חודשים אחדים לפני מות אמה, סיפרה לה בתה שהיא מתכוונת לכתוב מחזה על תקופת חייה האחרונה. עכשיו שש שנים לאחר מות האם רחל דנגור, הבת אילה דנגור, מעלה את ההצגה שכתבה וביימה "חיה להפליא" בתיאטרון האינקובטור. שם ההצגה לקוח מתוך שיר שכתבה האם "רוויה וחיה להפליא" שהם ראשי התיבות של שמה – רחל.
"חיה להפליא" זו קומדיה אינטימית על מוות ופרידה. מסע מוסיקלי קומי דרמטי המעלה זיכרונות, שיחזור שיחות בין האם לבתה והתמודדות הבת לאחר הפרידה. על במה חשופה ללא תפאורה עומדת אילה דנגור לבדה ובמשך 50 דקות בהצגה שכתבה ובה היא משחקת, לעתים היא ילדה, לפעמים כבר לא.
"תקופת המחלה של אמא שלי היתה קשה, לוותה בחוסר וודאות, בפחדים, וקשיים פיסיים שהלכו והחריפו, כשתחושת הסוף נוכחת שם כל הזמן ושומטת את הכל. בתוך כל זה היה גם המון יופי. רגעים קשים שהפכנו אותם לשופעי הומור, עם אופטימיות והמון אהבה. אמא התמודדה עם המחלה בעזרת הומור, גם הומור שחור וביחד הצלחנו להפוך מצבים קשים למצחיקים. הכל נבע מהתחושה הבלתי נסבלת והאבסורדית של הסיטואציה שנעה בין חיים למוות", מספרת אילה דנגור.
אחד מאותם רגעים בלתי נשכחים שנכלל בהצגה, אירע בעת ביקור האם בחדר מיון. "במשך שעות חפר לנו במוח הצליל של בדיקת אק"ג. בשלב מסויים התחלתי לרקוד לפניה על עמוד האינפוזיה לצלילי האק"ג, ומיד זה הפך את המעמד למצחיק וכיפי".
ואולם, כשאילה שיתפה את אמה בכוונתה להפוך את החומרים שאספה למחזה, האם המליצה לבת להמתין קצת. "אמא חשבה שזה יכול להיות לא פשוט עבורי. אבל היה לי דחוף להחיות את הזכרונות, לא לתת להם לדהות. בהתחלה כתבתי בשביל הפורקן, חלק מהכתוב אף הראיתי לאמא שלי. הרגשתי שאני חייבת לספר ולשתף אנשים בסיפור על דמותה, לדבר גם כשזה כואב ולהיות באהבה ובשמחה", היא מספרת.
זמן מה לפני שהאם נפטרה, בשעה שחיכתה בתור למשרד הפנים, החלה אילה דנגור לערוך רשימת שאלות ששאלו אותה והוסיפה לרשימה גם עצות שהשיאו לה אנשים לצד הבטחה שזה יביא לריפויה של האם. הרשימה הארוכה, כמעט כמו התור במשרד הפנים, כללה שאלות מופרכות כמו: "ניסיתים רפואה אלטרנטיבית?"; "עצה לי אליך: היא חייבת אצה, אומרים שהיא התרופה לסרטן"; "סודה לשתיה. זו ה-תרופה לסרטן"; "האם את פותחת לה חלון?"; "האם היא צוחקת? הצחוק ריפא למישהו את הסרטן. זה קריטי".
"שלחתי את הרשימה לאמא והיא צחקה", נזכרת אילה, שבהמשך הוסיפה לרשימה גם משפטים ואמירות שנאמרו לה בימי השבעה כמו "תדעי לך שעם הזמן זה נהיה יותר גרוע"; או אנשים שאיבדו מישהו קרוב, בכו עליו בשבעה של האם. "במקום שהם ינחמו אותי מצאתי את עצמי מנחמת אותם", ועוד. אפרופו עצות, במקרה זה, העצה שהשיאה האם לבתה התממשה וכתיבת המחזה "חיה להפליא" ארכה שש שנים.
האם, רחל דנגור היתה בובנאית בתיאטרון הקרון. מחזאית, שחקנית ומשוררת. בין ההצגות שיצרה "סבתא סורגת", "נסיך חמור", "הראיני את קולך" כשלצד היותה יוצרת, היא פעלה באיזורי משבר ברחבי העולם מטעם ארגון "בובנאים ללא גבולות" שייסדה ביחד עם אריקה ספיר ודינה קפלן.
רחל דנגור גם פרסמה ספר שירים "שחרזדה" שנוגע בהתמודדותה עם מחלת הסרטן, לצד אופטימיות ואהבה החיים. השקת הספר נערכה בהוספיס בו שהתה לפני מותה, בהיותה בת 61.
