7 באוקטובר תפס את השחקנים־במאים עזרא דגן ואשתו עירית דגן בעיצומן של סדנאות שהעבירו ביוון במסגרת הפרויקט הטיפולי־חינוכי שיזמו ושאותו הם מנהלים זה 25 שנה – “תיאטרון עדות, לספר כדי לחיות”, המפגיש בין ניצולי שואה לתלמידי בית ספר.
מוניקה סקס ב"קו רקיע" ופסטיבל הסופרים הבינלאומי: תרבות למען הנשמה
הפתעת הקיץ: פסטיבל הקולנוע הרומני מהדורת 2024
“היינו אמורים לחזור ב־8 באוקטובר ואז ביטלו את הטיסה ונשארנו שם חודשיים”, מספר דגן. “כשחזרנו לארץ היה ברור לנו שאנחנו מוכרחים מיד להתניע מחדש את הפרויקט בארץ. אנחנו כל הזמן אומרים שהעולם לא למד, והנה, קיבלנו עדות חיה כזו גם אצלנו. כדי לגרום לילדים להרגיש שזה לא רחוק מהם, אני אומר להם להסתכל על מה שקורה בסוריה או באוקראינה, אבל מאז ה־7 באוקטובר אין לי צורך להגיד להם יותר, זה קרוב אליהם מאוד – וזה נורא. יחד עם זה אנחנו אופטימיים, ואנשים מגיעים לקבוצות האלה בשמחה. אנחנו מלאי תקווה, הפרויקט שלנו הוא על תקומה והישרדות. אנחנו מדברים על שורדי שואה שעדיין בחיים, נוגעים באנשים, הם לא בשחור־לבן או בסרטים דהויים”.
איך משתתפי הסדנאות, הן ילדי בתי הספר והן ניצולי השואה, מקבלים את הסדנה על רקע המלחמה הנוכחית?
“במלחמה פגשתי שני דברים מאוד מצמררים: ניצולי שואה שאמרו ‘מה, אנחנו כבר לא רלוונטיים עם סיפורי השואה שלנו?’, וילדים שדרשו להיפגש איתנו ולהתחיל את הפרויקטים כי הרגישו שהם רוצים לדבר. תלמידים אמרו לנו: ‘לא מדברים איתנו פה. מעבר ללימודים אף אחד לא מדבר איתנו על ההשפעה הנפשית’. גם למורים זה קשה. מותר גם למי שרוצה לומר היום שזו שואה שנייה. אנחנו לא אלה שנגיד ‘לא, שואה יש רק אחת’. אנשים עברו טראומה. עבור ניצולי השואה וגם עבור התלמידים הסדנאות שלנו הן תרפיה והתמודדות עם הטראומה הזו שכולנו חווים. קרה לנו משהו נוראי, ואיך הסבתות ניצולות השואה היו אומרות? ‘אנחנו, רק כשנפסיק לשנוא את עצמנו – נהיה עם’”.
“לא עוד סרט”
המפגש המשמעותי הראשון של דגן (77) כשחקן עם נושא השואה היה לפני 30 שנה, כשגילם את רבי מנשה לברטוב, רב הגטו שניצל בנס מאקדחו של קצין האס.אס אמון גת בסרטו עטור השבחים של סטיבן ספילברג “רשימת שינדלר” (זוכה שבעה פרסי אוסקר) אשר גולל את סיפורו האמיתי של התעשיין הגרמני אוסקר שינדלר (אותו גילם בסרט ליאם ניסן), שהציל את חייהם של יהודים רבים ממכונת ההשמדה הנאצית.
“300 שחקנים ישראלים נבחרו במבחני הצילומים, מתוכם 120 הגיעו למבחני הבד, ומתוכם ספילברג בחר 12 שחקנים”, משחזר דגן. “היה ראיון, והיה אחר כך מבחן בד, והתחלנו צילומים כשהתסריט עוד לא היה גמור בגלל חילופי תסריטאים. היינו מקבלים בפקס את שורות הנייר של התסריט כדי להגיד את הטקסט שכתב התסריטאי סטיבן זאיליאן”.
היכן נערכו הצילומים?
“בעיקר צילמנו בקרקוב שבפולין. צילום אחד של סצינת הקדיש היה בקיילצה, שזה סיפור עצוב כשלעצמו כי היה שם פוגרום אחרי המלחמה. הצילומים ארכו כשלושה חודשים”.
