מאז 7 באוקטובר הובילה האגודה הישראלית לטיפול באמצעות אמנויות (יה"ת) את "הסטודיו הבטוח", מיזם התנדבות ארצי לטיפול בנפגעי הטבח והמלחמה באמצעות מטפלים ומטפלות מוסמכים באמנות. מהחוויות האישיות שחוו המטפלות והמטפלים בשנה החולפת, בעבודה עם נפגעי טרור, משפחות שכולות וחיילים, נולדה התערוכה “ליבי סמוך ובטוח" שתוצג מיום שני הקרוב (23.12) בגלריה בקיבוץ גן שמואל.
לאחות את הנפש
“החיבור בין אמנות לטיפול הוא יסוד מרכזי בעבודתנו כמטפלות באמנויות", מסבירה ד"ר אילנה לח, יו"ר יה"ת. “התערוכה הזו נולדה מתוך חוויות עמוקות ועוצמתיות של מטפלות באמנויות, שהיו שם עבור הנפגעים ב'סטודיו הבטוח'. דרך היצירה, הן מצליחות לא רק לאפשר מרחב ריפוי לאחרים, אלא גם להתמודד עם ההדים הרגשיים שהותירו המפגשים האינטנסיביים עם טראומות אישיות ולאומיות. היצירות בתערוכה חושפות את הרבדים העמוקים של המפגש הטיפולי: הכאב שנכנס לסטודיו, התקווה שהצמיחה הטיפולית יוצרת, והדיאלוג הייחודי שנוצר בין המטפלות למטופלים. במובנים רבים, זו אינה רק אמנות – זו עדות חיה להתמודדות רגשית עם מציאות מורכבת, שמאפשרת למטפלות לעבד את חוויותיהן במרחב יצירתי אישי".
“זו תערוכה שהמשתתפות בה (כולן נשים, מלבד גבר אחד ד.פ) הן מטפלות וגם אמניות", מסבירה אדוה דרורי, אמנית ותרפיסטית באמנות שאוצרת את התערוכה עם אורית קוליקובסקי, וגם מציגה בה את יצירתה. “במסגרת התערוכה, נחקור את תהליכי היצירה המתקיימים במרחב קהילתי פתוח לצד אלה של האמניות והמטפלות באמנות. תהליכי היצירה והחיבוטים הנפשיים של היוצרות־מטפלות מוצגים באופן גלוי שמזמין דיאלוג ברוח הגישה ההתייחסותית. כלומר, כל הצדדים בערב השיח שייווצר בתערוכה מגיעים כסובייקטים החולקים את אותו מרחב כאוב ומדמם, ומוכנים לחלוק את חוויותיהם דרך מרחב השפה שמציעה האמנות".
איך עברה עלייך השנה החולפת, כמטפלת באמנות?
"בשנה האחרונה עבדנו ב’סטודיו הבטוח’, שבו דגשים שמותאמים לעבודה עם טראומות ממלחמה. העבודה היא בדרך כלל במגוון חומרי יצירה, וכשמדובר בטראומות מלחמה, יש חומרים מסוימים שעדיף לא לשים במרחב הזה, חומרים שיכולים להציף את הטראומה, כמו צבעי גואש, למשל. מה שאנחנו רוצים זה לא להציף או לפתוח פצעים בצורה ישירה, לפחות לא בשלב הראשוני, אלא לאחות את הנפש עם הכוחות שקיימים".
"כמטפלת, הנטייה הראשונית שלי הייתה לנסוע ישר לאזור המלחמה, לטפל ולעזור לכולם, וזה לא התאפשר לי כי אני עובדת במשרה מלאה פלוס בטיפול בקליניקה שלי, ולא יכולתי לעזוב את המטופלים. אני גם עובדת כמטפלת באמנויות בבית ספר בתל אביב, וכרכזת תרפית עבדתי שם סביב השעון כדי להחזיק שגרה בטוחה ושפויה לילדים. לבית הספר שלנו הגיעו גם ילדים שהיו בעוטף ב־7 באוקטובר, דבר שהביא אתגר נוסף. בשנה האחרונה התגייסתי למיזם שנקרא ‘סלון נע’, במסגרתו אמנים מגיעים בכל פעם למלון אחר של מפונים ומציגים את האמנות שלהם. הצגתי שם את היצירות שלי וגם יצרתי מעגלי סריגה".
על קירות הגלריה תלויים ניירות, במרחב מוצבים שולחנות שעליהם חומרי יצירה שונים, על הרצפה פרושים שטיחים ועליהם קוביות, ספרים ובובות. על שמונת עמודי התמיכה של המבנה, שניצבים במרכז החלל, ובשלוש נישות קטנות בקירות, מוצגות יצירות של 13 אמניות־מטפלות ואמן־מטפל אחד, שנוצרו במיוחד לתערוכה.
“היצירה שאני מציגה נקראת ‘שלבי הביניים הנראים והבלתי נראים שבין התפוררות להחזקה’", אומרת דרורי. “היא מתארת את התחושה שלי מתחילת המלחמה. המקום הזה, שבעוד רגע אתה מתפורר מרוב הזוועות ולא מאמין שאתה בכלל קיים במציאות כזו, והרגעים האלה, שאתה אוסף בהם את עצמך ומגייס את כל הכוחות גם עבור עצמך וגם כדי להחזיק את הקהילה שסביבך. עבורי, להיות אמנית ולהציג יצירה במרחב הציבורי זה לקחת אחריות על פצעים אישיים וקולקטיביים, ולעבוד איתם".
