיטליה: בטעות מכרו את המופע של הגששים לקבוצת מנויים שלא יודעים עברית, והם ישבו באולם ולא חייכו כל המופע. הם לא הבינו מילה".
התוכנית הבאה שכתב וביים אלוני לגששים, “קנטטה לשווארמה", הועלתה ב־26 ביוני 1969 והמשיכה את גל ההצלחה. “השם לקוח מתוך מערכון על מוכרי שווארמה", סיפר פשנל בראיון ימים ספורים לפני הפרימיירה. “השם מבטא את אופי התוכנית החדשה - הקונטרסט. אף קטע לא דומה לשני, ואין שום חוט מקשר בין המערכונים והפזמונים. יש לנו למשל פרודיה על מצעד הפזמונים, שעל ידה נראות כל הפרודיות שנכתבו עד כה כהצגה יומית. יש גם פרודיה על חידון התנ"ך, שתהפוך לקודש הקודשים של אוצר הפרודיות הישראליות".
ואכן, פשה צדק: התוכנית זכתה להצלחה מסחררת בזכות המערכונים “פגז קומפוט", “שיפוצים", “שמשון הגיבור" ו"רופא אליל" והפזמונים “יפות יפות", “זה היה גדול" ו"אל תלחץ על הבננה". השיר “בלדה בשחור לשמשון הגיבור" היה מחאה על אי־השמעת מוזיקה מזרחית בקול ישראל.
“אל תחשבו שקל להיות בדרן מצליח", אמר לוי ל"מעריב" בשנת 70'. “אם אתה מצליח, ההתחייבויות שלך גדולות הרבה יותר: אסור לך לרדת מן הרמה, ולרדת פירושו שאינך עולה על מה שעשית בתוכנית הקודמת. אתה גם צריך להיות בטוח שמבינים אותך - ושכולם מבינים אותך. מפני שבאותו חומר אתה צריך להצחיק גם את הפרופסורים והסטודנטים הדקדקנים והקפדניים של האוניברסיטה וגם את הקהל של עיירות הפיתוח. הנה, למשל, ב'קנטטה לשווארמה' התברר לנו שיש אשכנזים שלא יודעים מה זה שווארמה, וספרדים שלא יודעים מה זה קנטטה. הקהל שלנו אינו רק זה שהולך ל'המלט' או זה שיושב ב'קליפורניה' וב'כסית'. את רוב ההופעות אנחנו מעלים מחוץ לכרכים".
לאורך שנות ה־60 השלישייה החלה, בעידוד פשנל, לככב בסרטים. תחילה בתפקידים קטנים ובהמשך בתפקידים בולטים יותר. ב־66' השתתפו בתפקידי אורח בסרטים “מוישה ונטילטור" ו"פורטונה". כעבור שנה גילמו השלושה עבריינים בסרט “ארבינקא", וב־68' כיכבו בתפקיד ראשי בסרט “השכונה שלנו" בבימויו של אורי זוהר, שעסק בנושאי פשע, רומנטיקה וכדורגל.
באותה שנה זוהר ליהק את השלישייה גם לסרטיו “כל ממזר מלך" ו"הצד השני". הכישלון הגדול היה “התרוממות" (70') בבימויו של זוהר, על מסיבת חילופי זוגות. הגששים כה התביישו שהשתתפו בסרט, עד כי הם אסרו על הקרנתו לאורך השנים. “לא חשבנו שפשה רציני, שנצלם סרט על חבורה שעושה אורגיה", התייחס פוליאקוב לכך. “לא היה אפילו תסריט, אבל פשה סמך על אורי זוהר בעיניים עצומות. זה לא עבד. הסרט הוצג שבוע ונעלם, וטוב שכך".
שיר בתחתונים
את שנות ה־70 פתחו הגששים בפרובוקציה. על הבמה המכובדת של פסטיבל הזמר והפזמון העברי, בזמן שביצעו את שירו של עקיבא נוף “מים לדוד המלך", הרימו השלושה את ידיהם, ותחתוניהם הלבנים בצבצו מבעד לתלבושת. היה זה רעיון של אורי זוהר, שביים את הנאמבר. הקהל היה נסער. “לא מצאנו מבצע לשיר הזה, אז אברהם פשנל הציע את הגששים", נזכר חנוך חסון, מפיק הפסטיבל. “בתחילה הגששים התנגדו, אבל פשנל הצליח לגרום להם לשיר. איך? הם הפסידו בהתערבות כלשהי. לא היינו מודעים לקטע עם התחתונים. הוא בא לנו בהפתעה. היו שטענו כי האקט לא יפה ואף מביך, והיו שצחקו".
