שנייה אחרי שאופירה הציעה לי להצטרף למשלחת עיתונאים לבודפשט, אמרתי לה כן. ההזדמנות לבקר בעיר שבה נולד תיאודור הרצל - אפשרה סגירת מעגל חד־פעמית עם האיש שהכניס אותנו לברוך כבד. 34 שנים מאז קראתי בתימהון את "הרצל" (הוצאת עם עובד/ספרית אופקים), הביוגרפיה המדהימה, המרתקת, שכתב עמוס אילון על חוזה (או הוזה) מדינת היהודים, אני עומד לנחות בעיר שבה נולד הסטארט־אפ הציוני.
טיסת אל על UP 2365 לבודפשט יוצאת ב-07:05. הסיבה לטיסה: הזמנה של ממשלת הונגריה לביקור בן יומיים, ששיאו: צפייה באופרטה "הביידר", שתנחת בבית האופרה הישראלית בתל אביב - לרגל עונתה ה-30 - בתאריכים 12 ־ 21 בפברואר 2015. הרבה מושג על הונגריה בכלל ואופרטות בפרט, אין לי. מה לי ולאופרטה הונגרית? נדמה לי שאני לא יודע אף מילה בהונגרית. הפעם נסעתי בלנקו. ח'לייה על אללה. עצמי מפקיר עצמו ללוח הזמנים הצפוף, שנקבע מראש על ידי המארגנים, כיאה וכנאה לאורח של ממשלת הונגריה.
לעצמי אני אומר בדרך שגם מזה עוד נצטרך להיגמל. עצמי לוחש לי בהגיענו: נא להתנהג בהתאם. תחנה ראשונה: גודולו, עיירה הונגרית ירקרקה עם שם טורקי, שבלבה מפעל תרופות של "טבע", השני בגודלו (אחרי ישראל) בעולם. המארח ההונגרי יוצא מעורו כדי להלהיב את העיתונאים הישראלים (העטופים בלבן חד־פעמי), בנפלאותיה של "טבע", ובתרומתה לכלכלת גודולו בפרט והונגריה בכלל.
השגריר הישראלי
תחנה שנייה: ארמון רב תפארת של הקיסר פרנץ יוזף הראשון (1848 ־ 1916) והקיסרית, נסיכת בוואריה, אליזבת (סיסי) (1837 ־ 1898), הממוקם בגודולו. ארמון שלא נגמר, שנשמר כמוזיאון לכל דבר, ומנציח בין קירותיו, כיפותיו, שמלותיו, נברשותיו, צריחיו ואקדחיו, את שיאה של האימפריה האוסטרו־הונגרית (1871 ־ 1917), שקמה על חלק מחורבותיה של האימפריה העותמאנית (שלהי המאה ה־ 13 עד תחילת המאה ה־ 20), והצמיחה מחורבותיה את גרמניה הנאצית (1933 ־ 1945).
שומרת המקום משגיחה בקפדנות שלא נצלם, אבל לנוכח הפאר וההדר הזועק מהקירות - המזמין אלגוריה מתבקשת לקיסר ביבי והקיסרית שרה - אני מתקשה לכבוש את יצרי, ומצלם כל אימת שהשומרת ההונגרייה בשחור עוצמת עין מכוונת. תחנה שלישית: ארוחת צהריים מהסרטים במסעדת ,Erzsebet kiralyne הממוקמת בפאתי הארמון + פגישה עם אילן מור, שגריר ישראל בהונגריה, וד"ר גיאורגי גמסי, ראש עיריית גודולו, רופא במקצועו ואלוף סייף אולימפי בעברו. שניהם נראים סחבקים לאללה, ולפי דברי השבח שהעטיר ראש עיריית גוודולו על "טבע", ישראל ומיי גוד פרנד, דה אמבסדור אילן מור, נדמה שמעמדה הבינלאומי של ישראל מעולם לא היה טוב יותר.
תחנה רביעית: נסיעה לבודפשט, מרחק 30 ק"מ. עיר גדולה בלי חיילים. כל העצים נשירים. הערב יורד, עלי אופק זוהר באלפי נורות המאירות את שדרותיה בכריסמס טיים. חוץ משלג, הכל כאן יושב קומפלט כמו בסרט כריסמס הוליוודי טיפוסי כולל עצי האשוח המוארים בחלונות הראווה, הסנטה קלאוסים, השופינג ותחושת הסלברייטינג באוויר. מגיעים לבניין הפרלמנט ההונגרי, שנראה כמו ארמון ענק, מוזהב וזוהר למרחוק בכיפות וצריחים, ששמים בכיס הקטן את כיפת הסלע.
