השבוע עלתה בחאן הירושלמי הצגה חדשה "הורים יקרים". קומדיה צרפתית המתמקדת בסיפורה של משפחה מאוחדת, זוג הורים שחינכו את שלושת ילדיהם לערכים של הומניזם ומוסר.
באחד הימים ההורים מזמנים אליהם את שלושת הילדים הבוגרים כדי לבשר להם בשורה מסויימת. (נמנע מהכתבת לעשות ספויילר לאותה בשורה שמביאה לתפנית בעלילה. ר.ק).
שלושת הילדים המסורים והמודאגים ממהרים להיענות לקריאת ההורים ומגיעים לביתם בחשש גובר מפני הרע מכל. אבל הרע מכל לא קורה. דווקא החדשות הנפלאות שיש להורים לבשר לילדיהם, הן אלה שמזעזעות את התא המשפחתי.
השחקן שחר נץ, המככב בהצגה בתפקיד ז'ול, הבן האמצעי, התעורר בבוקר יום אתמול בהרגשה טובה שאפפה אותו גם ובמיוחד בזכות תגובות הקהל שמילאן את אולם החאן הירושלמי בהצגה הראשונה. "יצאתי מהמפגש הראשוני של ההצגה עם הקהל בהרגשה מאד טובה וקמתי לבוקר מרגש" הוא אומר.
המחזה "הורים יקרים" נכתב על ידי עמנואל פטרון וארמל פטרון בתרגום לעברית של דורי פרנס. על הבמה, לצידו של ז'ול (שחר נץ) גם שני אחיו בהצגה: האח הבכור פייר (יפתח אופיר), האחות הצעירה, לואיז (ניצן לברטובסקי) ואיתם ההורים המסורים: האם ז'אן (כרמית מסילתי) והאב מישל (ניר רון). ההצגה בבימויו של ארז שפריר.
ז'ול בן 35, מבקר ספרותי שחולם להיות סופר, אבל אינו מצליח ונותר תקוע בקריירה שלו. "ז'ול הוא הבן שעדיין מחובר בחבל הטבור להוריו ומסרב לשתחרר. הוא גם ציניקן שרואה את העולם מנקודת מבט של סופר, אבל הקריירה שלו לא מתרוממת" אומר נץ.
אתה חש הזדהות עם הדמות?
"בהרבה מובנים אני מרגיש הזדהות עם ז'ול, יש משהו באנרגיות שלו שמזכירות את שלי. למעט העובדה שאני לא אדם ציני".
כשמדובר בכתיבה, והפעם של השחקן, שחר נץ מספר כי בשנים האחרונות היום שלו מתחיל בכתיבה. בכל בוקר הוא ממלא בכתב ידו שלושה דפים הנכתבים בכתב יד במעין כתיבה אסוציאטיבית, שאימץ לעצמו בהשראת ספרה של ג'וליה קמרון "דרך האמן".
"אני לא יכול לתת דוגמאות לכתיבה, זה אישי מדי, מזכיר כתיבת יומן. אגב, אני לא קורא (ולא צריך) את מה שכתבתי. בכתיבה היומית יש פן רוחני באופן בו אני תופס את עצמי ומשחרר אמונות. או כפי שקמרון, מחברת הספר, מסבירה: הכתיבה היא כלי משנה חיים. כשאני כותב את שטף המילים היומי אני פחות מטאטא דברים מתחת לשולחן".
החאן הירושלמי הוא התיאטרון הרפרטוארי היחיד בו משחק נץ. במקביל להשתתפותו הטריה ב"הורים יקרים" הוא משחק בחאן גם בהצגה "דרייפוס", ובקרוב ייחל בחזרות להצגה נוספת "משרתם של שני אדונים" בבימויו של אריאל וולף.
אבל לא רק בחאן. לפני שהחל בחזרות ל"הורים יקרים" נץ השתתף בהצגה "שורה", אוחז בתפקיד קצין צה"ל המשרת במחנה שורה שקולט את מאות הגופות ב-7.10. המחזה שכתב וביים רועי יוסף הועלה השנה בפסטיבל ישראל.
בתחילת המלחמה שירת רועי יוסף במחנה שורה אליו הובאו חללי המלחמה. "כדרך להתמודדות עם מה שראה הוא כתב שיחות אמיתיות שניהל עם אנשים שהיו איתו, ואלה הפכו לדיאלוגים במחזה המבוססים על שמות אמיתיים" הוא אומר.
"לא ביקרתי פיסית במחנה שורה, אבל הייתי שם ברמה הרוחנית והרגשית. בעבודה על 'שורה' ולמרות כל הקושי, היה גם משהו מרפא, ולו בשל העובדה שאפשר לעסוק בטראומה החיה והרוטטת דרך יצירת אמנות. הרגשתי שאני מסוגל לגעת בפצע הפתוח שלי ועם זאת להבין שהוא גם פצע קולקטיבי. הרגשתי שזו זכות".
אם מדברים על חיבור למשפחה והורות, שחר נץ הוא בנו של הגיטריסט ארז נץ שמופיע עם שלום חנוך ("לא מזמן הייתי בהופעה של אבא שלי בבארבי"). הוריו התגרשו כשהיה ילד. לשחר אח משני הוריו ועוד שני אחים למחצה מנישואיו השניים של אביו.
האב אמנם לא טיפח את המוסיקה בבנו, אבל המוסיקה היא חלק מהותי בחייו של שחר. כבר בתקופת התיכון הוא לימד את עצמו לנגן על פסנתר ועל גיטרה והשקיע בזה יותר מאשר בלימודי היסטוריה ולשון. ההשקעה השתלמה ושחר המשיך בכך גם בתקופת הקורונה והמלחמה. "אני חי מוסיקה, שר ומנגן לעצמי בכל זמן פנוי שיש לי אם כי עדיין לא הגעתי לכתוב ולהלחין מוסיקה".
ואולם, לאורך שנותיו כשחקן, המוסיקה עדיין לא באה לידי ביטוי על הבמה, למעט כששיחק בהצגה של מעיין אבן "איך להיות מאושרים בעשרה שלבים" שהועלתה בתיאטרונטו 2018.
"המוסיקה זורמת בי. אני מחכה לשלב את המוסיקה גם בתיאטרון".
שחר נץ בן 31, נולד וגר בתל אביב כל חייו. בשנים האחרונות הוא תושב שכונת פלורנטין. "לא מצאתי סיבה לעזוב את תל אביב גם אם מאתגר לגור פה". כשהיה בן 15 יצא מהארון.
הרצון לתת ביטוי לכשרונותיו ככותב וכמלחין, יתכן שהם בוערים בו פחות מהדחף לשחק על בימות התיאטרון, שיוקד בו מאז נעוריו, עת למד במגמת תיאטרון בתיכון לאמנויות מוזות ביפו, וכבוגר לימודי משחק בניסן נתיב.
מה החלום שלך?
"אני רוצה להמשיך ולהיות בתנועה יצירתית, מאתגרת ומרתקת, לגדול ולהתפתח ולעשות זאת מתוך סקרנות חיובית".
מה דעתך על מצב התרבות בארץ?
"אני מודאג מאד מהמציאות הקשה בה אנחנו חיים בשנה האחרונה: מהמלחמה, הממשלה, גורל החטופים. מצד שני אני אומר תודה על שאני וקרובי בסדר, ועל שיש לי הזדמנות להוסיף וליצור גם במצב הנוכחי. זה לא דבר מובן מאליו".