ראיון עם אבי גרייניק מתקיים בשישי האחרון בצהריים, כשהוא נמצא בעיצומם של צילומי הטריילר למחזמר החדש בכיכובו “פרח השכונות", אשר עולה השבוע (15.8, 21:30, עם הופעות נוספות ב־17.8 בהיכל התרבות נס ציונה וב־22.8 בהיכל התרבות יבנה) בהיכל התרבות פתח תקווה בהפקת התיאטרון הארצי מיסודו של סמי לוי. “’פרח השכונות’ זה מחזה שעלה ב־2013 בתיאטרון באר שבע. קובי אוז ואודי גוטשלק עשו לזה עיבוד מחודש לקראת עליית הגרסה שלנו", מספר גרייניק. “התפקיד שלי הוא חלק מהצמד ‘סמי וסומו’, אני בחור צעיר פוחז שנהפך לרב דמיקולו. יש במחזמר את רוב הלהיטים הגדולים של קובי אוז וגם להיטים פחות גדולים, והבנתי אילו יצירות אייקוניות יש פה".
איזה שיר של קובי אוז הכי מדבר אליך באופן אישי?
“גיליתי מחדש את ‘אל תשכחי לזכור אותי’. הכרתי את השיר אבל פתאום הבנתי כמה הוא מדהים. בכלל, אחד הדברים שהיו לי מאוד כיפיים בתהליך זה לשמוע את השירים של ‘טיפקס’. פתאום אני מבין כמה הם ייחודיים. גם כשיש קריצה זה מרגש וגם כשזה מרגש יש קריצה. יש לזה שכבות. כבן של גולים אני מאוד מזדהה עם קובי אוז ועם הצורך להביא את התרבות מהבית לשכונה ולתל אביב. מהבחינה הזאת אני חושב שהסיבה שאוהבים את השירים של ‘טיפקס’ היא כי תמיד יש שם תמונה אמיתית של משהו".
במרכז עלילת המחזמר, בבימויו של גוטשלק, ניצב סיפור אהבתם של אורית ויוסי משדרות. יוסי שואף להגשים לאורית את החלום להפוך לזמרת מצליחה, אך סוד משפחתי שהוא מגלה מערער אותו והוא נאלץ לשנות את כיוון חייו וללכת ללמוד בבית ספר דתי. אורית מנסה להתרגל לרעיון של להיות עם חבר שחוזר בתשובה, אבל המשבר לא מאחר לבוא והיא מחליטה להיפרד ממנו. בעודו מנסה להשיב אליו את אורית, יוסי שבור הלב מנסה לחבר את חייו מחדש כשבדרך הוא הולך לאיבוד, מתכחש לשורשיו ולמשפחתו ומכניס את האנשים היקרים ללבו למערבולת שספק אם יצליחו לצאת ממנה.
במחזמר, שמשובץ במיטב הלהיטים שכתב והלחין קובי אוז בעיבודים מחודשים של אלעד פרץ, מככבים לצד גרייניק גם סוזנה פפיאן, מוריס כהן, יגאל עדיקא, הילה סעדה ועוד.
איך אתה היית מגדיר את המונח “פרח השכונות"?
“באסוציאציה שלי זה משהו שמלבלב במדבר. אני לא חושב ששדרות היא מדבר במובן שהיא לא משגשגת, כי יש שם הכל, אבל המחזה כן עוסק בזה ששדרות היא קטנה מדי בשביל ‘פרח השכונות’ ויש רצון להגיע למיינסטרים, אז נוצר הדיאלוג בין השכונה למיינסטרים עם הפלוסים, המינוסים והקיטוב בין הפריפריה למרכז והקיטוב שזה עושה לאדם בפנים. זה נושא מאוד מורכב עם השנים כי יש אנשים מהפרובינציה שאומרים: ‘איך אתה יכול לגור שם בתל אביב? תשלם לי ואני לא אגור בתל אביב’. אני תמיד מוצא בזה שכבה יותר מורכבת כי תל אביב עושה משהו לאנשים, ואני חושב שקובי אוז הוא מאוד שדרותי ומאוד תל־אביבי וזה ניכר בדרמה".
תאר את תהליך העבודה על המחזמר בצל המלחמה. עד כמה זה מאתגר?
