"מתקפת השבעה באוקטובר תפסה אותנו, אנשי אנסמבל 'פספורט', בעיצומן של החזרות לקראת בכורת מופע 'נופל מחוץ לזמן', שהייתה אמורה להיות ב-15 בנובמבר וכשהופתענו כמו כולם, מצאנו את עצמנו נופלים עם המופע מחוץ לזמן", מספרת הבמאית יעל קרמסקי, מנהיגת האנסמבל, שבשלישי השבוע יחגוג באיחור מאולץ של חצי שנה, ב"ביתו" במוזיאון תל-אביב, את הבכורה הדחויה של המופע.
קרמסקי מספרת: "בהמשך התלבטנו אם בנסיבות שנוצרו אפשר בכלל להעלות מופע, העוסק באובדן של בן", מוסיפה קרמסקי. "זאת, מה גם שאיל זוסמן, מי שמשחק את האיש ההולך, איבד את הבן שלו בגיל שלוש. אבל אחרי חודש אמרתי לשחקנים - 'חבר'ה, ממשיכים!', בשים לב לכך שהמופע מביא בצורה מזוקקת את המכניזם של הורה שכול, שלמעשה לא עבר תהליך של פרידה".
"נופל מחוץ לזמן" הוא מופע של שוטטות בחללים השונים של מוזיאון תל-אביב, כשהקהל הוא בגדר משתתף פעיל בו. "המופע מבוסס כולו על הארכיטקטורה של המוזיאון, שהיא הדרמטורגיה של המופע הזה ולכן הוא מועלה רק במוזיאון, שהאנסמבל שלנו פועל בו מ-2017", מבהירה קרמסקי. "מבחינתי זה הבית של האנסמבל, כשהוא מותאם לשפה ולסגנון שלו. הקהל עובר ברגליו את המס הזה, שלא יכול להיערך בשום מקום אחר".
חלק מהחוויה שעובר הקהל נעוץ בנסיבות שנוצרו מתחילת המלחמה, כשרחבת המוזיאון הפכה לכיכר החטופים. "זה מה שנקרא הקשבה לסביבה שבה אתה מקיים אמנות, שהכיר הופכת למעין מסדרון לתוך המוזיאון", מספרת קרמסקי, שבמופע הנוכחי שלה נוטלים חלק השחקנים דינה בליי-שור, אליזבט וייסמן, איל זוסמן, אילן זכרוב, ערן בוהם ורונן יפרח, לדבריה, דויד גרוסמן, שהמופע נרקם על-פי ספרו, היה מעורב בהכנות לקראתו.
"המפגש עם גרוסמן היה המרגש ביותר בכל שנות היצירה שלי", היא מציינת. "זאת, בהקפדה על הפרטים הקטנים והמדויקים ביותר ומצד שני - תוך חופש יצירתי מוחלט. כששלחתי לו את העיבוד שלי לספר, הוא הגיב בקצרה - 'להפתעתי, אין לי הערות'. אחר כך הגיעו, בכל זאת, הערות בודדות, שגם היו הארות בא'", סיפרה הבימאית.
קרמסקי, 62, הינה תל-אביבית שגדלה בקרית-מוצקין כבתם של משורר שנאלץ להתפרנס מתיווך דירות ושל מזכירה בצי"ם. "אני דור שני לשואה במובן העמוק של המילה", היא מעידה על עצמה ומספרת שהגיעה לעיסוקה בתיאטרון מהמחול, כמי שרקדה מנעוריה והתוודעה כבר אז לעקרונות המחול המודרני של פינה באוש.
מסתבר, שזה לא הלך חלק. "כשבגיל 17 ביקשתי מהוריי לעבור לבית הספר למחול בקיבוץ געתון של יהודית ארנון, אמי הפולנייה אמרה שלא אלך לשום מקום לפני שאסיים את התיכון", היא מעידה. "זעמתי עליה, אך כעבור זמן לא רב הגשמתי למרות הכל את החלום".
קרמסקי היא בוגרת האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים, שהמשיכה את לימודיה בניו-יורק, שם גם רקדה בלהקה ו"כשחזרנו משם, פרץ אצלי משבר גדול עם המחול"."הרגשתי שהגוף שלי לא רוצה להמשיך לרקוד", היא נזכרת. "כדי לא להתנתק, עברתי ליצור ככוריאוגרפית עד שהבנתי שמה שעשיתי שם היה למעשה בימוי. הייתה זאת שפרה מילשטיין האגדית ששכנעה אותי ללמוד בימוי. 'את כולך תיאטרון', היא אמרה לי".
היא למדה לתואר שני בבימוי בחוג לתיאטרון באוניברסיטת תל-אביב, שם ביימה לראשונה וכעת היא עומדת בראש המסלול למשחק. כבמאית, הקימה קרמסקי ב-2014 את אנסמבל "פספורט", ש"בו אני משלבת בימוי עם כוריאוגרפיה במפגש בין גוף לחלל, מה שמגיע עכשיו לשיאו ב'נופל מחוץ לזמן".
האנסמבל שבניהולה נקרא "פספורט", כשם המופע הראשון שהועלה בו. "אדם צריך פספורט כדי להרגיש אדם ובלעדיו אין לו מה לחפש בעולם", היא אומרת ונסמכת על ברכט. "בשם 'פספורט' טמונה מהות הקיום האנושי. אדם שאין לו בית ואין לו תעודת-זהות מאבד צלם-אנוש".
בסך הכל נראה שאת נחושת החלטה לפעול בתיאטרון לא ממסדי. "שום החלטה. אין לי מה לחפש בתיאטרון ממסדי. אני לא שייכת לממסד בחשיבה שלי וגם לא בצרכים היצירתיים שלי. אנחנו לא מתאימים ולא תיווצר זוגיות ביני לבין הממסד, כי אני אנטי ממסדית".
בעלה, הארכיטקט אודי קרמסקי, הוא בן קיבוץ עין השלושה שבעוטף. מבני משפחתו היו שניצלו בנס והיו שלא שפר גורלם והם נרצחו. בנם עידו, 31, עושה חיל כשף. "הוא כמוני, לא ממסדי", היא אומרת. "שלושתנו יוצרים, כל אחד בדרכו, זה הקיום שלנו".