תיאטרון הפרינג’ הוותיק “קוליסה" נמצא בפני איום קיומי. מנהלת התיאטרון וכל העובדים עומדים לאבד את עבודתם. במאית הבית הצעירה של התיאטרון מסרבת לקבל את הגזירה ומחליטה להילחם בכל מי שיעמוד בדרכה כדי להציל את התיאטרון, גם כשהסיכויים נגדה. זו עלילת המסגרת של הצגת התיאטרון החדשה, “ממלכת שוליים", מאת ובבימוי ענת זאוברמן ובכיכובם של ענת עצמון, עירית בנדק, שירי לוטן, שמשמשת גם כמפיקת ההצגה, נמרוד פלג, איתמר זנדני ואניטה פרדמן.
“מדובר בתיאטרון שוליים בשם ‘קוליסה’ שנוחתת עליו מכה נוראית כי העירייה לוקחת את המבנה ומחליטה לסגור את התיאטרון", מספרת עצמון, המגלמת בהצגה את אילנה רודיק, מנהלת התיאטרון. “פעם ראשונה בקריירה שאני מרגישה את הצד השני, את הצד של המנהלת, כי תמיד לשחקנים יש חרדה ויראת כבוד כלפי מנהלים משום שיש להם השפעה רבה על חיי השחקנים, אז למשך ההצגה אני יכולה להרגיש קצת מה זה להיות המנהלת.
אני לא רוצה לעשות ספוילרים אבל ההצגה מראה מה קורה בתיאטרון כשמנחיתים עליו מכת מוות כזו, ותוך כדי העלילה נחשפים גם חייהם של השחקנים והשחקניות שכל רצונם הוא להגשים את עצמם וליצור תיאטרון בתקופה הנוכחית, בישראל הנוכחית, גם כשזה נראה תלוש ובלתי אפשרי".
העלילה לא תלושה מהמציאות.
“העלילה בכלל לא רחוקה מהמציאות, ואני בעיקר התחברתי לעניין של תיאטרון היידישפיל שייסד אבא שלי (שמוליק עצמון - ד"פ), שגם לו עשו המון צרות עם ניהול התיאטרון. בכלל, העלילה עוסקת בתרבות ובחשיבות של תרבות, וזה די מתכתב עם מה שקורה היום בתוך כל הכאוס שהמדינה הזו עוברת, כמה תרבות ותיאטרון בכלל הם משהו עקרוני וחשוב.
ההצגה מציגה שאלות ונותנת גם סוג של תשובות, ואני מתארת לעצמי שכל מי שיבוא לראות את ההצגה יחליט בלבו שגם הנפש והרוח חשובות בלחימה. ההצגה מתארת את הכאוס שנוצר בעקבות סגירת התיאטרון, ואתה יכול לקחת את זה לכל מיני אזורים".
ואם ביידישפיל עסקינן, קראתי שהשנה הוא הקפיא פעילות. איפה זה עומד?
“הוא לא מקבל מספיק תמיכה ולא מצליחים להרים אותו למקומות שבהם הוא צריך להיות, וזה מתחבר בהקשר הזה גם להצגה".
עד כמה את מזדהה עם הדמות שאת מגלמת בהצגה?
“אני לא יודעת אם אני ‘מזדהה', אני משתדלת להזדהות. אני כן מזדהה עם המשפט שהיא אומרת שצריך להיות ניצחון הרוח על הכוח ועל החומר, וזה דבר שאני כן מאמינה בו. אני לא יודעת אם אני מסוגלת להיות מנהלת תיאטרון. צריך להיות סוג מסוים של אדם בשביל זה. יכול להיות שיום אחד אני אבשיל לזה, אבל כרגע אני דווקא יותר מתעניינת בבימוי, לצאת קצת מהקטע של שחקנית. אבל בינתיים אני על הבמה. הדמות שאני מגלמת עוברת איזושהי דרך בהצגה וזה מאוד מרתק אותי. היא מתחילה בנקודה מסוימת ומסיימת בנקודה אחרת, אבל זה יותר נוגע בצד האישי".