"לאמא שלי היתה יכולת לקבל אנשים בצורה מאוד מיוחדת. היא היתה מוקפת בחברות עד הסוף. זה היה הדבר החזק ביותר בתקופת מחלתה. אנשים עשו תורות מי ומתי מבקר אותה. היא הרגישה עטופה והיה כיף איתה. גם כשהיה כואב וקשה. היא אמרה לי שהיא מרגישה שהיא חיה בעולם ולא מרגישה בודדה. במהלך ארבע שנות המחלה היו שנים מדהימות בהן היא הכירה את רגש האהבה ממקום אחר. היא תמיד אמרה לי: 'את לא צריכה לחפש שיאהבו אותך. את אוהבת'".
הבת אילה דנגור מספרת על שתי תקופות במחלת האם רחל שעיצבו את חייה. בפעם הראשונה זה קרה בשנות ילדותה מגיל 3-7 ובחלוף עשרים שנים חלתה האם בפעם השניה כשאילה היתה בת 23. כשמלאו לה 27, נפטרה האם. "מצאתי יומנים שאמא כתבה, בהם היא תיעדה הכל במהלך מחלתה כולל תגובות שלי, שבחלקן נכנסו להצגה. כשקראתי כבוגרת את היומנים הבנתי שחוויית האובדן שינתה את התפיסה שלי על החיים, על הזמניות שלהם והיתה בי גם הכרת תודה על כך שהגוף בריא.
הבנתי שהדברים היומיומיים לצד התובנה והחרדה, שהכל זמני, אני זמנית וכל מי שאיתי זמני – זו תובנה מעצבת חיים. מבחינתי לקום בבוקר ולראות שערה לבנה או קמט חדש בפנים מעורר חרדה. הבגרות מפחידה אותי" היא משתפת.
בהקשר לחרדה הקיומית, באחד הקטעים בהצגה אומרת דנגור: "...לפעמים בא לי כבר להיות הזקנה שאני אהיה. אחרי שכבר נחלשתי, התקצ'צ'תי, התבליתי, כמעט כל האנשים שאני הכי אוהבת מתו, ואיכשהו אני סבבה עם זה! כי אני אבין משהו. אני אסתכל על העולם במבט נקי, טוב.. כי תהיה לי איזושהי.. פררר'ספקטיבה. ותהיה לי גם ר' מתגלגלת.
כי מאחר' והתחלתי לאהוב גלידת פיסטוק, להתעניין בשפה העבר'ית ולר'קוד ככה עם הידיים לצדדים, לא מופר'ך גם ר'.. ואני אניח יד על כתפי ואגיד לי מאמל'ה.. ככה זה בחיים.. בחיים, את נפר'דת. ונפר'דת ונפר'דת ונפר'דת ונפר'דת ונפר'דת"...
אילה דנגור, 33 נולדה וגדלה במושב עמינדב באיזור ירושלים. היא שחקנית ויוצרת בוגרת בית צבי. היא שיחקה בהצגות "דרקונים וזונות" (הצגת השנה לשנת 2018 בפסטיבל עכו, "גידי מחזמר בהקיץ" תיאטרון האינקובטור "אפשר חשבון" בתיאטרון נוצר. היא מתגוררת עם בת זוגה במושב בעמק חפר. שש שנים אחרי הפרידה מאמה, מעלה אילה דנגור את הצגת יחיד "חיה להפליא" במסגרת תיאטרון האינקובטור, בניהולו האמנותי של אריק עשת.
"הרגשתי שזה לא הגיוני לאבד אדם יקר ולא לצעוק על זה בעולם כשהכל ממשיך. בעצם העלאת ההצגה אני נותנת מענה גם לאנשים אחרים שחוו אובדן. לצערי, בחברה שלנו כמעט לא מדברים על המוות ומתעלמים מתחושת האבל. דווקא בארץ שטופת שכול כשלנו, העיסוק במוות מפחיד אנשים. קחי לדוגמא את יום העצמאות שמגיע מיד לאחר יום הזיכרון. מתאבלים וזוכרים וצ'יק צ'אק עוברים לשמוח".
המחזה מאפשר לך להיפרד מאמא?
"המחזה מאפשר לי להיות איתה ולהיזכר בה. אני מרגישה שעדין לא נפרדתי ממנה לגמרי. יש לי חיים טובים ויפים ואני אסירת תודה על המון דברים, אבל יש רגעים שאמא מאד חסרה".
ההצגה תוצג ב-10 ביולי בבית מזי"א, ירושלים וב-30 ביולי ב"צוותא" תל אביב.