בגיל 83 דני קרמן לא מסכם כלום. הוא עובד באותה נמרצות שבה עבד כל חייו, ממשיך לאייר ספרים ולכתוב בבלוג שלו ובעיקר לחפש את הדבר החדש הבא, מבלי להביט לאחור.
בוב הבנאי: פסטיבל תיאטרון בובות בינלאומי בחולון
גידי גוב שובר שתיקה ארוכה ויש לו מסר למפגינים נגד הרפורמה
"ברוב המקרים אני מעדיף לחשוב על מה שאני מתכוון לעשות ולא על מה שעשיתי, בעיקר אני מתייחס לעתיד", אומר קרמן. "אני פוגש הרבה מאוד ילדים, גם במפגשים שאני מקיים ברחבי הארץ יחד עם חברי הטוב אפרים סידון, וילדים תמיד אוהבים לשאול: 'מה הספר שעשית שאתה הכי אוהב?'. אנחנו תמיד עונים את התשובה הבנאלית שזה מזכיר את השאלה ששואלים אבא: 'איזה ילד אתה אוהב יותר?'. אבל אם להמשיך את הדימוי, כשנולד ילד חדש, אתה לא הכי אוהב אותו אבל אתה מטפל ומשקיע בו. לכן, כיוון החשיבה שלי הוא הדבר החדש שאני הולך לעשות".
איך אתה בעצם מצליח להתחדש ולשמור על רלוונטיות?
"זה מעסיק אותי עוד מגיל צעיר, להתחדש לא בעיני הציבור אלא בעיני עצמי. זאת אומרת, אני חושב שסוד החיים הוא כל הזמן להמשיך ולעניין את עצמי ולפי המוטו הזה אני חי. כל החיים אני מנסה לחדש ולחפש דברים חדשים, אבל אני מודה שבגילי זה יותר קשה מפעם, דווקא בגלל שהיום אני יודע יותר ומכיר יותר ובכדי להתחדש אני צריך לעבור הרבה מכשולים מעצבים".
הסקרנות התמידית הזו להתחדש הפכה את קרמן לאחד המאיירים, הסאטיריקנים והמעצבים הבולטים והוותיקים בישראל. בימים אלה רואה אור במדיטק ובמוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס תערוכה חדשה, "דני קרמן – רטרוספקטיבה" החולקת כבוד לתחנותיו המקצועיות הרבות והמגוונות של מי שנמנה עם דור המייסדים של עולם האיור בישראל. התערוכה חושפת את ידיעותיו ואת ניסיונו עתיר האמנויות וטכניקות מעורבות: מעבודות הדפס וחיתוכי עץ, לצד קריקטורות, רישומים, סקיצות ואיורים פוליטיים, ועד כרזות ועטיפות תקליטים.
"כשראיתי את התערוכה לראשונה ההרגשה שלי הייתה קצת מעורבת", מודה קרמן. "מצד אחד, להיות בגיל 83 ולראות תערוכה כזו זה מרגיש מין סיכום וזה לא הכי נעים, כי הייתי רוצה שיסכמו אותי בעוד הרבה שנים. מצד שני, כיוון שזו תערוכה שלא הייתי בכלל מעורב בהחלטות מה יהיה בה, הייתה לי הפתעה, ובמקרה הנוכחי הפתעה מאוד נעימה, כי למרות שחלק מהדברים שתלויים שם אני לא הייתי בוחר, כשראיתי את הבחירה של האוצר הנפלא שלי ערן ליטוין פתאום גיליתי מין צד באישיותי שקשה לי להגדיר מה הוא בדיוק, אבל שלא כל כך הכרתי, ולכן הייתה לי חוויה. זו בעיניי יותר חוויה מתערוכה".
התערוכה מחולקת לתחנות בקריירה הענפה של קרמן, שכרונולוגית החלה בימי "בצלאל", כשבשנת 1956, בהיותו בן 15 וחצי בלבד, החליטו הוריו לרשום אותו ללימודים בבית הספר לאמנות "בצלאל" בירושלים. "אני ציירתי באופן אובססיבי מאז שהייתי תינוק וילד, וגם בכיתה יותר ציירתי מאשר למדתי", הוא מספר. "רק שכשאני הייתי ילד, לא נתנו כל כך תשומת לב לילדים ולא היו חוגים או דברים כאלה ואף אחד לא עשה מזה עניין. כששכן היה רואה ציור יפה שלי, הוא היה אומר זאת להורים שלי והם היו עונים: 'דני'לה מצייר יפה'. בגלל שלא הייתי תלמיד טוב ולא יכלו לעשות איתי שום דבר, ובבית הספר 'בצלאל' לשמחתי די קיבלו אותי, אז המסלול שלי היה די אוטומטי. זה לא שהיו הרבה אופציות ובחרתי ללכת דווקא לשם, זו הייתה כמעט האופציה היחידה".