את מרגישה שבתקופה הנוכחית של מלחמת “חרבות ברזל" יש מלחמה יומיומית של ענף התרבות?
“בקורונה הרגשתי את זה מאוד, אבל אני מוכרחה לומר שבהקשר הזה, המלחמה הנוכחית די הפתיעה אותי, כי אנשים כן רוצים לצאת לתיאטרון, כן רוצים לבוא ולראות הצגות וכן הולכים להצגות. אני משחקת גם בתיאטרון העברי בהצגה הקומית ‘שיעור באהבה’ ואני מתפלאת שהאולמות מלאים במאות, אם לא באלפי אנשים. אנשים באים לצחוק, יש בזה סוג של אסקפיזם, ואני מאמינה שאנשים זקוקים לאוכל לנפש עם כל הכאב, וזה חלק מההישרדות שלנו כעם. דווקא במלחמה אני מרגישה שזו לא מהלומה כל כך נוראית לענף. אולי בהתחלה זה היה, אבל ככל שהזמן עובר אני מרגישה שאנשים זקוקים לזה יותר ויותר".
מצאת את עצמך לאורך השנים במצב שבו את וחברייך נאלצים להילחם על התרבות?
“כל הזמן יש מלחמה על תקציבים, גם בקולנוע וגם בתיאטרון. תמיד יש מלחמה וזה לא בא בקלות. תומכים ונותנים תקציבים, אבל תמיד רוצים יותר וזה לא פשוט. זו מדינה קטנה עם הרבה צרות, אבל ברור, יש הרבה מלחמות, לא חסר, בעיקר מה שעברנו בקורונה, ויש גם הצלחות, אולי לא גדולות, ובכל זאת התיאטרון קיים ועובד ואני מקווה שהדברים לא ישתנו פה ושייתנו לתרבות לפעול ולפרוח. זה הכי חשוב".
“נלחמת דרך האמנות"
בהצגה החדשה עצמון משתפת פעולה לראשונה בתיאטרון עם בנה, המוזיקאי ליאם תורג’מן, אחד משני בניה מנישואיה לשחקן דן תורג’מן, שכתב את המוזיקה להצגה. “הבן שלי ליאם, שהוציא בחודש שעבר גם אלבום בכורה (“תמ"א 27"), היה בחודשים הראשונים למלחמה במילואים אי שם בדרום, וזה היה לא פשוט כאמא הדואגת שאני", היא מספרת. "הבמאית ענת זאוברמן אמרה לי שהיא שמעה שהבן שלי מוזיקאי, אז הפגשתי בינה ובין ליאם, הם מצאו שפה משותפת והיא בחרה בו לכתוב את המוזיקה. ענת אמרה לי: ‘תדעי לך שלא לקחתי אותו כי הוא הבן שלך’".
ואיך זה לשתף פעולה עם הבן שלך?
“כל רגע שאני נמצאת בקרבת אחד הבנים שלי, ושיהיו לי בריאים יש לי שניים, זה אושר גדול וכיף. אני בטח האחרונה שאהיה אובייקטיבית בנושא הזה, ושניהם דואגים להגיד לי זאת בכל הזדמנות (צוחקת)".
נתת לו טיפ כשהבנת שהוא נכנס לענייני המוזיקה?
“לא, הוא כל כך מוכשר ויש לו כל כך הרבה יותר ידע במוזיקה ממני, שהוא לא היה צריך להתייעץ איתי. הוא וענת זאוברמן עבדו ביחד ופיצחו את נושא המוזיקה להצגה, כך שלא הייתי צריכה להתערב. נתתי להם את כל הבמה והתוצאה יצאה מדהימה. לליאם יש ידע רב והוא ידע לשלב את הכל ביחד".