“יש שני תפקודים כשעושים חזרות בימים רגילים: יש את התפקוד המאוד נחמד של ללכת לעבודה בבוקר ולפגוש אנשים. זו מסגרת וזה דבר בריא. במסגרת העבודה שלנו אנחנו גם חולמים. משלמים לנו כדי לחלום כי תמיד נרצה להביא משהו משלנו, להוסיף, לשפר משהו או להביע דעה על המחזה. להיות מעורבים באמת כדי לעשות את החלק שלנו ביצירה הכי טוב שאנחנו יכולים. אני חושב שזה נפגם מאז ה־7 באוקטובר. אני חושב שהחלומות נפגמו כי אנחנו לא רוצים להתנתק באמת מהמציאות, אנחנו לא רוצים לשכוח. אני לא מצליח להתנתק מהמציאות אז אני נשאר עם התפקוד הראשון, עם המסגרת של העבודה, ואני שמח שזה קורה כי זה מפחית לי את זמן החשיבה".
כיצד עוברים עליך החודשים האחרונים בפן המקצועי והאישי?
“לשמחתי הרבה אני מאוד עסוק בחודשים האחרונים, שזה מזל גדול בשבילי כי אני מגיע ללילה מאוד עייף ולפעמים קשה להירדם. יש מצבים שבהם האנרגיה בחדר היא כל כך סבבה ויש מצבים שהיא תהיה סבבה אבל אתה צריך להרים אותה מהרצפה. כולנו עוסקים בלהגיד ‘יאללה, אין מה לעשות, צריך לעבוד’. אז מצד אחד אני שמח ומצד שני בשבילי זו לא תקופה לחלום חלומות גדולים".
“נתנו עזרה ראשונה"
כמו רבים מעמיתיו למקצוע, גם גרייניק הרבה להופיע בפני משפחות חטופים, מפונים, חיילים ופצועים. “בסופו של דבר, כשאתה מתנדב בקהילה, זה משהו שהוא בשביל אחרים אבל זה גם מאוד אישי", הוא אומר. "אני חושב שאדם לא יכול לתת בלי הצורך שלו לתת, וכשיש אווירה של משבר אני מאוד חד. כך המוח שלי מכויל, ויש לי משיכה ללכת ולהיות. מצאתי שאני לא גרוע בזה, ומצאתי שאנשים במצבים מאוד קשים מרגישים נוח להתחבר, אז זה מאוד ממלא אותי, ולמרות הנסיבות זה גורם לי להרגיש שאני עושה קצת טוב, אבל אני לא מכחיש שדרך זה אני גם מטפל בעצמי".
היה מפגש שנגע בך במיוחד?
“המפגש עם דניאל וייס, מוזיקאי מוכשר מאוד שהוריו, שמוליק ויהודית, נרצחו בביתם בבארי ב־7 באוקטובר, נולד כשראיתי אותו מבצע את השיר שלי ‘ימים של שקט’ בקליפ שצולם על רקע בית שרוף בבארי, הבית שלו שנהרס. רציתי לתת לו חיבוק על זה שהוא איבד את הבית שלו, אבל קצת יותר מאוחר הבנתי שהוא איבד את ההורים שלו.
"אחד הדברים שלמדתי מביקור אצל פצועים גופנית, שזה גם נפשית, הוא שרובם מרגישים שעושה להם טוב לשתף את הסיפור שלהם בסיטואציה מוגנת. לי יש קצת אומץ להיות ליד אנשים חשופים ופגיעים, ובמפגש עם דניאל פגשתי משהו שלא נתקלתי בו, כמו שכולנו מרגישים בסיטואציה הזו: פגשתי בחור צעיר שאיבד את ההורים שלו ואחרי חודשיים החליט שהוא רוצה לשיר ולהופיע. זה משהו שריגש אותי ורציתי להיות חלק ממנו, אז הצעתי לו לשתף פעולה או לנגן יחד, ובשבילי זה היה מדהים שהוא אפשר לי להיות לידו, לנגן איתו ושהוא סמך עליי שהוא יכול לחלוק איתי רגעים".
איפה תפס אותך ה־7 באוקטובר?
“התעוררתי מאוחר, ואשתי תמי ניתחה מאוד מהר מה קורה ואמרה לי שיש מלחמה. כשהיו דיווחים על עשרות רבות של נרצחים, היא אמרה שיהיו אלף ומשהו. אמרתי לה שלא יכול להיות, אבל הייתי קצת קהה רגשית כי אני כל הזמן מחכה להבין את התמונה. לקח לי יומיים לתת לזה לשקוע כי זה סוג של מוות גדול מהחיים, תרחיש אימה שאפילו בסיוטים שלנו אנחנו לא יכולים לדמיין. ביום הרביעי למלחמה אשתי יצאה להתנדב במתחם שפתחו ‘אחים לנשק’ בגני התערוכה, ואז הבנתי שאין לנו מה לעשות בבית, וכבר ב־15 באוקטובר יצאתי להתנדב. הגעתי לפעמים על דעת עצמי למקומות ולפעמים יצאתי להתנדבויות דרך ‘אחים לנשק’.
