פסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר, אירוע התרבות המוערך בסצנת התיאטרון בישראל, התקיים בחול המועד סוכות בפעם ה-44 בעיר העתיקה של עכו, ואירח עשרות אלפי אנשים מהארץ ומהעולם.
זהותו כהומו נחשפת וחייו בסכנה: סיפורה של הקהילה הגאה הישראלית פלסטינית
הוכרזו הזוכים בפסטיבל עכו הבינלאומי לתיאטרון אחר 2023
גולת הכותרת של הפסטיבל הן הצגות התחרות היוקרתית, שמעניקה לאמנים במה ליצור מופע תיאטרון מקורי-ישראלי. אחת ההצגות שהתמודדה בתחרות, ואף זכתה באחת מן הקטגוריות היא ״ירייה בוואדי״, פרי יצירתו של הבמאי והתסריטאי רועי מלכה.
ההצגה מגוללת את סיפורה של מחאת ״ואדי סאליב״, וחוזרת אל משפטם המכונן משנת 1959 של מנהיגי המחאה ובראשם דוד בן הרוש. היא מבוססת על המציאות ועל המידע מהפרוטוקולים, כתבי העיתונות וועדות החקירה מאותה התקופה. במהלך המשפט, תוך קפיצות זמן לאירועים שהובילו אליו - אנו חוזרים אל הפרשה המרכזית של אותם ימים דרמטיים.
ההצגה הוצגה במתחם אולמות ה׳אבירים׳ מתחת לאדמה, אשר הוקם בימי הצלבנים במאה ה-12, ונוצרה חוויה סוריאליסטית למדי כשעל קיר האבן של האולם - הוקרנו והבליחו מדי פעם במהלך ההצגה נאומיו של בן הרוש המקורי.
בנוסף, עיצוב ההצגה היה מודרני-מנוכר מעט, ותאם לתחושת הטיפוס הבלתי נגמר של בן הרוש בחברה. גם התפאורה הייתה מינימליסטית ביותר, וכללה שני גרמי מדרגות שחורים, שולחן ומיקרופונים בדמוי בית מגורים או בית משפט. זו רק הוכחה לכך שלא צריך המון כדי לצלול למעמקי סיפור טוב - שנלקח מן המציאות.
גיבור ההצגה דוד בן הרוש (השחקן אורי סעדה, שזכה בפרס השחקן המצטיין בתחרות הפסטיבל), הוא מנהיג המחאה ועולה חדש ממרוקו שמתגורר בשכונת ״ואדי סאליב״ בחיפה המוזנחת עד היסוד. בן הרוש, שאינו מוכן להמשיך לשתוק יותר לנוכח הגזענות, האפליה והקיפוח של העולים החדשים בני עדות המזרח, מחליט לצאת למאבק נגד הממסד הישראלי - מאבק שגובה ממנו מחיר אישי כבד.
במהלך מאבקו, הוא מחליט לסכן הכול למען תושבי השכונה, שחיים בעוני רב ואינם מצליחים למצוא עבודה ראויה. הוא מקבל תמיכה רבה מהם - אך לא מהממסד שעדיין רואה בו כנחות מהם.
במהלך אחד הדיאלוגים, מתאר בן הרוש את אחת הסיבות שבעקבותיה יצא להטיל ביקורת על הממסד הישראלי. באופן שמכמיר את הנפש, הוא מתאר את הפערים בין חינוך ילדי המשפחות האשכנזיות - לבין ילדי העולים החדשים ממרוקו שחיים בדלות: ״כאב לי על הילדים. בכרמל אתה רואה אותם הולכים מצוחצחים עם תיק ותלבושת לבית הספר, והילדים שלנו, משוטטים ברחוב, משחקים עם חתיכת קרש, עומדים בפינות ושורקים אם שוטר עובר, רק כדי שאיזה סרסור יתן להם כמה גרושים. ככה שום דבר לא הולך להשתנות״.
באשר לתחושת ה״אאוטסיידריות״ ששררה אז אצל רבים מבני יוצאי צפון אפריקה בחברה הישראלית - מועברת הביקורת על כך שהצברים הסתכלו עליהם כעל כוח עבודה בלבד - ולא כחלק מההגשמה והמפעל הציוני: ״בן אדם אינו רק חומר, נפש פועמת בקרבו, וגם לה צרכים - והבסיסי שבהם הוא תחושת השייכות, להרגיש שייך ושווה ערך במקום אותו הוא רואה כבית, מקום שהיה עבורו משאת נפש אליה נכסף ופילל הוא ואבותיו מאות בשנים״.
״הם מנסים לבנות פה אירופה. ועד שהם לא יוציאו מהראש שלהם את הרעיון המגוחך הזה - אז כל מי שיגיע ממקום אחר הוא דרג ב'״, כך הוסיפה דמותו של דוד בהתייחסות לניסיון שהיה להפוך את מדינת ישראל - לכור היתוך שמבוסס על המודל הצברי, והרעיונות האירופאים שהביאו עימם מנהיגי הציונות משם. הרעיון להפוך לחברה אחידה - ולא לחברה רב תרבותית, הגיעה עד כדי ניסיונות לבטל את זהותם ותרבותם של בני עדות המזרח - על מנת שיישרו קו ויתאימו את עצמם לצבריות הארץ-ישראלית, שלא הייתה דומה כלל לתרבות בארצות המקור שלהם.
לעניות דעתי, מחאת ״ואדי סאליב״ היא שורש האקטיביזם הישראלי - והמזרחי בפרט. המוחים סללו דרך ושימשו כהשראה למחאות רבות שפרצו מאז בישראל. מה״פנתרים השחורים״, דרך הפגנות יוצאי אתיופיה - ועד למחאה של ימינו, כנגד הרפורמה המשפטית. ההצגה ממחישה באופן מדויק, מטלטל ומרתק את זעקת הציבור המיוסר והנרמס - ומעבירה ביקורת נוקבת על חוסר תחושת השייכות, ביטול הזהות והניכור.