פתח לביטוי לא מילולי
“אני חייבת להגיד שמתחילת המלחמה, הנחמה שלי הייתה ליצור, ליצור וליצור, ובלי מילים לתת לתחושות ביטוי במרחב הציורי כדי להחזיק ביצירה את מה שאי אפשר היה להחזיק", אומרת רינה בובראוגלו, מטפלת באמנות, אמנית, מרצה בסמינר הקיבוצים, מדריכה ומנחה בכירה בעמותת נט"ל (נפגעי טראומה על רקע לאומי). “לנו, המטפלים באמנות, יש חשיפה כפולה לטראומות: גם מהמדיה התקשורתית ומהסביבה הקרובה והרחוקה שלנו, וגם מהמטופלים ומהמטפלים שאנחנו בקשר איתם. כך שמה שעוזר לי להתמודד, נוסף לאמנות וליצירה, הוא המשפחה, החברים והשייכות למעגלים מקצועיים וחברתיים".
"כשהתבקשתי להציג יצירה בתערוכה הזו, בחרתי לקחת יצירה שהצגתי לפני המלחמה ושמה ‘בין כפר יהושע לאיסטנבול’. היא מבוססת על איסטנבול, המקום שבו נולדתי, ועל כפר יהושע, המקום שבו גדל בן הזוג שלי. החלטתי לפרק את היצירה הזו לחלקים והוספתי אלמנטים שלא היו ביצירה הקודמת, אלמנטים שמבטאים גם את הכאב ואת הנחישות הישראלית. קראתי ליצירה ‘טוטם’. היא עוסקת בדרך שלי, כמטפלת, כאדם וכאישה, להתמקם בתוך הסיטואציה הכואבת שעוברת עלינו בשנה החולפת".
יוני שור, אמן, מטפל באמנות ומדריך בכיר, הוא הגבר היחיד שמציג בתערוכה. ביצירתו “סף", המורכבת משאריות קפה, הוא מנסה להקפיא את רגע הריחוף, להתנגד לכוח הכבידה. בכאוס שבתוכו אנחנו נדרשים לנווט, שור משתדל לסמן שביל גישה לעצמו. “בשנים האחרונות אני עובד עם שאריות הקפה שלי, עם הבוץ שנשאר בכוס שאני שותה בה קפה", הוא מספר. “אני אוגר את הבוץ הזה במכלים במקרר, אחת לכמה זמן אני לוקח מכל לסטודיו ועובד עם השאריות האלה בציור ובפיסול. את היצירה הזו בניתי במיוחד לתערוכה".
מה עשית בשנה החולפת?
“כאזרח וכמטפל, השנה החולפת עברה עליי קשה מאוד. מיד כשפרצה המלחמה הצטרפתי לסטודיו במלון בתל אביב שקלט מפונים מהעוטף, חלקם שרדו את הטבח. במקביל, מאמצע אוקטובר 2023 התחלתי להדריך את צוות המטפלות באמנות שהקימו סטודיו במלון בנתניה ועבדו עם ילדי קיבוץ עלומים. את הליווי עשיתי עד סוף שנת הלימודים האחרונה. זו הייתה עבודה עם הילדים ועם האמהות, כי האבות היו ברובם במילואים, והמטרה הייתה לפתוח פתח לביטוי לא מילולי לדברים הבלתי ניתנים לתיאור שהילדים האלה עוברים. זה היה נורא חזק".
מהי החשיבות של טיפול באמנות בשלבים הראשונים שאחרי אירוע טראומטי?
"טראומה מוחקת זיכרונות, כלומר, היא מוחקת את האפשרות לדבר את מה שהיה כי זה חלק ממנגנון ההגנה הטבעי שמוטמע בכל אדם. מי שנפגע מבטא את הטראומה באמנות לפני שהוא יכול להגיד מה שהוא מרגיש. זה הביטוי הלא מילולי של מה שרוצה להיאמר ואין לו מילים. השפה הזו עוקפת את מנגנוני ההגנה שיש לנו אל מול השפה המדוברת. חשוב לציין שלחברה הישראלית עוד מחכות שנים רבות של עבודה עם טראומה. אני חושב שאנחנו אפילו עוד לא מגרדים את הגרגיר הראשון של מה שאנחנו עוברים פה ושל מה שצפוי לנו בשנים הקרובות".
מה עוזר לך להתמודד עם החשיפה לסיפורים הקשים?
"דבר ראשון, אני נושא איתי פוסט־טראומה מימיי כלוחם במלחמת יום הכיפורים, והאמנות היא זו שהצילה את חיי וסייעה ומסייעת לי להתמודד עם מה שחוויתי ולעבד זאת. אני לא מתמודד עם הסיטואציות לבד, אלא חולק את מה שאני חווה עם אנשי מקצוע. אני מדבר על הדברים בקול רם, מתייעץ ועוסק באמנות כל הזמן. זה העוגן שלי".