כמה פעמים והאם בכלל יצא לכם ההורים לצאת מהבית עם ילדיכם אל התיאטרון כדי לצפות איתם בהצגה או מופע בשנת המלחמה שעדיין לא הסתיימה? האם קולות האזעקה, הטילים ויירוטם והחשש שמא הם יתפסו אתכם בדרך אל התיאטרון גרמו לכם לחשוב פעמיים או להימנע מראש מלקחת את הסיכון, לוותר על התרבות ולהישאר בבית צמוד לממ"ד או למקלט בביטחון יחסי?.
ואם כבר אזרתם אומץ ובאתם לתיאטרון - האם אתם מייחסים חשיבות גוברת לתכני ההצגות ולשאלה כיצד היוצרים מטפלים בנושאים רגישים במיוחד בעת הזאת?
השאלות והתהיות הללו לא תפסו את יפעת יתח רון, המנהלת האמנותית של תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער, בלתי מוכנה. מאז הקורונה ובשנת המלחמה היא עסוקה בהן ביתר שאת.
"בשנות בקורונה חווינו משבר דומה של זעזוע וחוסר וודאות, כך שבשנים האחרונות אנחנו רגילים להגיב למצבי משבר. אצלנו בתיאטרון התאמנו את עצמנו בהקדם למצב המלחמה, וכהחלטה ראשונית וגורפת החלטנו להמשיך ולקיים את ההצגות כסדרן", היא אומרת.
גם כשהמצב ביטחוני מאיים והתרבות פחות מעסיקה אותנו?
"החלטת הנהלת התיאטרון לקיים את התיאטרון גם במלחמה נובעת מתוך אמונה שלתרבות ולהצגות תיאטרון במקרה שלנו יש השפעה חשובה ונכונה על החוסן הנפשי של ילדים. מצאנו והמצאנו את הפורמטים הנכונים להמשיך ולקיים תיאטרון גם בתקופה הזאת".
וגם אם מגיע פחות קהל? אנחנו מייחסים חשיבות גדולה לקהל, ליוצרים ולשחקנים.
"במצבים כאלה הכי קל לוותר על התרבות. יש הטוענים שמדובר בבילוי ומותרות, אבל עבור היוצרים והשחקנים זה הקיום, ההישרדות והפרנסה שלהם, ומכאן שצו השעה הוא להמשיך לעשות".
כשמדובר בהתאמת התיאטרון לצרכי השעה, כמובן תוך ציות להנחיות פיקוד העורף, התיאטרון יצר הצגות קטנות שמותאמות לחללים קטנים כמו גני ילדים, אולמות ספורט או בתי מלון בהופעות בפני מפונים. מאז הקורונה יצרו בתיאטרון אורנה פורת ליין של "הצגות כיס" המגיעות עם תפאורה והגברה מצומצמות, ועם 3-2 שחקנים, לעתים שחקן אחד, ואלה ממשיכות להתקיים גם היום.
"בתחילת המלחמה לצד ההלם הטוטלי בו היו שרויים כולם, שחקני התיאטרון הופיעו בעיקר בפני מפונים, גם בעזרת מיזמים של משרד התרבות שתקצבו, ואנחנו חרשנו את הארץ בהופעות בפני ילדים כדי להעניק להם את השעה המרגיעה. זה היה צורך בסיסי והשתוקקות של הילדים. היו מקרים בהם נשמעו אזעקות בזמן ההצגה ותמיד פעלנו לפי הנחיות פיקוד העורף. הופענו בנהריה, במעלות, בגליל ובגולן. היו גם שחקנים שחששו להגיע למקומות מסוכנים וזה טבעי ולגיטימי", היא אומרת.
לדברי המנהלת האמנותית, מאז המלחמה תיאטרון אורנה פורת נוגע בנושאים נוספים, כאלה שלא היו בתקופת הקורונה, אודות חוויות ייחודיות שהילדים חווים בזמן המלחמה, בהן פרידה וגעגוע לאבא שיצא למילואים.
אחת ההצגות החדשות שתעלה במסגרת פסטיבל חנוכה של תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער (2.1-27.12) מבוססת על הספר "אבא של עמליה נוסע לאוסטרליה" מאת הסופר אשכול נבו.
"השנה עלתה דרישה גוברת לספר, שכן ליבו של הספר הוא געגוע לאבא. ילדים רבים שאבותיהם גויסו למילואים ממושכים חווים געגוע כואב וממושך לאבא שיש לו השלכות. החיים בבית השתנו והמצב הבטוח בו הם חיו, התערער. זו התמודדות שמרבית הילדים לא הכירו קודם לכן. אמנם בספר אבא של עמליה נוסע לאוסטרליה לצרכי עבודה, אבל הילדה שנשארה בבית עם אמא חווה געגוע הולך וגובר. היא נעשית עצובה, כועסת ומתכנסת בתוך עצמה. הספר וההצגה מציעים פתרונות באמצעות הדמיון ובאופן מעשי, בעזרת האם שמבחינה במצוקתה של עמליה ומסייעת לה להפיג את הגעגוע, החרדה והבדידות".
החרדה לא קיימת בספר.
"נכון. אנחנו בתיאטרון לא באים ממקום טיפולי, אבל כן מדברים על החרדה לשלומו של אבא בחומרים הנשלחים כהכנה להצגה. עצם העובדה שילד הצופה בהצגה, יכול לשתף ולדבר על החרדה והדאגה ועל הגעגועים לאבא שנעדר מהבית תקופה ממושכת, תוך שהוא מבין שהוא לא לבד בסיפור הזה, שיש עוד ילדים במצבו, זה מקל עליו וגורם לו להרגיש יותר נורמלי. יש לזה ערך מרתק".
