תפקידים רבים גילמה לימור גולדשטיין ב־35 השנים כמעט שבהן היא מופיעה על במת התיאטרון. ובכל זאת, עכשיו, בהצגה “משחק החיים" בתיאטרון בית ליסין היא מגלמת תפקיד מיוחד – של שחקנית, וגם של כמה דמויות נוספות שצצות במהלך העלילה. “אני תמיד מחפשת אתגרים חדשים, מחפשת להגיע לאזורים שלא ביקרתי בהם", היא מסבירה. “עבורי, הקפיצה בין דמות לדמות, ולפעמים אל אותה דמות בגיל שונה, זו ממש חגיגה כשחקנית. זה מחזה מאוד לא קונבנציונלי, שגם ברמת הקריאה לא היה פשוט לעבודה. הייתי אומרת שצריך אומץ להעלות אותו, במיוחד בשנים האחרונות, כשכולם מחפשים ללכת על בטוח וקשה להביא קהל לתיאטראות".
איך התכוננת לתפקיד הזה?
“בחיים הפרטיים שלי אני הכי לא שחקנית, כלומר, אני מקפידה מאוד לא לתפוס פוקוס בחברת אנשים. דווקא בעלי רון הוא זה שתמיד במרכז העניינים. בהצגה הנוכחית הרגשתי שהנטו שאני מביאה לדמות הזאת הוא לא מספיק פסאדה של שחקנית, ולכן בחרתי להשתמש בדימוי חיצוני שעזר לפצח את הטקסט. אני יכולה לספר שלקחתי השראה מקתרין זיטה ג’ונס, שיש בה משהו קצת גדול מהחיים. יתר הדמויות שאני משחקת בהצגה, שהיו יותר ברורות בשבילי, אפשרו לי לבקר בתאי זיכרון שונים ולחוות שוב חוויות ישנות. זה היה כמו לעשות מסע בתוך החיים של עצמי. היה לי מאוד מעניין לעשות את זה, כי אף פעם לא תפסתי את עצמי כאדם נוסטלגי, והנה פתאום יצא לי לבקר את עצמי בגיל 19, שזה דבר מיוחד נוסף שתיאטרון מאפשר לשחקן".
הכל פחות דרמטי
“משחק החיים", שכתב אלכסי מישליק, תרגם אלי ביז’אווי וביימה תמר קינן, מספר על לאון (מולי שולמן), במאי תיאטרון מובטל, שבשל משבר כלכלי מוצא עצמו מעביר סדנת משחק בכלא. הוא עושה זאת עם ז׳אן (לימור גולדשטיין), שחקנית שהיא במקרה גם אשתו לשעבר, ועם אליס (כרמל בין), עובדת סוציאלית צעירה וחסרת ניסיון. לאון מגלה ששני אסירים בלבד התייצבו לסדנה שלו: קווין (שון מונגוזה), צעיר חמום מוח, ומלאך (גיל פרנק), אסיר שתקן המתקרב לגיל 60. משם מתחיל מסע מלא תהפוכות עם סוף מפתיע.
“המחזה הזה החזיר אותי גם לעבודה גולמית ומשמחת של תיאטרון בתוך תיאטרון", אומרת גולדשטיין. “מבחינת התחושה, זה היה קצת כמו לחזור לחבורת הצעירים של נולה צ’רלטון בהבימה, כשהייתי בת 22, רגע לפני סיום הלימודים באוניברסיטת תל אביב".
לך ולגיל פרנק יש היסטוריה לא קצרה יחד. שיחקתם לאורך השנים במגוון הצגות.
“בהחלט, עבדנו שנים יחד בקאמרי, ובהצגה הזו ההיסטוריה המשותפת שלנו על הבמה עזרה לנו מאוד. זה היה קצת כמו לפגוש שוב בן משפחה, בגלל האופי האינטימי של עבודת השחקן, שחייבת להיות פתוחה מאוד, ברמה של ‘קישקע פוגש קישקע’. הפעם הראשונה ששיחקנו יחד הייתה כשהיינו מאוד צעירים, בחזרות על מחזה שבסוף לא עלה בהבימה. אחר כך נפגשנו ב’מורדים’ בקאמרי אחרי שאני הייתי בתיאטרון חיפה ארבע שנים. אסופת השחקנים שתמר קינן בחרה כאן היא נהדרת. אגב, תמר הייתה במשך שנים פרטנרית שלי בהצגות שונות, ואין ספק שהיא עברה לתפקיד במאית בצורה טבעית ואלגנטית. היא באה מצד אחד מאוד מגובשת, עם הבנה ברורה של הכיוון שהמחזה צריך ללכת אליו מבחינתה, ומצד שני, נתנה המון מקום ואפשרות לשחקנים לבוא לידי ביטוי. ככה היא הייתה גם כשחקנית. זה ממש לא משהו טריוויאלי".
ואצלך, מהן התובנות אחרי כל כך הרבה שנות משחק?
“אני יכולה להגיד שהאהבה שלי למשחק לא נשחקה בכלל, אלא בדיוק להפך. חוץ מזה, אני כבר פחות חרדה כשאני מקבלת תפקיד חדש, ובכלל, העליות והירידות התמתנו. זה כבר לא הלונה פארק הרגשי שהייתי חווה לקראת פרמיירות ואחריהן: התרגשות גדולה מאוד כשזה קורה ונפילה אנרגטית גדולה מאוד לאחר מכן. היום הגלים פחות סוערים גם כי החיים שלי מלאים בעוד דברים, בעיקר במשפחה שלי. הכל פחות דרמטי ככל שמתבגרים, במובן הטוב של המילה. זו כבר לא הסתכלות על הדברים כעל עניין של חיים ומוות, אלא יותר קבלה של הדברים כחלק מהרפתקת החיים. למשל, היום חשוב לי שהפרטנרים שלי יהיו נעימים לפחות כמו שחשוב לי איזה תפקיד מציעים לי. בסך הכל, לדעתי ככל ששחקן מתבגר הוא רק משתכלל ויש לו יותר מה להציע".