"פתאום הייתה ‘תעשיית ניחומים’, לא בציניות, וזה הפך להיות יותר מאורגן. המערכה הזו הוכיחה למה תרבות היא לא פריבילגיה. אנחנו היינו הקו הראשון של בריאות הנפש. אנחנו לא אמורים להיות הקו הראשון, אבל לנו הייתה היכולת להגיע לכל מקום והתרבות הייתה איזושהי נחמה זמנית כי נתנו את העזרה הראשונה. בהקשר של הפחתת תקציבים מתרבות צריך לזכור שאנחנו מגיעים ראשונים לכל בית מלון, לבתי חולים ולבסיסים. צריך לזכור את זה".
אתה לא חוסך ביקורת מהממשלה ומנתניהו. אתה לא חושש שזה עלול לפגוע לך בפרנסה, בייחוד כשהשיח כל כך טעון?
“אין ספק שהבעת דעה פוליטית יכולה לפגוע בפרנסה. בגלל שזה המצב, על אחת כמה וכמה צריך לדבר. זה דבר חמור. אני נוקט גישה שלפיה אני לא רוצה להגיד לעצמי בעוד שנתיים ‘חבל שלא דיברתי, חבל שלא הייתי או חבל שלא עזרתי’. לפעמים אני בוחר לשתוק על דברים מסוימים מתוך בחירה לא של פחד, אלא כשיש יותר מה לאבד מאשר להרוויח. אני חושב שאמנים חייבים להביע דעה.
"אני מודה שלפעמים האקלים החברתי די צפוי, כלומר אני כבר יודע מה יהיו התגובות. כשהתחלתי את הקריירה שלי עוד לא היה אינטרנט, וכמה שנים אחרי התחילו האתרים ובאתרים היו טוקבקים. בכל פעם שהחמיאו לי 80% מהאנשים זה היה נורא נעים, ואם 20% לא פרגנו, אז אמרו לי: ‘אל תשים לב, אלו ילדים שכותבים שטויות’. אז זה היה נכון, אבל היום הטוקבקיסטים הולכים להצביע. מהבחינה הזאת נוצר אקלים שבו הטוקבקיסטים חזקים ממני, כי הם בחלקם מנוהלים למטרות פוליטיות. הכל פוליטי היום, אפילו איכות האוויר שאנחנו נושמים קשורה לפוליטיקה".
חשבת להיכנס לפוליטיקה? הרי השנה התמודדת בבחירות המוניציפליות למועצת העיר תל אביב.
“כן, חשבתי להיכנס לפוליטיקה, אבל תשמע, אני אדם שמתאים למחוות גדולות ולא לג’וב בקביעות. אני מונע מרגש, ולהיות מונע מרגש זה לא מקצוע".
מה דעתך באופן כללי על התנהלות הממשלה בנושא עסקת החטופים ובנוגע לניהול המלחמה?
“זאת שאלה פילוסופית שקשורה בחיי אדם. זה מורכב. הבעיה שלנו היא למשל שברשתות החברתיות אין שכבות לדיון. יש רק שורה תחתונה, והשורה התחתונה ברשתות היא ‘תחזירו אותם עכשיו’ או ‘אתם תחסלו את המדינה אם תחזירו את השבויים’. אישית אני חושב שלא נשאלה השאלה אם אנחנו מוכנים, מאיזשהו שלב במלחמה, ‘להפסיד’ בשביל החטופים. בתודעה שלנו יש ניצחון מוחלט, ובעיניי זה פתטי לדבר על ניצחון מוחלט אחרי ה־7 באוקטובר. אנחנו מאוד מפוצלים ונמצאים במצב חברתי שעוד יכתבו עליו ספרים".
השיר “ימים של שקט" מקבל עכשיו משמעות אחרת עבורך?
“אני סופג את זה דרך אנשים, אבל אני לא מרגיש אליו משהו שונה. בכל מבצע או מלחמה אנשים מאוד נאחזים בשיר הזה".
