ההצגה "קיצור תהליכים" שמועלה בימים אלו בבמה הצנועה והאינטימית של "הבימה 4" לסדרה קצרצרה בת ארבע הצגות בלבד, חושפת דיוקן מואר וייחודי של הפחדים והיצרים הקמאיים וההיוליים של כל בן אנוש. התקפי זעם, חרדות, חוסר תקשורת ואפילו פחד מרובוטים מוצגים כולם על במה אחת ונתונים לידו המטפלת, המרחמת וגם המתוסבכת והלא קשובה בעליל של הפסיכולוג ראובן קליין, שעם הזמן נראה שהוא זקוק לטיפול ולישועה הגדולים ביותר הוא בעצמו.
"סכנה מייידית לפגיעה ביצירה": בעולם התרבות מתמודדים עם הקיצוץ בתקציב
התזמורת הסימפונית חיפה מעלה את "מאדאם באטרפליי" מאת פוצ'יני
המציאות של שלוש המטופלים יחד עם עולמו הפנימי של ד"ר קליין מתערבבת חיש מהר עד שקשה להבחין בינה לבין ערימת הבדיות שאלו ממציאים לעצמם. כשד"ר קליין מאובחן באי הזרמת דם ורידית במוחו שגורמת לו לשכחה, הוא מתבלבל בין הפציינטים ומאבד את זהותו האישית, מה שמעלים עד אי קיום את גבולות המטפל-מטופל ומפשיט את המעטה המקצועי המוסמך שהוא מולבש בו.
לא רק שהמטופל הופך למטפל וההפך, אלא שהכל בהצגה הזו מהרגע הראשון מתהלך על חבל דק ושברירי, שלעיתים הוא נקרע ומביא לכאוס רציני, אך לעיתים ניצל ברגע האחרון באמצעות מטופלת שלומדת לפרוק את רגעי הזעם שלה בצעקה לתוך דלי, להגיד "בוקר טוב" לשכנה שבוהה בה ממרפסת ביתה, ולגנוז ולפסול בגידה שנרקמת בחדר מדרגות על רקע פינוי תכוף, מגוחך ומוגזם של שקיות זבל.
עם כל המופרעות של המחזה הזה, יש בו גם עומקים אמיתיים ומציאותיים שקל להתחבר אליהם לרגעים. ועדיין הבראשיתיות ואופיו ההתחלתי ניכר מאוד החל מהסצנות הראשונות. על אף ההברקה הרעיונית והעומק הרוחני, יש בו משהו בוסרי, לא שלם, כמעין פוטנציאל שלא הגיע לתום מימושו. הטקסט של ד"ר קליין, למשל, רווי בתובנות מעניינות הלקוחות מעולם הקואצ'ינג והטיפול, כאלה שממש עושות חשק לצטט אותן, לשלוף ולרשום אותן בפנקס, אך הן תובנות אגביות וחולפות, שנמוגות בחלל האוויר באבחת יד ולא מעמידות את המטופלים עם התמודדות איתן של ממש.
כשם ההצגה, במכוון או לא, נראה שהמטופלים והפסיכולוג האמון על דרכם לא עוברים תהליך מובנה והדרגתי, אלא סדנה או קורס מזורז ונקודתי, ובכך מותירות לא מעט סימני שאלה מרחפים ותזות לא פתורות. הדיאלוגים לא פעם נראו חסרי כיוון וללא מוצא, והיה קשה לאתר נקודת אחיזה שתוביל לכרוניקה מסודרת של המתרחש.
גם הדמויות הן בעלות אופי בר חלוף, כזה שנחווה על ידי כשטוח, לא עגול מספיק ושלא הצליח לחדור לליבי כצופה כדי שאעמוד עליו במלואו. האיכות הביצועית והמשחקית קיימת וישנה, אך כן הורגש כי היא יכולה לעבור ליטוש נוסף ועליית מדרגה באמינות שהיא משדרת.
האבסורד שבהצגה ובכל הספקטרום הטיפולי-האנושי דווקא כן השתקף ועבר בהצלחה אל הקיר הרביעי, וכיריית פתיחה ראשונית לבית הפקה צעיר זוהי עשויה להיות מסוכה מורכבת לביצוע. על כך אוכל להסכים שהקאסט והצוות כולו סימן וי על יעד משמעותי והשאיר טעם של עוד.
מחזאי ובמאי ההצגה, רועי מליח רשף, ציין כי המחזה הושפע מתורת הכאוס ועולמו של הסופר היפני הרוקי מורקמי. אכן ניתן לזהות בדלים ושאריות מהריאליזם הפנטסטי של מורקמי בהצגה הזו, אך לא כאלו שעשו טרנספורמציה ועיבוד מדויקים ומובהקים עד כדי כך שיזכירו את מורקמי באסוציאציה הראשונה.
הצפייה הרגישה לי כהילוך במבוך המוחות של כל אחת מהדמויות, כמסע בשבילים לא מסומנים ולא מוגדרים, מה שיכול להיתרגם להנאה לפרקים, אך להביא לסף מיאוס בשלב מסוים. אקווה כי ההצגות האחרות הבאות של "פנתאון" יצליחו לשמר את המקוריות והיצירתיות המחשבתית ולדייק את מה שלקה בחסר. אולי אז הן יוכלו להיכנס רשמית לפנתאון של עולם התיאטרון.
"קיצור תהליכים", שתוצג היום (שישי, 12.7) וב-13.7, היא ההצגה הפותחת של בית ההפקה החדש, "פנתאון", שמתארח בשערי תיאטרון "הבימה" לסשן הצגות מקוריות באווירה ביתית, חברתית וחמה, בנוסף לפעילויות מגוונות לאורך השנה. "פנתאון", פרי דמיונם של רועי מליח רשף, שירי לוטן ובן סיידוף שם לעצמו למטרה ליצור אירוע של תיאטרון חופשי ועצמאי ושיח מעורר מחשבה.