בשנות ה־70 היה אלכס כגן הצעיר מלחין על הסוס. הוא נחשב כמלחין בה״א הידיעה למוזיקה בהצגותיו של חנוך לוין, הלחין גם לקולנוע ולטלוויזיה. ההצלחה בארץ הטתה את הקריירה שלו לחו״ל, שם עשה חיל. כשרצה לחדש כאן את ימיו כקדם, איש לא חיכה לו עם שטיח אדום. מאז, כמו לוחם גרילה מיומן, הוא מגיח מדי פעם עם הפקות איכות דלות תקציב. מריץ אותן בעצמו, כמעט כנגד כל הסיכויים.
כעת הוא עושה זאת עם ״לה וילי״, אופרת הבתולין של ג׳קומו פוצ׳יני שאותה הלחין בגיל 26, בטרם זכה לתהילת עולם עם אופרות הלהיט ״לה בוהם״, ״טוסקה״, ״מדאם בטרפליי״ ו״טורנדוט״.
את האופרה בת המערכה האחת, הנמשכת קצת יותר משעה, מעלה כגן כב־ מאי וכמפיק, האחראי גם על התפאורה ועל קטעי הווידיאו, שלוש פעמים בלבד, באולמות נבחרים: במרכז קריגר לאמ־ נויות הבמה בחיפה (בראשון), כעבור יומיים באולם רבקה קראון בתיאטרון ירושלים, ובראשון הבא באולם אסיה החדש במוזיאון תל אביב לאמנות.
מדוע אתה מעמיס על עצמך גם את ההפקה?
קודמות שלי בארץ, לא פניתי לאופרה הישראלית, לא לשום גוף אחר. אבל אם יפנו אלי, אשמח, מה גם שאני מביא איתי תשלובת ייחודית של מוזיקה, תיאטרון וקולנוע. לך תסביר כל פעם מחדש מה שיש לך בחבילה. בגרמניה אוהבים אותי״.
ופה, בנמל הבית שלך?
״פה זה אחרת. הרבה מהאמנים הישראלים בתחום הקלאסי לא מצליחים למצוא בארץ עבודה״.
אין נביא בעירו?
״גם. משום מה במוסדות השונים יש תמיד הרגשה שמי שבא מבחוץ עושה דברים יותר טוב״.
אבל זה לא פוטר אותך מלהציע.
״אין לי את הכוחות לפנות שוב ושוב״.
גיל שוחט העלה באופרה הישראלית את האופרה ״והילד חולם״ על פי מחזהו של חברך בעבר, חנוך לוין.
״כנראה יש לו איזשהו שארם שלי אין. אגב, המוזיקה שלו, בתור מי שידוע כמ־ לחין מעולה, הייתה טובה באופרה גם אם האינטרפטציה המוזיקלית לטקסט לא זכתה שם לביטוי מעניין״.
כגן משוכנע באיכות המוצר הנוכחי שלו: ״האיכות של האופרה שהלחין פוצ׳יני ל׳לה וילי' עולה על האיכות של אופרות יותר מפורסמות שלו. בעומק, ״אם לא אני, אז מי? כמו בהפקות במורכבות וביופי״.
הוא בא לחדש. ״סינמה אופרה״, כך מכנה כגן את ההפקה התורנית שלו. ״מכיוון שאני בא מקולנוע, תחום שאני עוסק בו זה מכבר, הפורמט באופרה שלנו הוא קולנועי, עם כותרות פתיחה וסיום לצלילי המוזיקה הנפלאה של פוצ'יני״, הוא אומר. ״זאת לצד קטעי אווירה ואקשן בווידיאו, שבחלקו צילמתי ובחלקו לקחתי מהאינטרנט, מה שמותר. הזמרים לא יבואו לשיר יפה ובגדול. למעשה, בגלל ההפקה האינטימית הם יוכלו לרדת לדקויות, כמו בתיאטרון״.
כגן גייס הפעם שלושה מזמרי האופרה הטובים ביותר בארץ - בני הזוג אירה ברטמן (סופרן) ויותם כהן (טנור). עמם, בתפקיד האב, גבי שדה (בריטון), החוזר לבמת האופרה לאחר פסק זמן.