“בהתחלה לא רצינו לבצע את השיר הזה", הודה בנאי בראיון ל"מעריב". “‘פשה, אנחנו מעל הדברים האלה', אמרנו לו. אבל הוא היה בשלו. ‘חשוב לי שתופיעו בפסטיבל הזמר', פשה לא אפשר לנו ברירה אחרת. לך תגיד לו לא. אבל בשביל ההומור הבאנו את החצאיות מההצגה ‘ליזיסטרטה' בקאמרי. אפילו גולדה אהבה איך שהופענו שם".
מספרים שכאשר גולדה הגיעה להופעה של השלישייה, מפיקי האירוע ביקשו מהגששים לוותר על החלק של התחתונים. בתום ההופעה ניגשה ראש הממשלה אליהם ושאלה: “אבל מדוע לא הופעתם עם התחתונים?".
שנות ה־70 הביאו איתן במאי וכותב חדש: יוסי בנאי, אחיו הגדול של גברי. “לא ייאמן שהוא כתב חמש מתוך עשר תוכניות שלנו", אמר גברי בנאי. “הפזמון הראשון שהוא כתב היה ‘אף אחד לא קם'. הוא ישב אצל פשה במשרד ואמר: ‘יש לי רעיון לשיר שהוא כמו תפילה, מי שחושב שזה וזה וזה - שיקום'. פשנל אמר לו: ‘תכתוב'. על המקום נולד השלאגר הזה".
“יוסי היה כמו אח עבורי", אמר לוי. “הרבה היו אומרים לי שהם חשבו שאני ממשפחת בנאי, שאני יותר דומה ליוסי מאשר שגברי דומה לו. יוסי היה יוצר מטבעו, כל הזמן הראש שלו יצר, חשב ועבד. הייתה לו היכולת להבחין בדברים שגרתיים, להתעמק בהם וליצור מהם מערכונים. הוא היה איש ביקורתי ודעתן, והיה אכפת לו ממה שקורה במציאות הישראלית. היינו נפגשים כל בוקר לעבוד על מערכונים. הוא היה מביא דף עם דברים שכתב, היה אומר לנו לקרוא ולחוות דעה. היינו מציעים הצעות והוא היה רושם, ואז נכנס לחדר ליד, כותב את הדברים שקשקשנו ויוצר מזה, לבנה על לבנה, מערכון. זה לא משהו שבא בקלות, אלא תוצאה של עבודה סיזיפית".
התוכנית הראשונה שביים בנאי הייתה “קסיוס קליי נגד חלפון" שהוצגה לראשונה ביולי 71'. פוליאקוב, בראיון ל"מעריב" באותה שנה, חשב שהיא תהיה האחרונה. “החלטנו לעשות עוד תוכנית אחת ולגמור", אמר אז. “טוב שהתוכנית הזו באה כשאנחנו בשיא, מפני שאנחנו המבקרים הכי חמורים של עצמנו". זה, כמובן, לא קרה.
לצד יוסי בנאי השתתפו בכתיבת מערכונים גם דן בן אמוץ (“שוק הספרים") ודן אלמגור (“הכה את המומחה"). מתוך התוכנית הזו יצאו השירים “למה צחקה מיכל?", שכתבה והלחינה נעמי שמר כפרודיה על הפרובוקציה בשיר “מים לדוד המלך", וגם “יש לי חג", “האישה היחידה בחיי" ו"כשיבוא המשיח".
ב־73', עם פרוץ מלחמת יום הכיפורים, גויסו הגששים לבדר את חיילי צה"ל במוצבים. בימיה הראשונים של המלחמה הקליטה השלישייה יחד עם נעמי שמר את אחד משיריה המוכרים ביותר - “לו יהי". “זה אחד השירים המרגשים שנוצרו פה", סיפר לוי בראיון ל"מעריב". “עם תחילת מלחמת יום כיפור, כשידענו שהמצב חמור ביותר, נקראנו לאולפן ההקלטות בדחיפות וביקשנו מנעמי שמר שתבוא איתנו להקלטה. היינו מדוכדכים, עם עצב גדול ורעד בכל הגוף. לשיר שיר כזה היה קורע לב מבחינתנו, זה היה דבר מרגש ביותר שמלווה בפחד עצום ובתחושה של תוהו ובוהו. אחר כך ‘לו יהי' הפך להמנון במלחמת יום הכיפורים, והיו שאמרו שהוא אמור להיות ההמנון של המדינה".
