"הבן של מושיקו הגדול" בתיאטרון הקאמרי בכיכובו של עמוס תמם היא קומדיה משפחתית אשר במרכזה עומדים הבן (נועם) ואביו המנוח (מושיקו) בדמות ה-"מלאך", והם מנהלים דיאלוג לאורכה על יחסיהם המורכבים, כפי שהתעצבו בזמן שהאב היה עדיין בחיים. הקונפליקט בין השניים, במסגרתו האשים נועם את מושיקו כי חווה ממנו תחושה של השפלה חוזרת, התבטא בעזיבתו של נועם את ישראל והשארת המשפחה והחומוסייה שניהל אביו הרחק מאחור, זאת במטרה לפתוח ביסטרו חדש בפריז.
עם זאת, בצרפת נקלע הבן השף לקשיים כלכליים ומגלה שאביו הוריש לו סכום כסף בצוואתו שיכול לעזור לו לצאת מהחובות, רק בתנאי שיעבוד זמן מה בחומוסייה שכל כך שנא. נועם נאלץ לחזור לארץ ונשאב לתוך מסע משפחתי ותעסוקתי מפתל, במהלכו צפים שדים מהעבר, ואשר מביא אותו לבסוף לקיים את צוואת אביו ולהכיר בערך המשפחה.
בין הביסטרו בצרפת ל"חומוסיית מושיקו הגדול" העממית עובר הקו הדק שבין ארציות ל"אליטיזם", וולגאריות לנימוס - קו המתאפיין בצעקנות מסוימת שעלולה לעייף את הצופה, ולגרום לו להזדהות עם התסכול של נועם המנסה לברוח, כי כל הייצוג של מה שנחשב 'ישראלי' לא בהכרח חייב להיות בוטה. מנגד, הלחץ יכול להתפרש גם כמטאפורה לרעיון הלחץ הקיים במסעדות, בהצגה שהיא לא באמת על אוכל.
בסופו של דבר, במשך כ-90 דקות מצליחה "הבן של מושיקו הגדול" בתפאורה מושקעת לשעשע ולגעת בלב, ולתת פרשנות סאטירית משל עצמה למילותיו של נעם חורב בשירו "אני נשאר": "זה נכון שהמצב כאן לא מזהיר / יש בעיות וטעויות מקיר לקיר / ומשהו בתוכנו קצת נשבר / אבל דווקא בגלל זה אני נשאר".