לה וילי הן רוחות הרפאים, או המכשפות, שבאות להעניש את מי שזנח את ארוסתו וגרם למותה משיברון לב. אם רקדניות בלט אמורות להופיע בתור המכשפות, כגן, שנאלץ להיאבק על כל גרוש, גייס במקומן להקת זאבים. לא להיבהל. הם לא יופיעו בחי על הבמה. ״הכל בקטעי וידאו מהאינטרנט״, כגן מרגיע.
הקריירה של כגן, 71, רוויית תהפוכות. ראשיתה במפגש במהלך השירות הצבאי עם חנוך לוין, שהוליד את הקברט ״את ואני והמלחמה הבאה״ ובו השיר האנטי־מלחמתי ״שחמט״, שהתפרסם בביצועה של חוה אלברשטיין. ״שירת־ נו יחד בקורס בחיל הקשר״, משחזר כגן. ״התיידדנו שם מבלי שנדע כי נגיע לעבודה משותפת. בהתחלה כתבנו יחד רק להנאתנו״.
"היה כייף לעבוד איתם". אלוני (מימין) ולוין. צילומים: ראובן קסטרו, עדי אבישי
מוזיקה בת־חלוף
בנוסף למחזותיו של לוין, הלחין כגן, בוגר המדרשה למורים למוזיקה, ומי שלמד תזמור אצל נעם שריף, מוזיקה להצגות נוספות. הוא הלחין את פסי הקול של סרטים שביימו משה מזרחי, דן וולמן, יצחק ישורון, מיכל בת אדם. גם המוזיקה ״מישל עזרא ספרא ובניו״, סדרת הטלוויזיה היוקרתית של נסים דיין, היא שלו. ״יותר קל להלחין מוזיקה לסרט מאשר להצגה״, הוא טוען. ״יש לך שם שניים־שלושה מוטיבים ואתה משחק איתם לאורך הסרט, עם אפשרות להשתמש בתזמורת יותר גדולה״.
אגב, כשראיינתי את כגן לראשונה, לפני 40 שנה בדיוק, אמר: ״פעם, בבוא הזמן, אולי אחבר איזו סוויטה קונצרטנטית, שתכלול את המוזיקה שלי להצגות ולסרטים״. כגן, שלא הגשים את משאלת הלב הזאת, הוסיף: ״אני סובל מזה שמוזיקה להצגות היא כאילו בת־חלוף. חבל שברדיו לא עושים מאמץ להקליט מוזיקה כזאת. אני חש בה הרבה דברים טובים שיכולים לעמוד בפני עצמם". אתה מתגעגע לחנוך לוין? ״מאוד״.
מה היה מיוחד בעבודה עם חנוך? "לפני הכל הייתה בינינו כימיה אישית. הוא לא התערב בחלק שלי בעבודה המשותפת שלנו, אבל כשהעיר הערה, על פי רוב הוא צדק". הוא היה מוזיקלי?
"חנוך לא היה מוזיקלי, אבל הרגיש את המוזיקה כשהיה לו חשוב שהיא תשרת את הכתיבה שלו. בסך הכל הלחנתי את המוזיקה לשבעה מחזות שלו, מה שנפסק כשיצאתי לחו"ל. הוא ונסים אלוני, שהלחנתי לו את המוזיקה להצגה 'נפוליון חי או מת' ידעו להעריך את מה שעשיתי". איך היה עם נסים אלוני? "היה כיף לעבוד איתו, אדם נפלא. לצערי, עבדתי איתו רק בהצגה נוספת, 'שעיר לעזאזל'".