מה כמה?
ב־21 באוקטובר 74' הוצגה בבכורה תוכניתה הבאה של השלישייה “אופסייד סטורי", בבימויו ובכתיבתו של יוסי בנאי. היה שם מערכון “שיח טבחים" על מפגש בין שני טבחים מילואימניקים המעלים זיכרונות מימי מלחמת השחרור. היה מערכון “מבחן ללהקת הנח"ל", בהשראת האודישן הלא מוצלח של שייקה לוי ללהקה. במערכון “האינסטלטור" הוצגה לראשונה דמות של גיי, הדוקטור למחול ליכטיג בר זוהר. וב"אמן כן יהי רזון" הוצגו הדמויות פיקסלה וציגלה, שרלטנים שמשכנעים אנשים שיש להם השיטה לרזות.
בשנת 76' חגגו הגששים “בר מצווה" בספיישל טלוויזיוני מיוחד שהוקדש ליצירתם, בצורת חידון התנ"ך. באותה שנה חזרו השלושה גם לעשות סרטים כשחברו לאסי דיין ולנפתלי אלטר ליצירת סרט הקאלט “גבעת חלפון אינה עונה", שהציג שירות מילואים בצה"ל בהשראת החוויות האישיות של דיין בחודשים שאחרי המלחמה.
“רואים עלינו בסרט כמה שנהנינו שם", סיפר בנאי בראיון ל"מעריב". “גרנו בתקופת ההסרטה, שלושת הגששים, בחדר אחד באיזה בית ספר חקלאי. אני, ששיחקתי שם את ג'ינג'י, הוא סמל רפאל מוקד, זוכר המון חול ואת האווירה המקסימה. אסי דיין היה נהדר ולא הפסיק לצחוק כששמע מאיתנו את הטקסטים שכתב".
“אסי כתב וזה סגנונו של אסי, ואני מודה שלי עצמי לקח קצת זמן להעריך הערכה הרבה יותר גדולה את הסגנון הזה", אמר פוליאקוב. “יש לאסי, גם תוך כדי השפה והכתיבה, אפילו במשפט כמו ‘גבעת חלפון אינה עונה', אמירה על משהו. הסרט הזה הוא במלוא מובן המילה ‘סרט ישראלי'. סרט שמסמן תקופה. אז, אנשים שהיו מקבלים צו מילואים, היו שמחים, כי הם הולכים לפגוש את החבר'ה ולעשות כיף בסיני, כמובן לא בתקופת מלחמה".
הסרט, שצולם במשך שלושה שבועות בחולות ניצנים, חטף בזמן אמת ביקורות שליליות מרוב מבקרי הקולנוע. “זה הסרט הכי רע שראיתי בעשר השנים האחרונות", נכתב ב"העולם הזה"; “הסרט הזה הוא הבדיחה הכי גדולה של הגשש החיוור", נכתב ב"להיטון"; “אין שום דבר מצחיק בסרט הזה", טען מבקר “עולם הקולנוע". עם זאת, הסרט זכה להצלחה בבתי הקולנוע ובהמשך בקלטות וידיאו, ובהקרנות אינסופיות בטלוויזיה.
חודש לאחר מהפך 77' העלו הגששים את התוכנית “עובדים עלינו עבודה עברית". שיר הנושא, פרי עטו של בנאי, העביר ביקורת נוקבת על הבטחות הליכוד לקהל הבוחרים. המערכון הבולט מהתוכנית היה “המוסך", שהוליד את הביטויים הבלתי נשכחים “מה שבע? מה כמה?", “אז מה היה לנו שם?" ו"עזוב הכל, סגור איתו חשבון".
בשנת 79' כיכבה השלישייה בסרט השני שיצר עבורה אסי דיין “שלאגר", בכיכובה של עפרה חזה ובשירים של צביקה פיק. “ההצלחה של ‘גבעת חלפון' עוררה בנו ובאסי תיאבון לשחרור עוד להיט קולנועי", סיפר לוי. “ההצלחה של ‘שיגעון המוזיקה' ולהקת הבי־ג'יז עודדו אותו לכתוב את התסריט המשעשע הזה, שהיה בנוי בעצם על הדמויות שלנו, של הגשש".
