המופע המרגש לזכרו של הלוחם תושב רהט שנפל בעזה

"מאז נפילתו של אחי מצאתי את עצמי כותב הרבה. אני כותב בערבית, אחר כך מתרגם לעברית. הטקסטים מדברים קודם כל על האובדן, על השכול, על הכאב בעקבות המלחמה, והם מסתיימים עם תקווה", אומר קאיד אבו לטיף, אחיו של רב־סמל אחמד אבו לטיף ז"ל, לוחם בגדוד 8208, חטיבה 261, שנפל באסון קריסת המבנים בעזה ב־22 בינואר, בגיל 26.

"המסר הוא שלמרות הכאב, למרות הקושי והצער, אנחנו חייבים להמשיך. העשייה המשותפת והחיבור בין המגזרים גם ינציחו את הנופלים וגם יתרמו לעתיד טוב יותר ביום שאחרי".

על חלק מהטקסטים שכתב אבו לטיף לאחר נפילת אחיו יתבססו סדנת האמן "מילים בתנועה" והמופע "ירושלים־רהט", שיתקיימו במסגרת פסטיבל "בכורות 2024" באקדמיה לאמנות ועיצוב בצלאל ובקמפוס ירושלים לאמנויות (25־26 בדצמבר, פתוח לקהל ללא תשלום). האירוע, בהובלת הקרן לירושלים, מתקיים בשיתוף פעולה עם עיריית ירושלים וקרן ג'ק, ג'וזף ומורטון מנדל.

מטרת הפסטיבל היא מתן אפשרות לבוגרי בתי הספר לאמנות בירושלים לבצע את טבילת האש הראשונה שלהם ולהציג את יצירותיהם בתחומי התיאטרון, הקולנוע, הריקוד, האמנות החזותית, האמנות הפלסטית, העיצוב, הצורפות ועוד. בין המשתתפים בפסטיבל, בית הספר לקולנוע וטלוויזיה סם שפיגל, בית הספר לתיאטרון חזותי, מכללת אמונה, בצלאל, כולל השלוחה החרדית, המרכז למוזיקה מהמזרח, האקדמיה למוזיקה ולמחול, בית הספר לאמנות ע"ש נגר מוסררה, הסטודיו למשחק ניסן נתיב ובית הספר לקולנוע מעלה.

קודם כל תבואו לרהט

קאיד אבו לטיף, 41, המנהל האמנותי של תיאטרון אליימאמה – בית היוצר של המרכז הקהילתי רהט, נולד ברהט וחי בה עד היום. הוא מגדיר את עצמו "חקלאי תרבות": "אני מתייחס לתרבות כמו לזריעת זרעים, עובד בשטח משלב הרעיון ועד הביצוע וההגעה לקהל".

לתחום האמנות הוא התחבר עוד כתלמיד בחטיבת הביניים. "היה לנו פרויקט שהפגיש בין תלמידים מרהט לתלמידים מכפר הנוער 'אשל הנשיא', ודרכו נחשפתי לעולם התיאטרון. עברתי את כל השלבים – כתלמיד, כשחקן, כמחזאי, כמפיק", הוא מספר.

לפני כחמש שנים הקים את תיאטרון אליימאמה, שם הוא יוזם ומוביל פעילויות תרבות מגוונות. אבו לטיף הוא גם בוגר תוכנית המנהיגות האזורית במרכז מנדל למנהיגות בנגב, ופועל נמרצות לגישור על הפערים בין החברה הבדואית לחברה היהודית. ביצירותיו הוא מתמקד בחיבור בין קהלים שונים, ומדגיש כי האמנות והספרות משמשות גשרים המאפשרים תקשורת ושיח בין תרבויות ורקעים מגוונים. אבו לטיף רואה ביצירה האמנותית כלי חיוני להבנת המורכבות של החברה בישראל, שבה מתקיימים זה לצד זה קולות ונרטיבים שונים, ולעיתים מנוגדים.