בשער ניצב החייל האמיץ מיקלוש, חבוש כובע מצחייה, לא בדיוק מבין מאיפה נפלה עליו אאוט אוף דה בלו המשלחת הישראלית. בתוך הפרלמנט ההונגרי, שהכנסת זה "מחסן" על ידו, מארח אותנו סגן שר החוץ ההונגרי, ד"ר לאזלו סאבו (לשעבר מנכ"ל "טבע" בהונגריה), וזולטאן קובאץ', דובר מיומן ומזוקן מטעם משרד ראש הממשלה. שניהם מסבירים ברהיטות לעיתונאים העייפים מלילה של יום מפרך, על יחסי החוץ המה־זה חמים בין הונגריה לישראל. מרגע לרגע מחלחלת לתוכי תחושה שההונגרים מתים עלינו, הרבה יותר מאשר אנחנו על עצמנו. תחנה חמישית: מלון בלו רדיסון, הממוקם בלב לבה של בודפשט. מלון מלכים זה פראייר על ידו.
עצמי שואל את עצמו: במה זכיתי? ומשיב בכוחות עצמו: אולי בזכות המלך ששם משפחתי נושא את שמו. אופירה בוטו, היחצנית החרוצה מ"אורה לפידות", שדואגת שהכל יתקתק פיקס לפי הלו"ז ההדוק, מזכירה לעיתונאים הממוטטים מעייפות, שיש להם "רק" שעה להתרענן, לפני היציאה לארוחת ערב על סיפונה של ספינה עתיקת יומין, העוגנת בלב הדנובה. וואו. תחנה שישית: על סיפון הספינה אני זוכה להכיר את אסתר, המלווה הבלונדינית הגבוהה והיפהפייה, המלווה את המשלחת הישראלית מטעם משרד ראש הממשלה ההונגרי, ומעדכנת שהשם אסתר נמצא ב"טופ טן" של השמו בהונגריה. משמאלי יוליה, המלווה השנייה ממשרד רה"מ, שהתלוותה לארוחת הערב על הדנובה. גם היא יפהפייה עוצרת נשימה, גבוהה והונגרייה עד קצות חיוכה הכובש. אחרי שאני מראה לאסתר איך כותבים אסתר בעברית - בכתב ובאותיות גדולות - ומשאיר לה את זה למזכרת - אני צונח בחדר 502 במלון, סליחה ארמון, כמו אחרי הלילה הראשון בטירונות.
כיכר הרצל לא בפוקוס
תחנה שביעית: בוקר בודפשטי צונן כקרח. המדחום הצמוד לכניסת המלון כמזוזה, מראה מעלה אחת מעל האפס. קור כלבים, שלמרבית הפלא מפיח אוויר הרים צלול כיין לריאות המפויחות, הנאלצות לנשום בימים כתיקונם את הפיח של רדינג. אסתר (לא זאת מתחנה שישית), יהודייה שהייתה בישראל "כמה שנים", אישה נחמדה וחייכנית, תדריך אותנו היום בין דפי ההיסטוריה הפרושים לאורכה ולרוחבה של בודפשט. עיר, שכל מילה פחות מ"עוצרת נשימה" - קטנה עליה. הדבר שהכי מעניין אותי הוא האנדרטה לזכר הרצל בפשט. לפיכך נתכנסנו. אסתר מעדכנת שאין בפשט אנדרטה על שמו של חוזה מדינת היהודים.
בודפשט. צילום: אילן שאול
יש על שמו כיכר קטנה, וכשנעבור לידה, היא מבטיחה להראות לי איפה זה. לא. לא נעצור לידה. "אין זמן לזה". יש המון מה לראות היום, וכיכר הרצל – שרק אתמול הוגדר על ידי שגריר ישראל בהונגריה כ"גיבור הונגרי לכל דבר ועניין" - לא מתוכננת כנקודת עצירה במסע במשעולי ההיסטוריה הבודפשטית. בדרך לכיכר הרצל אני נכנס להיכון מחשש פן אסתר תסתיר, ואני אשכח לשאול בזמן. רק בזכות יוני כרמי, המתלווה למשלחת כמפיק "הביידר", אני מקבל התראה מוקדמת, ומצלם בחטף מחלון האוטובוס, תוך כדי נסיעה, פריים אחד בודד, של כיכר מסכנה, על שמו של האיש, שעל שמו נוסד הרחוב הראשון והגימנסיה הראשונה בעיר העברית הראשונה.
