"אני חזקה ויודעת שזה דרכו של עולם", כך אמרה בנימה מפוכחת המחזאית והבמאית עדנה מזי"א, בראיון לפני שנה וחצי, בתשובה לשאלה אם מפחיד אותה, ששלושה מבין אלה שאיתם עבדה בצמוד - עמוס גוטמן, ענת גוב ועמרי ניצן - כבר הלכו לעולמם. "לאחר שנים של עיסוק ביוגה, אני בודהיסטית בנשמתי. כמו שאמרה ענת גוב - 'חיים ומתים, זאת הרוטינה'. עם כל הניסיון שצברתי אין לי בעיה להסתכל למציאות ישר ללבן של העיניים, אם כי אני מעריכה גם כאלה שנוהגים אחרת".

אור, תקווה ונחמה: עולם התרבות ממשיך להירתם למען הקהל
גרפיטי מלחמה: אמנות רחוב בתל אביב בעקבות אירועי ה-7 באוקטובר

הבוקר לקחה ה"רוטינה" גם אותה, כשנפטרה ממחלה בגיל 74 והתיאטרון הישראלי איבד את אחת מבכירי היוצרים בו, שנהגה להשמיע באומץ את עמדותיה, אך לטענתה נמנעה מלכתוב מחזה פוליטי, "כי לא מצאתי את המפתח כדי לכתוב אותו". לא היה לה קל עם ההימנעות הזאת בתור "מי שזועמת נורא על מה שקורה ומרגישה חוסר מנוחה, אפילו ייאוש... המציאות עד כדי כך קיצונית כעת, שאין מילים כדי לתאר אותה".

כשהמחזה המיוחל בושש להגיע, מצאה מזי"א בשנים האחרונות נתיב מילוט מפתיע, שלכאורה לא התיישב עם דרכה הלוחמנית. זאת, כשהיא, מי שהפסיקה לצבוע את שערותיה ופרסמה עם עמיתתה, מעצבת התפאורה והתלבושות אורנה סמורגונסקי, חמישה ספרים לטף, שאותם הקדישה לחמשת נכדיה על-פי אופיו של כל אחד מהם.

כששאלתיה מניין קפצה עליה הסבתוש של הספרים, השיבה: "היא לא קפצה יש מאין. מעבר לקריירה, ילדיי תמיד היו אצלי במקום הראשון. אם החסרתי מהם משהו בגלל היותי עסוקה מאוד בתיאטרון, אני משתדלת עכשיו לפצות כסבתא".

אלה שאינם מכירים את מזי"א, אולי יופתעו להיוודע שמחברת מחזה הלהיט "המורדים" הפליגה אל מחוזות השמאל מחיק הימין, בהיותה בתם של אחד מראשי אצ"ל וחרות ושל פעילת לח"י. היא, שגדלה על סיפורי המחתרות שלהם, הושפעה מקריאת כתביו של פרופ' ישעיהו לייבוביץ' ונהתה זמנית אחרי הדעות הקיצוניות של "מצפן", לא בדיוק מה שלמדה מספרי חסמב"ה וחוברות טרזן, שאותם קראה בילדותה בלהיטות.

היא חלמה להיות שחקנית ונהייתה ללא עוררין הגברת הראשונה של המחזאות הישראלית. חלום המשחק של מזי"א - שבצבא שירתה במודיעין בשטחים ולאחר מכן למדה בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב - היה אודישן מתסכל שהיא חוותה אצל דן בן-אמוץ, "כשאלמלא כן אולי הייתי היום שחקנית ובכלל לא הייתי מגיעה לכתיבת מחזות". 

בהיותה סטודנטית היא פגשה באיזה בר את עמוס גוטמן, אז במאי קולנוע מתחיל, ששאל אותה אם הכירה מישהו שיוכל לכתוב איתו תסריט לסרט - ובחר בה. לאחר שלושה סרטים, חדלה או התמרדה, כעדותה, כשדי היה לה בהתרכזותו בנושא הלהט"בי.

תוך ארבע שנים פצחה בקריירה שלה כמחזאית  של הצגת "וינה על הים", שהועלתה בתיאטרון חיפה ב-91' בבימויו של עודד קוטלר, מי שביים כעבור שנתיים את "משחקים בחצר האחורית", מחזה הלהיט שלה בעקבות פרשת האונס בשומרת.

אם תיאטרון חיפה היה אדן הזינוק שלה כמחזאית, עיקר פועלה היה בקאמרי תוך שיתוף פעולה הדוק עם המנהל האמנותי, עמרי ניצן, שביים את שני מחזותיה הראשונים שם - "סיפור משפחתי" ו"המורדים", שלהם הייתה נגיעה לסיפורה האישי. מאז שביימה ב-99' את הצגת "חברות הכי טובות" של חברתה הקרובה, ענת גוב, היא ביימה את המחזות של שתיהן עד שחדלה לפני שנים לביים. תחנתה האחרונה כמחזאית הייתה בהצגת "זוג", שאילן רונן ביים בבית ליסין.

כששאלתיה מדוע הפסיקה לביים, ענתה המחזאית, שמעודה לא למדה בימוי: "אף פעם לא ראיתי את עצמי כבמאית מהוללת. בא לי שאת המחזה שלי יביים במאי מהולל, שבאמת יוכל לעשות איתו מה שאני לא יכולה לעשות. אין לי כבר כוחות בשביל זה".

גם בהפגנות השמאל, שהיא הייתה מפעיליהן הנמרצים, היא חדלה להשתתף. "די לי עם זה", הצהירה בחדות. "אני זקנה!"

כשמזי"א נשאלה אם התיאטרון בארץ ממלא את ייעודו, היא השיבה: "כן ולא. לתיאטרונים כאן יש אפשרות לבחור בין שייקספיר לבין קומדיה רדודה, כמו גם בלונדון. אני מבינה את מנהלי התיאטרונים, שמרגישים צורך להעלות קומדיות שאינן ברמה גבוהה כדי שיוכלו להעלות במקביל דברים ברמה גבוהה יותר. תיאטרון בשום פנים ואופן לא יכול להיות רק אליטיסטי, אבל בוודאי לא רק עממיקו".