בראיון שהתפרסם בעיתון “דבר" ביוני 79', בכתבה שנקראה “טרבולטה ברמלה", אמר אסי דיין: “הסרט נבנה מלכתחילה על הגששים, על הדמויות שהם יצרו לעצמם, על סגנון דיבורם המיוחד ועל יכולתם המקצועית בהגשת הטקסטים. מבחינה תרבותית ולשונית, הגששים הפכו במידה מסוימת לממסד. הם מקדימים את סגנון הדיבור בארץ, והמילון הבא שייכתב יהיה חייב להם משהו. מעבר לכל, יש להם ניסיון עצום עם הקהל ובעבודה אחד עם השני. בקולנוע זה חשוב מאוד, כי ברגע שמתחילים לצלם, נוצר לחץ כספי. הלחץ הזה והקמצנות שלי לא מותירים הרבה מקום לאימפרוביזציה".
“אסי התכתב עם השפה ה'גששית' גם בסרט זה", אמר בנאי. “זו הייתה הגדולה שלו. היה נהדר שהוא כתב גששית, הוא קלט בגאונות שלו כל אחד ואחד מאיתנו והלביש לנו תסריט שמתאים למידותינו. העבודה הייתה כיפית וחוויה כל כך מהנה, היו המון צחוקים. מה שאהבנו בעבודה עם אסי זה שיש מקום לאלתורים על המקום, מבחינתו, העיקר שיהיה לך נוח להגיד את הטקסט. יש במאים שבשום פנים ואופן אסור לך לאלתר אצלם. למשל, אצל קישון היינו צריכים לומר אחד לאחד מה שכתוב בתסריט בצורה מתמטית. הוא יודע מה הוא אומר. הוא רואה את התמונה. אני לא מזלזל בכך, אבל עם אסי היה לנו יותר כיף וזורם".
גם הפעם הביקורות לא היללו את הסרט. בעיתון “דבר" טען המבקר אורי קליין כי “'שלאגר' הוא סרט מרגיז פחות מסרטים ישראליים אחרים המוקרנים בימים אלה על מסכינו. הוא סתם סרט רע". “אני חושב שהסרט לא הצליח מספיק", אמר לוי. “הגיע לו יותר. זה סרט מאוד מצחיק. אני אוהב אותו לא פחות מ'גבעת חלפון'".
החלטנו לפרוש בשיא
ב־19 ביולי 80' העלתה השלישייה את תוכניתה “קרקר נגד קרקר", שוב בבימויו של בנאי. היא נקראה על שם המערכון המיתולוגי המתאר את תהליך חלוקת הרכוש בין בני זוג פרודים, כשאיש ההובלות מנסה לעשות שלום בית. המערכון הוליד את המשפט הבלתי נשכח “העולם מצחיק - אז צוחקים".
“הנושאים נולדו מדם לבנו", אמר לוי. “כי כל אחד מאיתנו התגרש והיה חשוב לנו לעסוק בנושא הכואב הזה. כשדן שילון התגרש, הוא עזב את הבית עם חוט מאריך, הוא סיפר את זה ליוסי, ויוסי הכניס את זה למערכון. יותר מזה, הייתה לדן תמונה עם נשיא ארצות הברית קרטר, וגם את זה היא לא נתנה לו לקחת. יוסי הפך את זה לתמונה עם חבר'ה מהמילואים".
השיר הבולט מהתוכנית היה “בוכים לך, מולדת". “ארץ ישראל היא מדינה רבגונית ויפהפייה, ומשוגע מי שעוזב אותה. זה המוטו שרצינו להעביר", סיפר פוליאקוב בראיון לעיתון “דבר" בשנת 80'. “זוהי האמת שלנו. אנחנו ציונים אמיתיים, המנסים להעלות בתכניותינו את האמת לאמיתה, אך להסתכל על אותה אמת מהצד היותר יפה - אופטימי משהו".
בשנת 81' דווח בעיתון “העולם הזה" שלקראת הבחירות הקרובות, השלישייה, שנתפסה כאוהדת המערך, נמצאת במשא ומתן עם הליכוד להופעה בשידורי תעמולת הבחירות. על פי העיתון, המשא ומתן התפוצץ משום שהגששים ביקשו 20 מיליון לירות והליכוד לא הייתה מוכנה לשלם סכום כזה וכינתה זאת “דמי בושה". “כמעט אין מפלגה שלא פנתה אלינו, בעקיפין או ישירות, כדי שהגשש יופיע בשבילם בסרטי הבחירות בטלוויזיה", אמר אז פשנל. “בינתיים לא יצא שום עסק".