הוותק לא עוזר
הלחנת המוזיקה למחזותיו של לוין הביאה את כגן בראשית שנות ה־80 לגרמניה. "שם נפתחו בפני שערים שלא נפתחו עד אז בפני בארץ. כמי שמתויג בארץ כמוזיקאי, איש לא היה נותן לי כאן הדמנות לביים. גם לא נו־ תנים לי כעת, כשביקורות ההלל שקי־ בלתי בגרמניה לא עוזרות לי בישראל", הוא מתרעם. "התיוג הזה הולם מדינה קטנה שבה כולאים אמנים במשבצת מסוימת. אם בגרמניה גם יודעים איך להתייחס לאמנים ותיקים, בארץ הוותק לא עוזר לי. כנראה חושבים שהצעירים יצילו את העולם".
כיצד ישראלי כמוך, שעלה בגיל שש מברית המועצות, תקע יתד במדינה כמו גרמניה?
"גרמניה היא כיום מדינה קוסמופולי־ טית. פועלים בה מוזיקאים מכל העולם, היוצרים אמנות מדהימה. די אם אציין שיש שם לא פחות מ־150 בתי אופרה. למעשה, לא חלמתי על בימוי. הגעתי לגרמניה כמלחין מוזיקה להצגות של חנוך לוין. כעבור זמן שאלו אותי אם אני יודע גם לביים, אמרתי 'בטח', לפי מיטב החוצפה הישראלית. מפה לשם, התגל־ גלתי בגרמניה גם לבימוי הצגות בלי קשר לא לחנוך, לא למוזיקה, כמו 'ביבר הזכוכית' של טנסי וויליאמס".
למדת בימוי?
"מעולם לא, חוץ מאשר תוך כדי העבודה עם חנוך ועם במאים אחרים מהארץ ומחו"ל. לדעתי, פרט לע־ ניינים הטכניים אי אפשר ללמוד בימוי. או שיש לך את זה, או שאין. אולי אפ־ תיע אותך, אבל מאז שנכנסתי לעניין, אני אוהב יותר לביים מאשר להלחין. כאן, בניגוד למוזיקה, שמשרתת הצגה או סרט, אני לא כינור שני. אגב, זה לא רע להיות כינור שני אם אתה לצדו של כינור ראשון מעולה כמו חנוך. עם זאת, במרוצת השנים עבדתי עם כינו־ רות ראשונים שלא הבינו דבר במוזיקה. זו הייתה אחת הסיבות שדחפו אותי אל הבימוי".
אתה צופה כאן בהצגות תיאטרון?
"פחות מאשר בעבר".
ובאשר להלחנת מוזיקה לסרטים?
"מאז שהתחיל הסיפור שלי עם חו"ל, די יצאתי כאן מהתמונה, מה גם שבארץ קם דור צעיר של מלחינים לקולנוע, כמו שקם דור חדש של מלחינים לתיאטרון. זה מאוד חסר לי. מאוד אהבתי להלחין מוזיקה לסרטים. עם זאת, אין לי סיבה להתלונן. הרי במשך שנים נעלמתי לאנשי הקולנוע בישראל מהעיניים".
אתה מרים טלפון, מציע את עצמך?
"זה לא לכבודי. החבר'ה יודעים שאני פה".
האם זיהוי היתר עם חנוך לוין מגביל אותך?
"הייתי רוצה להאמין שזה לא כך". בשנים האחרונות פחתה השהות של כגן בחו"ל. "התעייפתי", הוא מודה. "יותר ויותר אני מעדיף להיות בבית שלי ברמת גן, לעסוק, גם בשביל הנש־ מה, בהפקות מקומיות, כמו ערבים שה־ קדשתי לשוברט ולמאהלר. גם העליתי ערב מיוחד משירי חנוך לוין. לפני חו־ דשים אחדים ביימתי את אלכס אנסקי ב'נפילה בשידור חי', מונודרמה מאת אריה קרישק, המציגה את ימי הרדיו האחרונים של שדר מהשורה הראשונה. וכמובן, גם הלחנתי לה את המוזיקה".
מה קורה לשדר?
"תוך כדי שידור הוא מקבל מכתב פיטורים ולאט־לאט הוא משתגע".
תוכניות?
"אין לי תוכניות. אני חי מיום ליום, כפי שחנוך כתב וריטה שרה".
ומחוץ למוזיקה?
"כשאני באירופה, אני אוהב לטייל באלפים. אני חולה על ההרים האלה".