“משתדל להיות בעשייה"
גרייניק (52), יליד קריית אתא, הוא אחד המולטי־טאלנטים הבולטים בתרבות המקומית, הן כשחקן, הן כקומיקאי, הן כיוצר וכמוזיקאי והן כמדבב. בראשית שנות ה־90 החל להופיע יחד עם עידן אלתרמן במופע הקומי שהפך ל"ילדים סורגים לאלוהים", ממופעי הבידור המצליחים בכל הזמנים. בהמשך השניים הצטרפו לצוות תוכנית המערכונים המצליחה “פלטפוס" (בה זכו לפינה הפופולרית “נווה חמציצים") ואף זכו לתוכנית טלוויזיה משל עצמם, “כוכבי השכונה". “סוד ההצלחה של ‘פלטפוס’ הוא שהייתה שם חממה שקיבלה את הדבר הזה", מסביר גרייניק. “היה שם תהליך אטי של בישול אמנים שנתנו להם במה קטנה ובמה גדולה יותר, והיו שם עצמאות ושיתוף פעולה בין אנשים מוכשרים. זה סוד ההצלחה".
היום זה יכול לתפוס לדעתך?
“היום זה לא היה עובד כי לא היו נותנים לזה לקרות. שים לב מה קורה בקומדיה: זה סטנד־אפ של אדם אחד במיקרופון, וגם אם אתה רואה ברשתות החברתיות קטעים קומיים אז שני אנשים במסך של שישה וחצי אינץ’ זה כבר מורכב, ואם יש להם שלוש דקות זה נצח. מהבחינה הזו הסמארטפונים קצת דפקו את מושג המערכון. הסמארטפונים מתאימים לסטנד־אפ אבל לא לבידור של ‘תן וקח’, ומהבחינה הזאת, בגלל שההחלטות המסחריות של גופי השידור קשורות מאוד בעולם הרשתות החברתיות, זה לא יכול לקרות היום".
ספר על החברות עם אלתרמן.
“אנחנו משפחה. זה מורכב. מבחינה מקצועית ואישית הייתה לנו סוג של זוגיות: לנסוע עם בן אדם להופעות, לנתח דברים ולהופיע, אלו המון שעות של ‘צמדיות’. באופן טבעי יש פה מורכבות שיש בה גם המון קשר וחיבור, ומהבחינה הזו אנחנו מרוויחים את זה. תמיד כשאחד מאיתנו צריך משהו – השני מיד יגיע. אנחנו יכולים גם לא להתראות שלושה־ארבעה חודשים ואז להתחיל בדיוק מהמקום שהפסקנו בו".
במקביל להצלחה כקומיקאי פיתח גרייניק את קריירת המשחק שלו והשתתף בסרטים (“זולגות הדמעות מעצמן", “חתה יסבח סבח", “העולם מצחיק" ו"מדורת השבט"), בסדרות (“תנוחי", “אליפים" ו"בית הכלבים"), בתוכניות ובהצגות בתיאטרון הרפרטוארי (“הכתובה", “לילה לא שקט", “קוראים לו מלך"). בנוסף, פיתח קריירה מוזיקלית שהחלה בתחילת שנות ה־2000 עם להקת “לולה", יחד עם אלתרמן, ירדן בר־כוכבא ויסמין קדר, שביצעה שירים שכתב והלחין, וכן הוציא שלושה אלבומי סולו והשתתף בשלל פרויקטים מוזיקליים. “ב־10 באוקטובר הייתי אמור להוציא שיר חדש שלי, שיר מאוד שמח ופאנקי, אבל אז פרצה המלחמה וזה נדחה ואני לא יכול להוציא אותו עכשיו", הוא מספר. “חוץ מזה אני עובד עם המשוררת יעל קידר על פרויקט מאוד יפה של משוררת ומלחין, ומאז ה־7 באוקטובר התחלנו לכתוב לתוך התקופה הזו ובקרוב נתחיל להקליט".
מה עוד אתה עושה בימים אלה?
“אני משחק בהצגות ‘פרח השכונות’, ‘טוק טוק’ ו’סוף העולם שמאלה’, שלושתן בהפקת התיאטרון הארצי. חוץ מזה מדי פעם אני עושה מופעי אימפרוביזציה, יש לי מופע מוזיקלי אישי שלי עם פסנתר, בקרוב יוצא מופע שלי עם פסנתר, דרור קרן ומוזיקאית בשם ניצן אלון, ואני מעביר הרבה את ההרצאה שלי ‘קשוב להפרעה’ שהיא על סיפור חיי עם הפרעת קשב. צילמתי הקיץ גם שלוש סדרות טלוויזיה ואני משתדל להיות כל הזמן בעשייה".