מפגינה בסופי שבוע
נדמה שהשנים האחרונות כשחקנית בתיאטרון בית ליסין הביאו את גולדשטיין בת ה־56 למקום שליו ובטוח יותר. היא משחקת בהצגות רבות, לעיתים בכאלה שרצות במקביל. לדוגמה, גולדשטיין מופיעה עכשיו גם ב"בין קודש לחולון" עם אבי קושניר. לפני פחות מחמש שנים, כשמגיפת הקורונה סגרה גם את אולמות התיאטרון, גולדשטיין הסתובבה בין בתים פרטיים ומתנ"סים עם הצגת היחיד שכתבה. במהלך כשנתיים היא העלתה כ־60 פעמים את ההצגה. “זו הייתה הפעם הראשונה שהעליתי משהו אישי ושלי כל כך", היא משחזרת. “דרך אסופת המונולוגים והסיפורים מאחורי הקלעים גיליתי שאני יודעת לספר סיפורים בצורה לא רעה בכלל. זו הייתה תחושה מעצימה, לגלות שאני יכולה להרים כמעט לבד משהו כזה".
איך זה השפיע עלייך?
“בהתחלה זה היה ממש מוזר, לעבור מאולמות גדולים אל תוך בתים של אנשים. לראשונה חוויתי את הקהל באופן כל כך בלתי אמצעי: הייתי בגובה העיניים איתם, באותה שכבת תאורה ובאותו רובד משחקי, כי זה לא היה לשחק על במה אלא אצלם בסלון. בהתחלה זה היה מבעית, אבל לאט־לאט התאהבתי בקונספט ונהניתי מהמפגש. זה לימד אותי לתקשר הרבה יותר טוב עם קהל שאני מציגה בפניו, והדבר הפך לחלק מהמופע. היום, כשקורה משהו בקהל בהצגות קונבנציונליות, מה שנקרא, אני מתאפקת שלא להגיב (צוחקת)".
"בין קודש לחולון" הייתה אמורה לעלות על הבמות ב־7 באוקטובר 2023.
“אף אחד מאיתנו לא דמיין בחלומות הכי פרועים שלו שנמשיך לחיות שנה ויותר בסיוט כאוטי. אני זוכרת שכשחוויתי את הקורונה, אחת המחשבות הייתה ‘וואו, אני חיה בתקופה של מגיפה עולמית’. הייתי בטוחה שזו החוויה הכי קיצונית שאחווה. עכשיו אני כבר לא יודעת מה הדבר הרע הבא שיהיה כי המצב במדינה מידרדר משנה לשנה. השנה האחרונה גרמה לי ולאזרחי המדינה לאבד עוד מיכולת ההכלה המועטה שנשארה לנו. אני מנסה לשמור על מצב רוח טוב ועל לכידות משפחתית, אבל סובלת מסיוטים בלילות. אני דואגת לבנים שלי, ומנסה לקיים איזו שגרה בתוך תקופה שסופה לא נראה באופק. הקושי העצום הוא לחוות במקביל את האסון הכי נורא שקרה לנו כעם, מאז קום המדינה, ואת ההנהגה, שהיא עצמה אסון תפקודי. אם אי אפשר לסמוך על מי שאמור להנהיג את המדינה בתוך אסון כזה, זה כשלעצמו אסון – הפקרת החטופים, הפקרת הכלכלה, הפקרת יחסי חוץ, הפקרת השוויון בנטל והיעדר אסטרטגיה. בעצם, שרידות ראש הממשלה והממשלה הכושלת שלו, זו האסטרטגיה. וזה מפחיד מאוד".
הבן הבכור שלך בצבא עכשיו. איך את מתמודדת, כאמא?
“יש לי שני בנים, אחד שיסיים את התיכון בקרוב והשני בצבא. אני משתדלת להיות ‘קוּל’ בשביל שניהם, אבל לא תמיד מצליחה. מה שנשאר לי לעשות הוא לנסות ולהתרכז בשמירה על הנורמליות בתוך המרחב הפרטי שלי, עד כמה שניתן. בסופי שבוע שבהם אני לא משחקת אפשר למצוא אותי מפגינה עם אחיי ואחיותיי, שעל חלקם לא שפר המזל ויקיריהם נרצחו או נחטפו ב־7 באוקטובר".
יש לך דרך להישאר עם הראש מעל המים?
“זה עניין של המון עבודה פנימית, לצד לימודי ימימה, שאני מקפידה עליהם כבר כמה שנים. זה חלק מחיי, וזה סוג של עוגן, לצד המשפחה שלי. חוץ מזה, המקצוע שלי הוא גם התרפיה שלי. כניסה לחדר החזרות לכמה שעות מעניקה לי בריאות גדולה כי היא גורמת לי להסתגר שם עם אנשים שאני אוהבת ומעריכה ולפרוק את העומס הרגשי שאני חווה. אני שמחה שאת האסקפיזם הזה שאני חווה בחדר החזרות אני יכולה להביא אחר כך לבמה. אם מדובר בקומדיה, זה מאפשר לצופים לקבל קצת בריאות נפשית. זה מצרך חשוב מאוד, בעיקר עכשיו. אם תפקידי הקטן בעולם הוא לעשות את זה עבורם, זו זכות גדולה".