אופציה שעיצבה אותך.
"לגמרי, בהחלט. בימים שלי רוב המסלולים של הקריירות היו בגלל האופציות הבודדות שהיו ולא בגלל הבחירות של האדם עצמו".
התביעה של גנדי
בשנת 1959, עם סיום לימודיו, החל לעבוד לפרנסתו כגרפיקאי במשרד ובלילות עסק באמנות, בעיקר בעבודות הדפס, בחיתוך עץ ובמונוטיפים.
בשנת 1962 פתח יחד עם בן דודו אריק קרמן את המשרד לעיצוב גרפי "סטודיו קרמן־קרמן" בתל אביב, שהתמחה בגרפיקה שימושית ויצר עבודות בתחום הפרסום והאמנות: איור לספרים, קריקטורות, כרזות למופעי תרבות ולמפלגות פוליטיות, לתיאטראות וכן עיצוב תערוכות מסחריות.
אחת העבודות הייחודיות שהשניים החלו לעשות ובהמשך דני תפס את המושכות לבדו, הייתה עיצוב העדלאיידות הגדולות בחג פורים בתל אביב. "בזמנו אריק ואני ניסינו לחפש את כל סוגי העבודות שיכולנו לעשות, ובשנת 1964 עיריית תל אביב פנתה אלינו לתכנן את המוצגים הגדולים בעדלאידע", הוא נזכר. "אחר כך, בהתחלה עם אריק ואחר כך בעצמי, עיצבתי חמש עדלאיידותבתל אביב והפכתי למין מומחה לעיצוב עדלאידע מבלי שלמדתי את זה בשום מקום ומאוד נהניתי מהתקופה של עיצוב העדלאיידות. היום כבר אין את זה וגם קשה לעשות בעיר כל כך צפופה מוצגים שאפשר להעלות אותם לגובה כמו בריו דה ז'ניירו. בחולון עושים עד היום עדלאיידות לא רעות".
לאורך שנות ה־70 וה־80 אייר קרמן מאמרים פוליטיים רבים שפורסמו בעיתונות המודפסת, ובהמשך גם עבר לכתוב מאמרי סאטירה פוליטיים. "התגלגלתי לזה כי כשהתחלתי לאייר לעיתונים, ביקשו ממני לתת סיפורים סאטיריים", הוא מספר. "בהתחלה עשיתי את זה הרבה עם מי שהיה חברי הקרוב אהרון שמי, איש חכם ואינטליגנטי, במאי קולנוע, ויחד עשינו כל מיני מדורים סאטיריים בכל מיני מקומות. בשנת 1982 פנתה אליי חנה זמר, העורכת המיתולוגית של עיתון 'דבר', בבקשה שאכין טור סאטירי לעיתון ואיכשהו עם עוד כמה חברים כמו שלמה ניצן ויצחק בן־נר זה התגלגל להיות המוסף הסאטירי 'דבר אחר' שזה המוסף הסאטירי היחיד בארץ שפעל במשך 22 שנים (2004־1982) וזה גרם לזה שהייתי יותר עסוק בלכתוב סאטירה מאשר בלאייר".
מה הייתה הסאטירה הנוקבת ביותר שכתבת?
"כתבתי פעם רשימה על כך שאלוהים משנה את העולם לפי המצב של המקווה בשדרות, ולפי זה הוא גורם לכל מיני אירועים חשובים בעולם. העובדה שניסיתי לדבר בשם אלוהים מאוד הרגיזה אנשים. אני לא ראיתי בזה משהו פוגעני או חריף אבל רחבעם זאבי (גנדי), הצדיק ה'דתי' הידוע, נעלב בשם אלוהים ותבע אותי בבית דין העיתונאים ולשמחתי הם חייבו אותו ולא אותי".
הכתיבה משכה אותך לא פחות מהאיור?
"עד היום הכתיבה מושכת אותי. אני מפרסם בבלוג שלי ('הבלוג של דני קרמן') פעמיים בשבוע, בשני ובשישי, ולמרות שאני עדיין מאייר, רוב העבודה שלי היא בכתיבה. בציור קל מאוד להרשים כי רוב האנשים לא יודעים לצייר ולכן זה מרשים אותם, ולעומת זאת כתיבה יותר קשה, כי כולם כותבים. אני גם כותב ביד ולא במחשב".
מתי גילית את הכוח שיש לאיור בהעברת סאטירה?
"אני חושב שעד היום לא גיליתי את זה. יש הרבה סאטיריקנים שיגידו לך שלסאטירה אין בכלל כוח. יש לה כוח רב בלהוציא קיטור ולשחרר כל מיני טראומות או דברים שמפריעים לך, אבל אין לה הרבה כוח לשנות. גם לא לסאטירות ולקריקטורות בעידן הנוכחי במדינה. סאטירה טובה שנשארת היא יותר בתחום האמנות והספרות ופחות בנושאי פוליטיקה וחברה".