לצד דגן, שגילם את אחד התפקידים הבולטים בסרט, כיכבו ישראלים נוספים, בהם יהונתן סגל, רמי הויברגר, שמוליק לוי ומארק איווניר. “יש שתי סצינות שבהן החלטתי להתרגש בסרט כי ידעתי שאם אתרגש באמת זה ייראה נכון וכאילו אני שם, ועל זה כעסתי על עצמי לאורך ההסרטה כי הרגשתי שאני הדמות עצמה”, הוא משחזר.
“מדובר בשתי סצינות מאוד קשות: האחת היא סצינת הירייה של קצין האס.אס שממנה רבי לברטוב ניצל בנס והשנייה היא הסצינה שבה הוצאה להורג מישהי ממש מטר לפני הרב, שזה סיפור ממש קשה. רוב הזמן הייתי מבולבל עם החלטות שחשבתי ששגיתי בהן וכעסתי על עצמי תוך כדי הצילומים כאילו אני הרב, ובין השאר הבנתי שאנחנו לא יכולים באמת לשחזר אלפית שנייה ממה שהרגיש מי שהיה שם”.
דגן נזכר בשינוי שנערך בפסקול הסרט: “בהצגת הסרט לעיתונאים, שהייתה ממש מקפיאה, יש קטע שבו התמונה הופכת משחור־לבן לצבע, והשמיעו בו את ‘ירושלים של זהב’. בזמן הסצינה הזו מישהי פרצה בצחוק באולם. כולם התחלחלו ומיד הודיעו לספילברג שהשיר הזה לא יכול להישאר בסרט כי כאן בארץ הקונוטציה של השיר שייכת למלחמת ששת הימים, אז הוא מיד חשב מה עושים ואני יודע ממקור ראשון שצוות מוחות ישב וחשב על פתרון, ודווקא רואה החשבון חשב על הרעיון להחליף את ‘ירושלים של זהב’ ב’הליכה לקיסריה’ של חנה סנש.
הזמינו את הזמרת נתנאלה ללונדון לאולפן להקליט את השיר בביצוע ממש נהדר ומרגש, ועם השיר הזה סיימו את כל ההקרנות של הסרט בארץ. בחו”ל השיר נשאר ‘ירושלים של זהב’ כי הם לא ידעו להבדיל בין ‘ירושלים של זהב’ ל’דונה דונה’ או ל‘הליכה לקיסריה’. הבחירה בשיר של חנה סנש הייתה מוצלחת מאוד”.
איך הייתה החוויה על הסט?
“זה לא היה עוד סרט קולנוע, לא עוד התרגשות של סרט הוליוודי, הנושא סחף מיום ליום והוא היה טוטאלי ומפלח, אבל קרו המון דברים, ביניהם מקריות מוזרה. אחד הסיפורים הוא שנשלח אליי פקס ונקראתי ללמוד את הקדיש בעל פה כרבי. בשיחה הראשונה עם ספילברג על סט הצילומים אמרתי לו שאני יודע את הקדיש בהברה אשכנזית, והוא אמר לי: ‘אין לנו סצינה של קדיש בסרט. כנראה מישהו שלח בטעות והתכוון שתדע את הקידוש בעל פה’. אמרתי בקול רם ‘חבל’ וזהו. אחרי שבועיים של צילומים, ספילברג אומר לי: ‘החלטנו בסוף לצלם את הסצינה של הקדיש, מקווה שלא שכחת אותו’. צילמנו את זה אבל בסוף זה לא היה הקדיש שנכנס לעריכה הסופית בסרט אלא שולב קדיש אחר, שהיה צילום ספונטני לחלוטין כחודשיים וחצי אחרי כן. היו לנו הרבה דברים כאלה לאורך כל הצילומים”.
עד כמה הכרת לפני כן את הסיפורים שנחשפו בסרט?
“כילד וכנער נושא השואה ריחף בבית תמיד. היו לאבא שלי אחיות בפריז, המשפחה של אחת מהן נמחקה כולה באושוויץ והמשפחה של השנייה הוסתרה על ידי שכנים צרפתים נוצרים וניצלה. הסיפורים האלה ליוו אותי כל הילדות. אני זוכר את אבא שלי מביט בתמונות חומות ודהויות ובוכה. התחלתי להתעניין מאוד בנושא הזה והוא מלווה אותי כל חיי”.
איך אתה רואה את הסרט ממרחק הזמן?
“הסרט עדיין במקום הרביעי ברשימת הסרטים הטובים בעולם. ממרחק של 30 שנה אני רואה אותו כסרט שפרץ את הדרך לסרטים כמו ‘אירופה אירופה’, ‘החיים יפים’ או ‘הפסנתרן’. ספילברג אמר לי שלפני הסרט הזה הוא לא העז לעסוק בשואה וברגע שעשה זאת, הוא נתן לגיטימציה לאחרים שבאו אחריו”.