"את תיאטרון אליימאמה הקמתי עם שותף שלי, דניאל אלטר", הוא מספר. "התיאטרון נמצא ברהט, אבל הבסיס שלו משותף, יהודי־ערבי, מתוך מטרה להפגיש שחקנים מכל החברה הישראלית, שיוכלו לעבוד יחד ולהכיר זה את זה דרך עשייה ואמנות. אנחנו אנסמבל של עשרה שחקנים, יהודים וערבים, ומופיעים בהיכל התרבות אצלנו ברהט. הקהל שמגיע מאוד מגוון: מהקיבוצים, מישובים יהודיים אחרים בסביבה וגם קהל מקומי מרהט. התיאטרון עובד על שיתוף, על ערבות הדדית. אנשים מתקשרים ושואלים אם הם יכולים להצטרף לאנסמבל שלנו. זה מאוד משמח אותנו".

ההיכרות בין האוכלוסיות היא עניין יסודי במיזם. "חשוב לי לא לייפות את המציאות, אלא להביא אותה איך שהיא", אבו לטיף מבהיר. "את המציאות אנשים קולטים בעיקר דרך התקשורת, כשהתמונה שמצטיירת היא מאוד חד־צדדית. ההסתכלות על החברה הבדואית מאוד סטריאוטיפית, מאוד טיפוסית".

במה זה מתבטא?
"חושבים שזה מערב פרוע, שזה מקום ללא חוק, שכל אחד יכול לעשות מה שבא לו, שאין דין ואין דיין, שאין משילות. אני רוצה להרחיב את נקודת המבט, ואומר 'קודם כל תבואו לרהט'. אנשים תמיד עוברים את רהט בדרך לבאר שבע, לים המלח ולאילת, אבל אף פעם לא נכנסים לתוך העיר הבדואית הגדולה בישראל. אז קודם כל תבואו, תפגשו, תשתו קפה, תכירו את האנשים, ובסוף תחליטו מה ההסתכלות שלכם".

עד כמה הסטריאוטיפים האלה מציקים לך?
"עצם העובדה שאני עוסק בכך מראה עד כמה זה מציק לי. חוסר מודעות יוצר הרבה ריחוק. המציאות הרבה יותר מגוונת מדעות קדומות, הרבה יותר עשירה. למשל, דניאל, השותף שלי, עבר לפני כחצי שנה לגור ברהט עם אשתו. זה קודם כל היה מתוך סקרנות, אבל אם מסתכלים על מחירי השכירות, זה גם מאוד משתלם, הרבה יותר זול מהשכירות בישובים היהודיים בסביבה. רהט היא עיר צעירה עם הרבה פעילות של תרבות. זה מושך אנשים להכיר את המקום. הלוואי שיהיו עוד מקרים כאלה, שאנשים יכירו את רהט. כל מי שיגיע לעיר הוא תוספת מבחינת מגוון, תרבות, וכולם ייהנו מזה".

בן הזקונים של אמא

"אני כאן, נטוע בעומק הרגע, שורשיי נמשכים אל קרקע הקיום, ניצב בנוכחות שקטה אך דרוכה, כעד למסע הזמן. לעיתים אני מזנק, נענה בשמחה לרגעי חיים חסרי התראה, משתחרר מכבלי המחשבה ומתמסר לתחושת החיות. בפעמים אחרות אני צוחק, צליל צחוקי נשמע כפעימת הלב של הרגע, חיבור אינסופי בין הרוח לחומר. ובתוך המכלול הזה, עמוק בתוכי, שוכנת התקווה. לא סתם כמחשבה חולפת, אלא כמהות פנימית, כעוגן אל הנצח. היא מזכירה לי שהטוב, אף אם דרכו נסתרת, פוסע תמיד לעברי בדרכו שלו. וכשיבוא, כשיתגלה מתוך הערפל, אעמוד כאן מוכן, בזרועות פתוחות, לא כקצה הדרך, אלא כתחילתו של מחזור חדש".