"פחות אופטימי"
אחד הדברים שעתידים להיחשף לראשונה בתערוכה הוא הספר הגנוז "עבודת יד", שיצר קרמן בשנות ה־70' עם המאייר אבנר כץ בהשתתפות אדם ברוך, יורם טהרלב ואהרן שמי. "זה ספר שחברי הקרוב והמנוח אבנר כץ ואני היינו יושבים מדי שבוע וכותבים. יש בו דברים שנראו לנו אז משוגעים ולא רגילים, ולכן החלטנו לגנוז אותו אבל היום החומרים שם יותר רלוונטיים לדעתי".
המצב הנוכחי במדינה לא מעודד אותך לכתוב סאטירה על אודותיו?
"מאז שנסגר 'דבר אחר' הפסקתי לכתוב סאטירה ואם לעתים רחוקות אני כותב סאטירה באתר שלי, אז היא סמויה מאוד. אני לא עוסק היום בסאטירה ובפוליטיקה".
למה?
"אני חושב שהתעייפתי ושהדור הצעיר צריך לקחת את העניינים בידיים שלו. מותר לי בגילי לא לכתוב סאטירה".
ובכל זאת, מה אתה חושב על המצב?
"פעם, כשאריק שרון היה בדרך להיות ראש ממשלה, פגשתי חבר שלי, סופר ידוע, והוא שאל אותי 'תגיד, מה יהיה? לעזוב את הארץ כשהוא יהיה ראש ממשלה?'. אם אז הייתי אומר לו לחכות ולראות מי יהיה יום אחד השר לביטחון לאומי הוא היה צוחק ממני שאני משוגע, ותראה לאן הגענו".
אתה משתתף במחאות נגד הרפורמה המשפטית?
"לא, אני לא הולך כי קצת קשה לי לעמוד אבל מסביבי כולם הולכים ואני תומך בהם".
אתה אופטימי לפחות?
"משתדל להיות תמיד בן אדם אופטימי אבל הפעם אני לא כל כך אופטימי".
ב־60 השנים האחרונות חתום קרמן על למעלה מ־500 ספרים שאייר, מרביתם ספרים לילדים. לדבריו, על אף הרזומה העשיר, ילדי ישראל והוריהם מכירים בעיקר איורי שני ספרים שאייר: "והילד הזה הוא אני" מאת יהודה אטלס ו"האריה שאהב תות" מאת תרצה אתר. "ילדים זוכרים בעיקר את איוריי בספרים אלה ולמרות שאני אוהב אותם, הם לא האיורים הכי טובים שלי ויש לי בעיניי איורים יותר טובים בספרים שלא מספיק התפרסמו. את ספר הילדים הראשון שלי איירתי בגיל 27, 'גברת אחת מרחוב בצלאל' שכתב חברי יורם טהרלב, שגם הוא עזב אותי, ולשמחתי הוא נמכר עד היום".
במה שונה איור ספר לילדים לעומת איורים לבוגרים?
"לפעמים אתה רואה אנשים בוגרים שמדברים עם ילדים במין שפה עילגת של תינוקות, ואתה רואה אנשים שמדברים לילדים בצורה נורמלית. אותו דבר באיור. יש כאלה שמאיירים בצורה נחמדה וילדותית יותר אבל אני מצייר לילדים ולמבוגרים אותו דבר. נכון שאיור תלוי בטקסטים ובטקסטים לילדים אין בדרך כלל אלימות או סקס, ולכן יש הבדל בתכנים, אבל לא בסוג הביצוע או הציור. אני לא מצייר אחרת לילדים ולגדולים".
עדיין מרגש אותך לאייר?
"בכל פעם שאני מאייר ספר, וזה יישמע קצת מופרך, אני משתדל להרגיש כאילו שאני מאייר את הספר הראשון שלי. זה לא קל ולא פשוט להיות טרי אבל אני משתדל".
עיצבת גם עטיפות תקליטים. איך הגעת לזה?
"לא איירתי המון עטיפות תקליטים, במוזיקה הפופולרית איירתי את התקליטים של 'הטוב, הרע והנערה' ו'הכל עובר חביבי', אבל העטיפות המעניינות שאיירתי היו דווקא לתקליטי מוזיקה קלאסית, אך איורים אלו אינם מוצגים בתערוכה".
מה אתה עושה בימים אלה?
"בימים אלה הזמן שלי נחלק לשלושה חלקים: נסיעות רבות בארץ עם אפרים סידון להרצאות בפני ילדים ומבוגרים, איור לספרים והקדשת זמן רב לאתר שלי".
התערוכה "דני קרמן – רטרוספקטיבה" תוצג במוזיאון הישראלי לקריקטורה וקומיקס מהשבוע ועד 16 בדצמבר