עם כל הכבוד לטכנולוגיית נקסוס 5 של LG , שאכן פרצה את גבולות העתיד, במבחן התוצאה, היא לא הצליחה להכניס לפוקוס את הרצל על השלט הקטן. מזל שעברנו את פרעה. בדרך לכיכר הרצל וממנה, זכינו לראות מבעד לחלון האוטובוס את בית הכנסת שבו הרצל עשה בר מצווה ב־ 1873. שנתיים אחרי שבודה (היו שבת בגדה הצפונית של הדנובה) ופשט (שיושבת בחלק הדרומי) התאחדו לבודפשט. בית כנסת שנראה מבחוץ כמו שליש בית כנסת, שליש כנסייה ושליש מסגד. מראה סוריאליסטי לגמרי. אסתר מסבירה שזה בית הכנסת הראשון בהיסטוריה שלתוכו הוכנס עוגב.
חת"ם סופר (1839- 1762), יהודי אורתודוקסי, הכריז עליו כ"צלם בהיכל", והכריז שכל יהודי שייכנס לבית הכנסת הזה, הוא "לא יהודי". סיפור קטן, החושף טפח מהסיפור הגדול, כולל אחת מהזיותיו של הוזה מדינת היהודים: לטבול בנצרות את כל היהודים. בדרך לארוחת הצהריים במסעדת גלרט המפוארת, מדפדפת אסתר, באמצעות המחשה ויזואלית מוחשית, בין דפי ההיסטוריה של הונגריה: התקופה הפגאנית, הרומאית, אטילה ההוני, המלך אישטבן, המלך ארפד, התקופה העותמאנית, היטלר, סטאלין, המרד נגד המשטר הקומוניסטי ב- 56' ועוד.
בדרך אנחנו חולפים ליד כל האייקונים ההיסטוריים הבולטים של בודפשט - מ"כיכר הגיבורים", דרך גבעת גלרט (ע"ש קדוש נוצרי שהושלך על ידי הפגאנים בחבית לתוך הדנובה), אנדרטת הערבה הבוכייה, עד אנדרטת הנעליים על גדות הדנובה שהוקמה ב־ 2005, המנציחה את מאות היהודים שנרצחו בידי גדודי "צלב החץ" ההונגריים, לאחר שנורו והושלכו למימי הנהר בלי נעליהם בשנים 1945 -1944. וכמובן, איך לא, הגטו היהודי (שכבר לא נראה יותר כמו גטו), שהתחיל דרכו מחוץ לחומת פשט. תושביו קיבלו מהמלכה סיסי ("שאהבה את היהודים") חופש תנועה ועיסוק מלאים, ופרצו קדימה, בעיקר בתקופת ההשכלה, לכל מרחבי האימפריה האוסטרו הונגרית. תור הכסף של יהודי אשכנז, לפני העלטה הגדולה.
שווארמה בדרך לאופרטה
תחנה שמינית: התרעננות ומילוי מצברים בחדר 502 לקראת האופרטה האמיתית לשמה התכנסנו: אופרטה "הביידר". העייפות נותנת אותותיה. מקלחת מהירה, מבט אחרון בנקסוס 5, שהתרוקן פלאים מעודף שימוש במצלמתו, והתייצבות ב-18:00 לצעידה רגלית ־ לאופרטה תיאטר. בדרך אני מבחין בשווארמה פוצעת מעיים, ומתנחם שלכל גלות קולינרית יש מועד תפוגה. תחנה תשיעית: "הביידר", אופרטה מאת אמריך קלמן (1953- 1882), מלחין יהודי הונגרי, שהוצגה לראשונה בתיאטרון קארל בווינה ב- 23 בדצמבר 1921.
