כבר שנים ארוכות שלא הזדמן לי להגיע לצפות בהצגת יחיד. לרוב מצאתי את עצמי בהצגות על הבמות הגדולות ביותר, הפקות ענק או מחזות זמר הוליוודיים. החוויות הרבות שלי בהצגות בסדר גודל שכזה גרם לי להתרשם מההפקה הגרנדיוזית, תחלופת השחקנים, העוצמה של התפאורה המפוצצת או התלבושות המגוונות. ואז, קיבלתי הודעה ממחזאי מיוחד במינו בשם ירון אדלשטיין, שהזמין אותי לצפות ביצירת האומנות הקטנה שלו - "איכן שפועם ליבך".
אל אולם הבימה 4 הגיעו מספר דו ספרתי של אורחים, באמת אירוע מצומצם ביותר, ואל מול יחסי הכוחות האלו על הבמה עלה שחקן אחד מוכשר באופן מיוחד. אז הפעם בלי תפאורה מפוצצת או עשרות שחקנים, זכיתי להכיר מחדש את העוצמה של אדם בודד שעומד על במה חצי ריקה ומצליח להעביר בשקט ובפשטות מה שרבים אחרים לא מצליחים לעשות. שבאופן יוצא מן הכלל מצליח לחדור אל הלב ולהחזיק מופע של 55 דקות ארוכות, שהרגישו כמו מצמוץ קצר אך מטלטל.
המחזה מגולל את סיפורו חייל צעיר, אותו מגלם השחקן דניאל סבג, שמקבל מהצבא חופשה מיוחדת לאחר שאביו לקה בהתקף לב ונקבע לו ניתוח מעקפים גדול. את הלילה שלפני הניתוח הוא בוחר לבלות בפאב שכונתי קטן ברחוב לילינבלום בשם ה-Root's Bar, שם הוא נאחז במילים ובסיפורים של צוות הפאב ויושביו, בניסיון להפיג את רגעי החרדה. רווי אלכוהול, אפוף בפסקול של הפאב, הוא סופג לתוכו את מבול הפנטזיות, השריטות והמחשבות שלו, ופוגש את עצמו מחדש.
החייל הצעיר פוגש בדרכו שלל דמויות שונות, בין אם שדומות לו או שרחוקות ממנו שנות אור, אך מצליח למצוא בכל אחת מהן קצת מעצמו. באמצעות הבחירה בהצגת יחיד, יכולתי להרגיש את החיבור של החייל לדמויות האחרות בבר לא רק באמצעות המילים והסיפורים, אלא גם באמצעות האופן החלק בו סבג הצליח כשחקן לדלג בין הדמויות השונות ולהביא לכל אחת מהן את האופי שלה, מבלי לאבד את הקו העלילתי.
הטקסט המר-מתוק שכתב אדלשטיין מצליח לגולל לילה, שככל הנראה רבים מאיתנו מכירים מקרוב, אך באופן סוחף ומרגש, שכמעט ויוצר תחושה של סיפור ממחוזות רחוקים. הוא מצליח באינטליגנציה לספר סיפור עצוב באופן די מצחיק, ולגעת בנושאים די קלילים באופן עמוק ומחושב, ובאמצעות אלמנטים של בימוי להנכיח אותי שם ב-Root's Bar, על אף שלנגד עיני עומד בסך הכל אדם בודד על במה די ריקה.
אני מודה, נרתעתי מהרעיון של הצגת יחיד. משהו בזה מרגיש לי עירום ולא ריאליסטי מספיק, אך אני גאה להודות שטעיתי. שמחה לספר שהצלחתי לצלול אל תוך הסיפור הנוגע שכתב אדלשטיין ואפילו להרגיש שהפשטות מצליחה לשמור על אותנטיות ולגעת בלב אפילו יותר. אני יותר ממליצה לנסות לנתק את כל הרעש, להתעלם בין מסדרונות "הבימה" מהכרזות הגדולות וההפקות המפוצצות, ולגשת לצפות באומנות צנועה ומלאת רגש.