עצמון (65), מהשחקניות האהובות והמוערכות בארץ, עם קריירה ענפה בקולנוע, בטלוויזיה, בתיאטרון ובמוזיקה, מעידה כי האמנות היא גם העוגן שלה, על אחת כמה וכמה בחודשים האחרונים. “אני מרגישה שאני נלחמת את מלחמת המדינה דרך האמנות, אני לא יכולה לראות את זה אחרת", היא אומרת. “הלב קרוע, נשבר, אתה חי בסוג של הזיה בשני מישורים: המישור הפרטי שאתה מנסה להחזיק בו בכל הכוח, והמישור הארצי שבו אתה פשוט מרגיש חסר אונים. זה עצוב כל כך וכואב. כל הזמן אני בבהלה כזו שלשנייה אני שוכחת מה קורה במדינה, ומהר מאוד אני נזכרת ואז אני נבהלת. החיים מאז ה־7 באוקטובר הם חיים בטלטלה רגשית קשה ואנחנו צריכים להיות נורא חזקים כדי לעבור את זה, כי אין לנו ברירה אחרת".
איפה תפס אותך ה־7 באוקטובר?
“הייתי בבית שלי בתל אביב ויום שלם צרחתי ‘איפה הצבא?’. הסתובבתי בבית ולא הבנתי איפה כולם. אני משתגעת עד היום ולא יודעת לענות על השאלה הזו. אנחנו במלחמה כל כך קיצונית ובמצב שמשתנה מרגע לרגע. המציאות הזו לא יציבה, מטלטלים אותנו. זו רעידת אדמה רגשית שאף פעם לא הייתה כמותה, ומה שנותר לעשות זה לחפש את האור".
“התפקיד שלנו כאמנים"
החל מהימים הראשונים למלחמה הופיעה עצמון, לבד ויחד עם בן זוגה דני סנדרסון, בפני מפונים ברחבי הארץ. “המופעים הראשונים היו מהולים בהמון עצב, כי מצד אחד אתה אומר לעצמך: מזל שהם בחיים ופה איתנו, ומצד שני אתה מבין שהם עקורים מבתיהם וזה מזעזע", היא אומרת. "זה מצב של חוסר אונים מוחלט מצד אחד, ומצד שני כולי אמונה, תפילה ותקווה שהעתיד יהיה טוב יותר, ובראש ובראשונה מובן שכל החטופים יחזרו הביתה במהרה".
את אופטימית לגבי עתיד המדינה?
“אין לנו ברירה אלא להיות אופטימיים. אני לא רואה את עצמי חיה במקום אחר. כרגע אין ברירה וצריכים לעשות הכל כדי לשמור על המדינה. תמיד חשבתי כך, זה לא חדש, אבל עכשיו אני חושבת שעל אחת כמה וכמה ברור שאנחנו חייבים לעשות הכל כדי לשמור על המדינה שלנו, כי אין לנו מקום אחר לחיות בו. אנחנו הצבא של כל היהודים, אלו שאוכלים אותה מכל פינה, וזה משהו שאנחנו צריכים לשמור".
בשנה האחרונה הגיע השיח לגבי נקיטת עמדה פוליטית על ידי אמנים לנקודת רתיחה. מהי עמדתך בנושא?
“אני מאוד מבינה את זה שזה מאוד רגיש אצל אמנים מפורסמים, בעיקר כי יש פחד לפגוע במהות שלהם של לאחד, להיות ביחד ולגעת בקהל רב מכל השכבות והמינים. כך שבנוגע לאמנים, אני חושבת שצריכים להיות עדינים, אבל מאמינה שצריך בכל זאת להגיד דברים שחושבים, בעיקר דברים מפייסים ומאחדים, שזה בעצם התפקיד שלנו כאמנים".
לסיום, יש מסר שתרצי להעביר לקראת השנה החדשה?
“אני מייחלת שנחזור לעצמנו כעם וכמדינה, שהריבים שלנו יהיו קטנים, ‘בקטנה’, לא מפלגים ולא זועמים, ובעיקר שתסתיים המלחמה, שהחטופים יחזרו הביתה ושנוכל להמשיך לבנות את המדינה שלנו ולא להרוס אותה מבחוץ ומבפנים".
תאריכי הצגות קרובות באולם “הבימה 4" (תיאטרון הבימה):
26.9 שעה 20:00 | 27.9 שעה 12:00 | 28.9 שעה 21:00