ביום ראשון הקרוב (5.5) בשעה 18:00, במלאת 30 שנה לעליית הסרט לאקרנים בישראל, יקיים דגן באולם צוותא 2 בתל אביב מסע אישי אל הזיכרון הקולקטיבי של השואה ויחלוק סיפורים מאתר ההסרטה, סודות משולחן העריכה וקטעי וידיאו נדירים שספילברג אישר לו להשתמש בהם. “ספילברג אישר לי להשתמש בחומרים כאוות נפשי ובאמת נוצר לנו קשר מאוד טוב מאז הצילומים, ובערב אני אספר סיפורים מאחורי הסצינות, על הדינמיקה בין השחקנים וקוריוזים מחדר העריכה”, הוא אומר.
מה חשבת על פרויקט תיעוד ה־7 באוקטובר שהוא יזם בימים אלה?
“הוא מאוד גאה בפרויקט הזה וזה מאוד מרגש. זה מאוד חשוב לו”.
“אנחנו פוגשים נוער נפלא”
מפעל החיים של דגן ושל אשתו עירית הוא כאמור “תיאטרון עדות” שפועל החל משנת 1999 ועליו זכו בשנת 2022 בתואר “גיבורי השנה” מטעם מפעל הפיס. במסגרת המפגש הבין־דורי, החינוכי והטיפולי הזה פוגשים ניצולי שואה ובני דור שני לשואה את בני הנוער. דרך טיפול בהבעה אמנותית, יצירה ודרמה תרפיה, נשמעות ומסופרות עדויותיהם של ניצולי השואה וחוויותיהם של בני הדור הזה. בסופו של התהליך בן השנה מועלה מופע בימתי מסכם בהשתתפותם של המבוגרים והצעירים יחד.
“יום אחד, כשעירית ואני העלינו הצגה בחולון, ניגשה אלינו מי שניהלה בעיר מועדון לניצולי שואה והציעה שנבוא להדריך בחוג דרמה אצלם. לא יכולנו לסרב לפנייה כזו. בו ברגע היה לנו ברור שאם נעשה שם משהו, אז רק בנושא השואה ועם תלמידי בית ספר בעיר. זאת הייתה יריית הפתיחה”, הוא נזכר.
“עכשיו אנחנו בפרויקט ה־85 שלנו בארץ, כשכל פרויקט הוא תהליך של שמונה חודשים לפחות, ואנחנו עובדים על חמישה פרויקטים במקביל בארץ ובמרוץ נגד הזמן. אנחנו פוגשים נוער נפלא שמתעניין מאוד בניצולים. אנחנו לא מבקשים מהניצולים לספר את הדברים הקשים אלא לספר רק את מה שהם יכולים לספר כי מבחינתנו הם שמורים. חשוב לנו לתת לניצולים את החיבוק, וניצולים יכולים לומר: ‘סוף־סוף אנחנו חיים בשלום עם העבר שלנו’. הצעירים לומדים יותר לחוש ולהרגיש. חשוב לציין שספילברג מאוד אהב את הפרויקט הזה וכבר בהתחלה תרם לנו מכספו ותמך בעירית ובי כלכלית למען הפרויקט הזה, והרבה בזכותו הוא קרם עור וגידים”.
ב־30 במאי יסגור דגן מעגל כשיצא לאקרנים בבתי הקולנוע בארץ הסרט “המשלחת” בבימויו של אסף סבן ובכיכובם של דגן, אלמה דישי, יואב בבלי, נעמי הררי ולייב לב לוין. “זה סרט שעוסק במשלחת לפולין", דגן מספר.
"הקרנו אותו בוורשה, בקרקוב, בלודז’ ובעוד מקומות. אני משחק שם את יוסף, סבא ניצול שואה של פריש, אחד הצעירים שיוצאים למשלחת לפולין. מה שעניין אותי הוא שהסבא הוא איש עדות שאינו מאומן ולא יודע את הטכניקה. זו פעם ראשונה שלו בתוך משלחת כזו לפולין ודווקא משתבשים אצלו דברים והוא לא מאורגן, וזה היה יותר מעניין בעיניי. הוא היה מבולבל ולא ידע להנגיש נכון את הסיפורים וזה היה האתגר, הוא לא היה טכנוקרט. זו סגירת מעגל מרגשת”.
