אמש (שלישי) התכנסנו בהבימה 4, האולם הקטן והביתי של התיאטרון הלאומי להצגה "איכן שפועם ליבך". כיאה לתקופה, דקות ספורות לפני שהחלה ההצגה, המחזאי ירון אדלשטיין עלה לבמה והזכיר שהיום זאת הצגה מיוחדת לזכרה של שי רגב ז"ל, עורכת מעריב שנרצחה במסיבת הטבע ברעים בשבת השחורה, שהייתה הראשונה לבקר את ההצגה כשרק עלתה. עוד הוסיף אדלשטיין כי במידה ותשמע אזעקה אין סיבה לדאגה משום שאנו במקום מוגן. במידה מסוימת הכרזתו של המחזאי הצליחה לנתק את הקהל לרגע קטן מהמציאות העגומה שאותה אנו חיים כבר 60 ימים, אך המפגש עם השחקן דניאל סבג הצית זיכרונות כבר בדקה הראשונה.
הביקורת שכתבה שי רגב ז"ל חודשים אחדים לפני האסון הגדול, מציגה הצגה מיוחדת ומעניינת, אך לא מלמדת על אמירות יוצאות דופן מצד הכותבת. "המחזה מגולל את סיפורו של חייל צעיר המקבל מהצבא חופשה מיוחדת לאחר שאביו לקה בהתקף לב ונקבע לו ניתוח מעקפים גדול. את הלילה שלפני הניתוח הוא בוחר לבלות בפאב שכונתי קטן ברחוב לילינבלום בשם ה-Root's Bar, שם הוא נאחז במילים ובסיפורים של צוות הפאב ויושביו, בניסיון להפיג את רגעי החרדה. רווי אלכוהול, אפוף בפסקול של הפאב, הוא סופג לתוכו את מבול הפנטזיות, השריטות והמחשבות שלו, ופוגש את עצמו מחדש", כתבה רגב.
לאחר צפייה בהצגה, הביקורת של רגב הופכת למעין שיח פרשני-מעמיק של ההצגה, ואילו התגובות לאחר ההצגה העידו על כך. "היא הייתה כל כך צעירה עם הבנה כל כך בוגרת", אמרה אחת מצופות ההצגה. המפגש עם סבג מעורר קשת רחבה של תחושות, החל מצחוק, מבוכה וכלה בכאב מועקה ואפילו חרדה. מחד גיסא, תגובות הצופים הן אולי המשימה הנעלה של אנשי התיאטרון ומאידך, נדמה שהניסיון המתמיד לגרום לצופים לזוז בכיסא, לפעמים עולה על המהות, שהיא ההבנה של המחזה או מוסר ההשכל. ביחס להצגה "איכן שפועם ליבך" המחזה המרתק הוא כל כך עמוק וכואב, שלרגעים הצופה עשוי שלא להבין את החיבורים שמתרחשים על הבמה. בנקודה זו, הביקורת של רגב ז"ל הייתה כמעין משנה עבורם.
כשהאור נדלק ואלפי אינפוזיות מחוברות לתקרה נפרסו לנגד הצופים, סבג פצח את פיו והחל לגלול את הקשר המורכב שהיה לו עם אביו 20 שנה קודם לכן. בנקודה זו, דמעות קלות החלו לזלוג על פני ובמבט חטוף לצופים שישבנו על ידי, גיליתי שאני לא היחידה. כשהמוזיקה דוקרת בלב וסבג מספר על ניתוח המעקפים שעתיד לעבור אביו אני תוהה לעצמי "איזה קשה זה דברים על זמניים". בכל נקודה בה תקשיב לשיר, תפגוש בטקסט, או תצפה בהצגה שנכתבה על תקופה אחרת, בכל רגע כזה, תפגוש את עצמך. בחיבור בין הצלילים, בחלקי הדף הריקים, בקטעי רגעים או שם ממש על במה אבודה. כששחקן אחד מספר לך על חיבור בין ורידים, שסתומים סגורים ומכת חשמל שאמורה להפעיל את הלב מחדש, שם הוא סיפר לי על עצמי ומה אני מרגישה מאז התאריך העצוב 7.10.2023.
"איכך שפועם ליבך". ההצגה הכי עצובה שראיתי מימיי וראיתי לא מעט, בכיתי לא פעם והתרגשתי בכל מפגש שהיה לי עם תיאטרון. "איכן שפועם ליבך", או יותר נכון יהיה לצטט את המשפט המלא ״עוד לא טיילתי איכן שפועם ליבך״. "עוד לא" - כלומר זה עתיד לקרות, "איכן" – טעות הכתיב מלמדת על דו המשמעויות. מצד אחד נשאלת השאלה איפה הוא נמצא ומצד שני הטעות מלמדת על כך שהוא לא קיים עוד. "פועם ליבך"- פעימות הלב החיות או אולי השייכות שלך, איפה שאת נוכחת. שם ההצגה ומגוון המשמעויות שעולות מתוכה מספרות את עקרון "על הזמניות" שמתכתב באופן סוריאליסטי עם מציאות חיינו.
לאורך ההצגה הרגשתי את הכאב מתגלגל ומתגלגל, נושם ונחנק, נעצר, עד שרציתי להקיא את התחושות הקשות. כאשר סבג דיבר על הלב של אביו ואיפה נמצאים השורשים שלו, אני חשבתי על שי שליוותה אותי לאורך השנים, בביקורות ובכתבות אחרות שעשינו יחד. בתקופה אחרת כשהימים היו עליזים, היינו נפגשנו על כוס בירה ומדברות תיאטרון. אלה היו ימים של שגרה ולפעמים השגרה מתישה. אצל שי זה לא היה ככה. היא הספיקה הכל. "כמעט איחרתי ונבהלתי שאני לא מספיקה אז ניר אמר לי, את מתקתקת את זה בשנייה ותצאי", הייתה אומרת במרץ שאופייני לה כל כך. שי הייתה כותבת ואוכלת, כתבת ורוקדת. היא רקדה את החיים, כפי שסיפרה אימה אפי בתום ההצגה וכך גם הביקורות שלה, הכתיבה שלה הייתה כמו ריקוד, שילוש של זרימה אין סופית, דיוק ושנינות ייחודית. שי, עוד לא טיילתי איכן שפועם ליבך אבל אני מבטיחה להמשיך לצעוד בעקבותייך ולספר על הלב שלך.