"איך להישאר הומניסטית אחרי טבח ב-17 צעדים" של מאיה ערד-יסעור, שעולה בימים אלו בתיאטרון יפו, מנסה לענות על השאלה שנשאלת לא מעט אחרי שבעה באוקטובר: "נו, התפכחת?"
בעקבות ה-7/10: פוליקר יקיים מופע "אפר ואבק" לקראת יום השואה
תרבות במלחמה: פסטיבל קולנוע רוחני, פרויקט של תפילות ועוד
אחרי שבעה באוקטובר, נהיה פופולרי להצהיר על התפכחות, בעיקר בקרב חברי השמאל הישראלי ההולך ומידלדל. רבים הצהירו על "התפכחות" מרעיון הדו-קיום, או השלום, אך ערד-יסעור מסרבת להיכנע לוויתור על ההומניות. היא גם מסרבת להעמיד פנים שזוהי בחירה קלה או נטולת קונפליקטים.
ההצגה מורכבת ממספר מונולוגים, אותם כתבה המחזאית בימים לאחר הטבח, והאחרון בהם שנושא גם את שם ההצגה הוא מעין הוראות הפעלה לשמירה על צלם אנוש אחרי הטראומה המזעזעת של הטבח.
על הבמה עומדת שחקנית שלאורך כל המונולוג המוקלט שואגת שאגה אילמת. פניה מעוותות, מדי פעם ניתן לשמוע את הד הצעקה החנוקה, ולעיתים נראה שהיא מנסה לקרוע מעל עצמה את העור. היא מבטאת את המאבק הפנימי בין הזעם והזעזוע על מראות הטבח לבין הצורך לזכור ש"גם בצד השני של הגדר יש אמהות".
המנטרה הזאת חוזרת על עצמה שוב ושוב, כמו מנסה להתחבר לחוויה אימהית אוניברסלית, ושואלת: איך יתכן שישנן אמהות שגידלו ילדים שבזזו, הרסו, אנסו וטבחו. לרגעים היא מתחברת לזעם הטהור: "אל תבקשי מחברותייך שאיבדו בן, או נחטף להן אח, להכיר בכך שבצד השני של הגדר יש גם אמהות".
הוראות ההפעלה שמעבירה ערד-יסעור סותרות לעיתים ("אל תקשיבי לחדשות"/ "אל תתנתקי מהחדשות, זה לא הדבר ההומניסטי להתעלם"), הן נקרעות בין הצורך לתת מקום לכאב חסר תקדים לבין הצורך לשמור על ערכים הומניסטיים.
בפאנל הקצר שנערך לאחר ההצגה, סיפרה המחזאית שהייתה לה התלבטות עמוקה בנוגע לעיתוי של העלאת ההצגה לבמה. ואכן, באקלים הנוכחי בישראל, נראה שאין זמן טוב להעלות שאלות על הומניות ומוסר. התותחים ממשיכים לרעום, ועל פי נתוני משרד הבריאות העזתי, מאז פרוץ המלחמה נהרגו ברצועה מפעילות צה"ל קרוב ל-30 אלף בני אדם, שהם כאחוז וחצי מהאוכלוסייה המקומית.
בשנים ובעשורים הבאים, ישראל תצטרך להתפכח מההתפכחות שלה אחרי הטבח. התפכחות מעצימת העין מול ההרג ההמוני שנעשה בשמנו, התפכחות מיצר הנקמה ששטף כל פינה והציף גם את אולפני החדשות. בדיוק כפי שהאמריקאים (ובראשם התקשורת האמריקאית) נאלצו להתפכח מהתמיכה הבלתי מסויגת בפלישה לאפגניסטן אחרי פיגועי האחד-עשר בספטמבר.
דווקא בגלל זה, העיתוי של "איך להישאר הומניסטית" מדויק. ההצגה מאפשרת לכל מי שנאבק בשאלה הקשה להפיג את הבדידות שנכפתה על ההומניסטים בשבעה באוקטובר. ובעוד שנים, כשנתחיל סוף סוף לעבד את הטראומה האיומה שעברנו, ונתחיל לחפש נרטיבים ברורים למה שקרה לנו ב-2023, היא תאפשר רמז לתשובה לשאלה: איך הגענו לאן שהגענו.
איך להישאר הומניסטית אחרי טבח ב-17 צעדים, תיאטרון יפו, ההצגות הבאות: 4.3.24, 21.3.24