טקסט זה, שכתב אבו לטיף בעקבות נפילת אחיו, אחמד, מופיע בסדנת האמן "מילים בתנועה", שתתקיים במסגרת הפסטיבל ב־26 בדצמבר בבצלאל בירושלים, בהנחייתם המשותפת של אבו לטיף והכוריאוגרף רונן יצחקי ובהשתתפות תיאטרון אליימאמה ובוגרות האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים.

יצחקי ואבו לטיף יוצרים יחד זירה של דיאלוג אמנותי שבו שונות תרבותית מתורגמת למקור כוח יצירתי, המעשיר את הדיון בשאלות של זהות, זיכרון ותחושת שייכות. "אני איש תרבות מעל 20 שנה, ומשתמש בכלי הזה כדי ליצור מציאות שטוב לי לחיות איתה, כדי לחבר תרבויות ואנשים", אבו לטיף אומר. "לי באופן אישי גם מאוד חשוב הקשר עם ירושלים. אני רוצה שהחבר'ה של האנסמבל שלי יכירו את מוסדות התרבות והאמנות בעיר, וגם שאנשים מירושלים יגיעו לרהט".

בסדנה, הוא מוסיף, מפגישים את הקהל עם עבודה בגוף וגם עם טקסטים. חלק מהטקסטים מגיעים מהתרבות הבדואית וחלק נכתבו בעקבות נפילת אחיו: "מהטקסטים שכתבתי בעקבות נפילת אחי עשיתי גם מופע בשם 'ירושלים־רהט', שבו יש שיתוף פעולה של תיאטרון אליימאמה עם האקדמיה למוזיקה ולמחול בירושלים. המופע הזה יתקיים בתום הסדנה".

ספר על אחיך.
"אחמד היה בן זקונים, הילד ה־11 במשפחה. הוא השאיר אחריו אישה ותינוקת בת שנה. אחמד היה דמות למופת, בן אדם שכל הזמן אהב לעזור. אנשים רבים ציירו אחרי נפילתו את העץ הנדיב על קירות גדולים, כי זה מה שסימל אותו. אחמד נתן מעצמו ללא גבולות, ללא הבדל בין יהודי לערבי. הוא היה מאבטח מצטיין באוניברסיטת בן־גוריון שנתיים ברצף. בצבא שירת בסדיר בגדוד הסיור הבדואי. השירות בצה"ל היה חשוב מאוד עבורו, זה עיצב לו את הזהות, את האישיות. היה לו חשוב מאוד לתרום למדינה. ב־7 באוקטובר הוא יצא עם חברים שלו להציל אנשים. הוא היה מאוד צנוע, לא סיפר על זה. רק בשבעה הגיעו אנשים ואמרו: 'אנחנו חיים היום בזכותו של אחמד'".

אחמד אבו לטיף התגייס למילואים ב־29 באוקטובר 2023. בבקרים נהג לשלוח לאחיו הודעת וואטסאפ, אך ביום נפילתו לא התקבלה ההודעה. "אמא הרגישה שמשהו לא בסדר, ניסתה להתקשר, והוא לא ענה", אחיו מספר. "אמרתי לה שאולי הוא בלי קליטה, בלי סוללה. אמא אמרה: 'הפעם זה שונה מכל הפעמים'. לא ישנו כל הלילה, ואז למחרת, בחמש וחצי בבוקר, דפקו על הדלת. אמא פתחה למודיעים את הדלת ואמרה: 'תיכנסו, אני יודעת למה באתם'".

איך אתם מתמודדים מאז?
"מצבה הבריאותי של אמא רק הולך ומידרדר. אחמד היה בן הזקונים שלה, מילא את הבית באור, בשמחה, באהבה. ההיעדרות שלו מורגשת בכל דבר. מבחינתי, בגלל הפרש הגילים בינינו, הקשר שלנו היה מעבר לאחים. הייתי עבור אחמד גם כמו אבא לבן. כיום, כל החיבורים בין המגזרים שאני מאמין בהם ופועל למענם שנים רבות, מקבלים משמעות עוד יותר עמוקה. עכשיו, בדרך הזו, אני גם מנציח את זכרו של אחמד".