מאז הוצגה "הביידר" בהצלחה, אך לא הצליחה מעולם להעפיל לליגת העל של האופרטות. 93 שנים אחרי, עושה "הביידר" קאמבק בעיבוד חדשני של הסופר אישטבן קלאי והבמאי מיקלוש גאבור קרניי, הנחשב לאחד הבמאים המובילים בהונגריה בתיאטרון המוזיקלי. כיאה למשלחת עיתונאים מארץ הקודש, מושיבים אותנו המארגנים ב"בוקסים" המפארים את יציע האולם המדהים ביופיו, שנשמר בקפדנות מאז נוסד לפני כ 100 שנה, ומדיף ריח של ־ זמן משביח. למראית הדה ז'ה וו, אני מרגיש כמו אל פאצ'ינו באולם האופרה ב"הסנדק 3", אבל רגע אחרי אני נרגע. אף אחד כאן לא מתכוון לחסל אותי. הסיפור האורגינלי של "הביידר" מתמקד בסיפור אהבתו של רג'אמי (אטילה דולהאי), נסיך הודי המתגורר בפריז, המתאהב באודט (מוניקה פישל), שחקנית מקומית, ולא מוכן לחזור למולדתו לפני שיישא אותה לאישה.
לגורל, כידוע, יש תוכניות משלו, והעניינים משתבשים. בעיבוד החדש שעלה רק לאחרונה, אודט היא עדיין הפרימדונה המצליחה בפריז, אך רג'אמי, יורש העצר ההודי, הפך בזמן העכשווי לבחור מודרני עדכני, בוגר אוקספורד, מלחין בסתר, רודף נשים וחובב מרוצי אופנועים. ויש גם דמויות חדשות שנוספו ל"הביידר", כדי להדגיש את המוטיבים ההונגריים ביצירתו של קלמן. חווית "הביידר", איך לומר זאת, הייתה מפתיעה ומחממת כמרק שעועית ביום חורף קר. לאורך כל האופרטה ההונגרית, התרוצץ ממעל תרגום אלקטרונילאנגלית. קצת קשה פיזית להרים את הראש כלפי מעלה ולעקוב בדריכות אחרי כל פתלתלות העלילה ההונגרית למטה.
בשלב מסוים, כשהצוואר הפסיק לשתף פעולה, התנתקתי מהסיפור, והתמסרתי לשירים, לריקודים ולפאן שנשב מהבמה ועטף בחיבוק חם. אחרי שעה וחצי, שעברו די מהר, הייתה הפסקה + קוקטייל ליושבי ה"בוקסים". יואב גינאי, אחד מחברי המשלחת, מעדכן שהאופרטה היא הבסיס לז'אנר המיוזיקל, שהתפתח על יסודותיו והפך במרוצת המאה ה 20 וה 21 לאחד מעמודי התווך ־ ־ של המושג "בידור להמונים". יד על הלב: בחיים לא ראיתי שום אופרטה, אבל אם צריך לתמצת את "הביידר" לשתי מילים, "לחובבי הז'אנר" הוא המושג הקולע ביותר. יוני כרמי, המפיק הישראלי שחי במינכן מאז 1989 ואחראי על הבאת "הביידר" לישראל, מעדכן שלפני שנה ייבא לישראל את "נסיכת הצ'רדש", גם אופרטה של קלמן, שהייתה "הצלחה היסטרית" שהביאה לבית האופרה 20 אלף איש. השנה בונה כרמי על הצלחה דומה, אם לא גדולה יותר, ומתפלל שלא ירד שלג כמו לפני שנה, עם ביטולים של הרגע האחרון.
"הקהל שאוהב אופרטות", מעדכן כרמי, "לא מגיע רק מתל אביב. אתה לא תאמין, אבל הגיעו אנשים מנהריה, מחיפה, מירושלים, מאשדוד. מכל הארץ. ב'נסיכת הצ'רדש' נאלצנו להוסיף הצגה כדי לענות על הביקוש". בטיסה המייגעת בחזרה לבן גוריון איירפורט, שחזרתי כמה מילים בהונגרית שלמדתי במהלך הביקור הקצרצר: קוסאנם (תודה), אישטנם (אלוהים), איגן (כן), נם (לא), בודה (מים), פשט (אש). מה עוד? נזכר במערבון ההונגרי ב"כבלים", עם אריק איינשטיין ע"ה ומוני מושונוב, ומעלה בחכה עוד מילה שמפאת כבוד המעמד נחסוך אותה מכם. בכניסה למונית תחת שמי התכלת העזה, שואל אותי הנהג: "נו, מה אתה אומר על ה'זבל' שלבני אמרה על נתניהו ב'מצב האומה'?". "לא ראיתי", אני מתנצל. "בוא הנה, אתה ישן בעמידה", יורד עלי נהג המונית.