בשנת 84' יצא גם יצא. הגששים השתתפו, תמורת כ־300 אלף דולר, בתשדירי התעמולה של המערך מול ספי ריבלין, הפרזנטור של הליכוד. “חשבו שאנחנו הולכים לעשות את השגיאה הכי גדולה", אמר בנאי. “חשבו שאנחנו ליכודניקים, אבל בדעות שלנו חשבנו שצריך להחליף את השלטון. אחותי צלצלה אליי ואמרה לי: ‘אמרו לי בשוק ששורפים קלטות שלכם'. אמרתי לה: ‘יקנו חדש'. ובאמת קנו חדש".
השתתפותם בתעמולת הבחירות שימשה השראה למערכון “מגרש השדים" מ־85'. הפעם בבימויו של מוטי קירשנבאום ובכתיבתו של דני רווה. באותה שנה יצאו גם המערכונים שידעו לזהות מגמות בארץ, כמו למשל “המשמר האזרחי", שהציג את הדינמיקה בין ערבים ליהודים; “המצילים של ש"ס", שהעביר ביקורת על עלייתה של ש"ס; ו"פסטיבל שירי דיכאון", על גל שירי המוזיקה המזרחית ששטף את ישראל.
באמצע שנות ה־80 השתתפו הגששים בסרט האחרון שלהם - “הקרב על הוועד", שכתב אסי דיין. “סיפרתי לאסי על בחירות שיש אצלי בבניין לוועד הבית וזה נתן לו השראה", אמר לוי. הסרט, סאטירה פוליטית שנוצרה על רקע המתיחות והאלימות שליוו את מערכת הבחירות, זכה לביקורות שליליות ונחשב לפופולרי פחות מקודמיו.
ואחרי הסרט האחרון, הגיעה התוכנית האחרונה. “כוסות רוח", שכתב יוסי בנאי, הועלתה ב־91'. “קרה פתאום שבצורה באמת שקשה להסביר אותה, נפגשו שלושה, כל אחד ממקום אחר, ופתאום נוצרה ביניהם איזו כימיה, קולית אפילו", אמר יוסי בנאי בראיון לערוץ הראשון. “פתאום קולו של פולי וקולו של גברי וקולו של שייקה, כשהאחד עונה והשני שואל, יוצר חשמל שהרגני נא אם אני יודע למה ומדוע. הגשש לוקח מהרחוב נושאים ומחזיר את זה לרחוב בביגוד אחר. כל מה שהקהל ברחוב מצטט מהגששים בעצם שייך לרחוב".
בשנת 2000 הוענק להם פרס ישראל עבור תרומה לחברה. השמחה מהפרס לא הייתה שלמה, משום שפשנל לא קיבל יחד איתם את הכבוד. השלושה טענו שהפרס נגזל ממנו. “בלי פשה לא היה הגשש", אמר אז לוי. “הוא המציא אותו, הוא יצר אותו, הוא היה הלב שלו".
זמן קצר אחרי קבלת הפרס השלישייה התפרקה. “כיבינו את מדורת השבט, מפני שאחרי 37 שנות גשש לא רצינו להיראות פתטיים ושיגידו שאנחנו לא מה שהיינו", הסביר בנאי בראיון ל"מעריב". “החלטנו לפרוש בשיא".
עם פרידתם פנו לקריירות נפרדות: לוי הקליט שלושה אלבומי סולו והשתתף בתוכניות וסדרות טלוויזיה. בנאי העלה תוכנית יחיד והגיש עם ישראל אהרוני את סדרת הטלוויזיה הקולינרית “דרך האוכל". הוא שיחק בתיאטרון ומופיע בשנים האחרונות עם בניו, אורי ובעז במופע “אלו הם בנאי". פוליאקוב פיתח קריירה מצליחה בתיאטרון, שיחק בסדרות ותוכניות טלוויזיה, ונפטר מסרטן ב־2007. למרות הצעות חוזרות ונשנות, לאחר פטירתו לא שבו בנאי ולוי להופיע עם מערכוני ושירי הגשש.