כשקראתי את "על עצמות המתים" לפני כשלוש שנים, שהספיק כבר לזכות את המחברת שלו, אולגה טוקרצ'וק בפרס נובל לספרות, הגדרתי אותו כ"מיוחד". לא "טוב" או "מעניין", אלא פשוט "אחר", כזה שעוד לא ראיתי ולא קראתי. בשבילי זה הצדיק את הפרס המהולל, אלא שהפעם העיבוד הבימתי של הספר בתיאטרון "תמונע" ייחד אותו אפילו עוד יותר, ואפילו שידרג אותו תחת קטגוריית ה"טוב".
למי שלא קרא, רוצו לקרוא. ולמי שעיתותיו אינם בידיו, במקרה הזה אפשר גם להסתפק בהצגה. סביר שתבינו את השתלשלות המאורעות גם מבלי קריאת הספר, ואולי אף תתאהבו בדמויות הביזאריות, הלקוחות מעולם אחר, כפי שקרה לי. לפני שנתחיל בסקירה המלאה, אזהרת צפייה: תצטרכו להקדיש למאורע הזה כשעתיים וחצי מזמנכם, אבל לסבלניים מובטח כאן תיאטרון פרינג' כמו שפרינג' אמור להתקיים.
"על עצמות המתים" מתחיל במקום שומם, שלכאורה אין בו כלום, אבל מתחת לערימות השלג, הוא טומן אוצרות. גברת ינינה דושייקו, אזרחית פולנייה שגרה בכפר קטן ונידח על גבול צ'כיה-פולין, סובלת מתחלואים לא מעטים בשל גילה המתקדם, או כך היא לפחות טוענת ומאמינה. אחרי שהייתה מהנדסת גשרים בסוריה ("בזמנים שעוד היו סוריה", היא אומרת, וגוררת קולות צחוק מהקהל), דושייקו נהיית מורה לאנגלית. את רוב זמנה היא מבלה בניחוחות ובשקט הכפרי בביתה הקטן והצנוע, עד שקורות בלתי צפויים חודרים לחייה. תפלצת, אחד משכניה ומכריה של דושייקו, בא לבשר לה באמצע לילה אחד כי אחד מציידי הכפר הגדולים נמצא מת באורח פתע בביתו. הצייד, שמכונה בפיהם של השניים "רגל גדולה", הספיק כבר להרוג ללא רחמים מספר איילות תמימות. במקביל לפטירתו, מתחוללות פרשיות ציד ברדיוס ובציר מגוריה של דושייקו שמדירים שיניה מעיניה. בנחישות ובעוז היא מתלוננת למשטרה, אך זוכה מהשוטרים הצעירים לצחוק, לעג, כינויי גנאי, דחיפות ומעט מאוד יחס רציני. משם, מחליטה דושייקו לצאת למלחמה עיקשת למען בעלי החיים, שגובלת בסיכון חייה שלה.
מעבר לחבורת האנשים והחברויות החד פעמיות שנרקמות במהלך ההצגה, מה שהיה מעניין לא פחות הייתה חבורת השחקנים במציאות. מדובר בשישה שחקנים (פלוס עוד שני נגנים) שפתחו את ההצגה במעין ישיבת סלון עם בדיחות פולניות שהם אוהבים להריץ ביניהם. מעבר לבדלי הצחוק שהקהל הגיב למשמע הבדיחות, זאת הייתה שריקת פתיחה יצירתית וחשובה מאין כמותה לפתוח איתה מאורע תיאטרוני שכזה. ראשית, היא הצדיקה את המרחב הפרינג'י של תיאטרון "תמונע", וגרמה לי להרגיש אולי לראשונה שאני חלק מהשוליות המאופיינת בז'אנר הזה, שאני והקהל חלק אינטגרלי בו. שנית, זה קישר והידק את הקשר בין הדמויות בהצגה, וגרם לי לחוש אותם לא רק כשחקנים בפני עצמם, אלא ממש כאנסמבל, כלהקה נודדת כחלק מ"טור הופעות".
המבנה העדרי הזה של השחקנים שרד והוחזק יפה גם בהצגה עצמה. ראשית כל, ראוי להעניק את הקרדיט והזכויות לנעמי יואלי, יוצרת תיאטרון עצמאית, שמגלמת את דמותה של גברת דושייקו. כמי שקראה את הספר עליו מבוססת ההצגה, אני רשאית לומר שהדמות כאילו נתפרה למידותיה של יואלי. לו הייתי יכולה לברוא את דמותה של דושייקו בעצמי מתוך הספר, הייתי בוראת את יואלי. מעבר לדיוק הביצועי, שהשאיר אותי מהופנטת ומשתוקקת ללגום כל מילה, ראוי לציין את היכולת הפנומנלית של יואלי לעמוד, לתזז, לעבור בין מצבי רוח משתנים ולזכור טקסט מאסטרפיס ספרותי במשלב גבוה במשך שעתיים וחצי (!!!). יואלי עמדה בהצלחה בגילום הדמות, שיכלה בקלות ליפול תחת המשבצת של "הזקנה הטרחנית והנרגנת", אך במקום זאת יצקה בה הרבה חמלה ורוך. היא ידעה מתי לצעוק ולקרוע את גרונה בכנות, ומתי לרדת באוקטבות ולזרום עם השקט שלפני הסערה.
שאר השחקנים, שהוכיחו גם הם יכולות משחק ווירטואוזיות מרשימות, הוסיפו ותרמו רבות למרקם האנושי הבולט בהצגה. בלא מעט רגעים, הם נכחו שם ללא הרבה מילים, ונתנו את נוכחותם בתנועות ידיים וריקוד, שכאילו דיברו בשפה משל עצמם. וכשהוציאו מילים מפיהם, גם הם הצליחו לנטוע את התחושה כאילו הועתקו בהינף לחיצת כפתור דמיונית מתוך הטקסט של טוקרצ'וק. בכמות חפצים ועזרים די ממוצעת, הם החליפו בין דמויות ושמרו על הפלא והקסם שבהן, והצליחו לעיתים לעורר צחוק כשעלו באחת הסצנות בתחפושות מוזרות ומשונות. התחושה שליוותה את ההצגה הייתה דואלית. מצד אחד מיקום גאוגרפי מקפיא עם אנשים לא שגרתיים, ומאידך קרבה עם מרחק נגיעה אפסי מלא באנושיות, פשטות ובזעקה תהומית לחיים נורמליים. יש לציין שגם התאורה והאפקטים הייחודים של אור וחושך, תחת חסותו של דן גלזר, שניסכו על הבמה הוסיפו לאווירה הזאת של כפר קטן שקורה בו משהו גדול. לכך, מתווספת המוסיקה המקורית יוסי מר חיים שהביאה איזשהו רובד עממי-פולקלוריסטי להצגה, ועטפה אותה תחת ז'אנר אגדי יותר, לפעמים שירי, מעבר לגבולות הפרוזה.
הדואליות הזאת, יחד עם המשחק ששומר על הקווים המקוריים של היצירה והמרחב הפיזי המיוחד, הוא שגרם לשדרוג המדובר מ"המיוחד והאחר" ל"טוב", ואולי אף ל"מצוין". לא תמיד המעבר בין ספרות לתיאטרון נעשה באופן ספונטני וחלק, אך ב"על עצמות המתים" אפשר לומר שקרה משהו קרוב לכך.