בבחירותיה לתוכנית האמנותית של התיאטרון מקפידה יתח רון גם על רפרטואר בעל ערכים מחזקים ומחדדים שיש בהם מהמשותף והמאחד, כמו גם את המטרה המשותפת שלנו כחברה.
כך למשל הועלתה השנה בתיאטרון ההצגה "קוביות של שוקולד" שכתבה הסופרת נאוה מקמל עתיר, המספר את סיפורו של ילד שהגיע לגיל בר מצווה אבל מסרב לעלות לתורה מסיבות שונות. אבל כשהסבא אליו הילד היה מאד קשור נפטר, הוא נחשף ליומניו של הסב שהיה ניצול שואה, ובהם הוא מספר בן היתר על מסיבת בר המצווה שלו שנקטעה בגטו וילנה כשהנאצים פרצו לגטו ושרפו את בית הכנסת. כשהסבא עולה לארץ הוא מתגייס להגנה ומצליח לחלץ נערה מעיראק ששרדה את הפרהוד והם מתחתנים. "הסיפור הזה ששכנע את הילד לעלות לתורה בבר המצווה שלו מחזיר אותנו להבנה שרובנו הגעו לכאן מפוגרמונים ופרהוד".
הספר עובד להצגה שבועות אחדים לפני שבעה באוקטובר. "בעוד הסופרת ואני דנות בספר שיהפוך להצגה, קרה טבח שבעה באוקטובר, שתינו היינו בהלם ובאלם. גדלנו על הידיעה שהטבח שאירע בעוטף עזה הוא מסוג הדברים שקורים שם בגולה, ואילו כאן בארץ אנחנו אמורים להרגיש בטוחים. מתוך הספר וההצגה מתחזקת הידיעה שעלינו לשמור על המקום הזה ועל ייחודו. בסופו של דבר הילד עולה לתורה כשהמסר הוא לאו דווקא דתי כי אם מחזק את הגרעין של היותנו עם אחד".
לדברי יפעת יתח רון התיאטרון מלווה בעזרת אנשי מקצוע להצגות שעוסקות בתכנים שמשפיעים על הילדים בהן ההצגה "מעבר לאופק" - הצגת יחיד עוצמתית בהשראת סיפורה של אופק ראשון שהפכה מילדה מוחרמת למובילה חברתית. וכך גם ההצגה שעוסקת בבריונות - "נראתה לאחרונה", "הדייג ודג הזהב" בשיתוף להקת "פרסקו", "איתמר וכובע הקסמים" ועוד.
בפסטיבל חנוכה של תיאטרון אורנה פורת יעלו גם ההצגות "בן המלך והעני", מה קרה בארץ מי" והמחזמר "אלוף העולם" המבוסס על שיריו של חנן בן ארי.
בנוסף, חושבים גם על בני ובנות הגיל הרך. למשל, המופע המבוסס על הסדרה המצליחה של תאגיד השידור כאן, "פרפר נחמד". "למשך שעה או יותר הילדים מתנתקים מהפחדים ונשאבים למסע של צחוק והתרגשות. בסוף ההצגה הם יוצאים ממנה קצת שונים. בתקופה של חוסר ודאות יש לזה כאמור ערך מרפא ובונה חוסן".
האם היו הצגות שנגנזו בגלל התקופה?
"אחת ההצגות שהיו ברפרטואר של השנה הזאת מבוססת על סדרת הספרים 'שליחות חשאית' שמספרת על ילדים שמתגייסים למוסד ומסייעים בפענוח פרשיות ביטחוניות. באחד משבעת הכרכים מסופר על לכידתו של טרוריסט מסוכן. בספר אחר עוסקים בשחרור בני ערובה, ועוד. אבל לאחר שבעה באוקטובר המחשבה שילדים מתגייסים למוסד להתמודד מול רוע טהור שמציף פחדים על אכזריות שהיא מציאותית ולא בדמיון, הרגשתי שבעת הזאת זה לא ניתן להכלה".
השנה העלה תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער שמונה הצגות חדשות. מדי שנה מקיים התיאטרון חמישה פסטיבלים, הקרוב כאמור הוא פסטיבל חנוכה שיתקיים בתאריכים 2.1-27.12
ההצגות מיועדת לילדים בגילי שנה וחצי עד 18 ולכל המשפחה.
הצגות הפסטיבל יועלו במוזיאון תל אביב לאמנות, מוזיאון ארץ ישראל ותיאטרון הקאמרי.
בחמש השנים האחרונות יפעת יתח רון היא המנהלת האמנותית של תיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער, אליו הגיעה לאחר ששימשה במשך 15 שנים כמנהלת האמנותית של התיאטרון הארצי לילדים ולנוער. בהכשרתה היא פסנתרנית. "כשאני קוראת מחזה, דבר ראשון אני שומעת את המוסיקה שלו", היא מגלה.
מה למדת על עצמך בשנה האחרונה?
"שני דברים עיקריים: היכולת לערוך שינויים ולהתאים את עצמי ואת העשייה תוך כדי תנועה ולייצר תחליף בזמן קצר בלי להתפשר. הדבר השני: התחדדו בי הצורך והחשיבה בעת הציפיה בהצגת תיאטרון. אם בעבר האמנתי שליצירה יש כוח לגעת ולגרום לשינוי השנה גם ראיתי וחוויתי את הקהל מגיב לזה בעוצמה בהצגות, והבנתי אף יותר מתמיד שתרבות ותיאטרון בייחוד אינם מותרות, זהו צורך קיומי".