לא כמו היום: יורם לוינשטיין שב לאהבת נעוריו ומביים את "פסטיבל סן רמו"

כשהטלפון צמוד לאוזנו, הולך יורם לוינשטיין מהסטודיו שלו לאולם החזרות בשכונת התקווה. המולת הרחוב נמהלת ברחשי שוק התקווה והססגוניות שולטת. ״החיים פה תוססים לא פחות מסן רמו״, הוא צוחק ומתייחס למופע ״פסטיבל סן רמו״ בבימויו, שיעלו תלמידי שנה ג', בוגרי הסטודיו למשחק.
 

״אני מחובר מאוד לכיתה שמסיימת את שנה ג'. מעבר לזה שהם שחקנים מדהימים ואנשים מקסימים, הם גם זמרים טובים״, אומר לוינשטיין. כשאני מבררת למה דווקא סן רמו, עיניו מצטעפות: ״החיבור שלי לסן רמו זה משהו שטבוע לי עמוק בלב. אלו היו ימי הטלוויזיה הראשונים, כשרק להסתכל בטלוויזיה היה אירוע. לא כמו היום, כשיש מלא ערוצים. באותה תקופה, חו״ל היה משהו רחוק וסן רמו נתן לנו אפשרות להציץ בעולם הגדול, שלא יכולנו לממש אותו״.
 

מתברר שחלום חו״ל ללוינשטיין הילד לא היה בר הגשמה, יען כי גדל בקריית חיים להורים ניצולי שואה, בבית שסבל ממחסור. ״אני זוכר את השירים מסן רמו בעל פה״, הוא שב לאהבת נעוריו, ״מתוך השירים היה לי ידע בסיסי באיטלקית. כששנים אחר כך טסתי לאיטליה, הצלחתי להסתדר עם השפה אך ורק בזכות השירים״.
 

״מה שמדהים בשירים הללו״, הוא מוסיף, ״שיש בהם הרבה רגש. הם מדברים על אהבה ממקום תמים. לא כמו היום שהכל ציני, קשוח ועוסק בסקס״. 

פסיכולוג או מטורף

אחרי שירותו הצבאי למד לוינשטיין (65) בבית הספר למשחק באוניברסיטת תל אביב, ובשנות ה-80 הייתה לו קריירת משחק מבטיחה, שכללה אפילו מועמדות לפרס השי חקן על ״סולו לטובה״. בהמשך התפקידים הפסיקו להגיע והוא פנה להוראה. ״אני לא שחקן טוב״, הוא מודה. ״אני מדגים לשחקנים מה לעשות, אבל אין לי אחריות כשחקן. תודה לאל שנחסך ממני הסבל הזה של לעמוד על הבמה ערב ערב״.
 

״לא כל כך עניין של ביקורת. הציפיות שלי מעצמי ומהסביבה מאוד גבוהות. אני מציב לעצמי רף, מנסה לחצות אותו, ובדי רך לוקח סיכונים מחושבים. מי שלא מסתכן לא מצליח. כשחקן אני יודע שיכולותי מוגבלות, ולא תהיה לי קריירה כשחקן. אני אוהב לשחק מול מצלמה, אך מאחר שאין לי זמן, אני עושה מדי פעם תפקידי אורח. הלוואי שיציעו לי דמות קומית, כי תמיד לוקחים אותי לדברים כבדים כמו פסיכולוג, או מטורף״.

אחרי שהעביר שיעורים למשחק במסגרות מזדמנות, פתח ב-1988 את סל״ה - הסטודיו לאמנויות התיאטרון מיסודו של יורם לוינשטיין. ב-1997 הקים לוינשטיין אולם הצגות בשכונת התקווה בדרום תל אביב, וב-2000 העביר אותו למיקומו הנוכחי בשכונת התקווה. כחלק ממערכת הלימודים, יוצאים התלמידים ללמד שיעורי משחק בקהילה, ועובדים עם קשישים, ילדים של עובדים זרים, בני נוער בסיכון ועוד.
 

״היועץ לאיטלקית שלנו ב'פסטיבל סן רמו' הוא אליקו לוי, שהתחיל איתנו במסגרת התוכנית הקהילתית. לפני כמה שנים הוא הגיע עם ההצגה לאיטליה, התאהב במקום ולמד את השפה״, מספר לוינשטיין. ״לאחרונה הוצע לו לעבוד בשגרירות ישראל ברומא. אז הוא לא הפך להיות שחקן, אבל בעזרתנו הוא מצא את ייעודו בחיים״.

התלמידים שלך מוכנים לשלב היציאה מהחממה, שבו ייאלצו להילחם על תפקידים?

״מלחמה זו קצת מילה דרמטית. אני עושה הכל כדי לעזור להם, גם דרך ההפקות, ומקווה שאנשי תעשייה יבואו, יראו ויחטפו אותם. לכולם יש חשש. אני מסתכל עליהם וזוכר את עצמי מסיים את האוניברסיטה עם הפחד מהלא נודע, והשאלה אם אצליח. זה סיוט. אני מנסה בכל יכולתי לקדם אותם ולעזור להם למצוא עבודה. כל הצלחה של בוגר זאת הצלחה של בית הספר, וגם כי נוצר בינינו קשר כמו של אבא שדואג לילדיו״.

יש תלמידים שאתה נקשר אליהם יותר?

״בוודאי. אני בסך הכול בן אדם, וזה עובד בסופו של דבר על כימיה אישית עם שחקן כזה או אחר. יש אנשים שיותר קל להתחבר אליהם. יש כאלה שאחרי שהם מסיימים את הלימודים, אני יוצא איתם לבלות, ויש כאלה שהם יותר מרוחקים, שמשהו שם לא נפגש ברמה האישית״.
 

״קודם כל בכמויות הבנים. ממש שינוי דרמטי. פעם היו יותר בנות, ועכשיו הרוב בנים, גם יוצאי שייטת וסיירת מטכ״ל. קרביים כבדים כאלה. פייטרים. לראות אותם אחרי שלושה חודשים עושים פירואט, זה גדול מהחיים. בנוסף, רמת הציניות עלתה, ואני מרגיש כמה צריך לעבוד כדי להקהות ולנקות אותה. חלק גדול מהתלמידים מתחיל ברצון עז להתפרסם. לא ללמוד. יש המון אנשים שרוצים קיצורי דרך. צריך להרגיע אותם ולהסביר להם שהם נמצאים במקום שבו הם בונים את התשתית. תפקידים יהיו גם בגיל 70, לא רק כשאתה יפה".
 

"לפני שלוש שנים ביימתי את שירי ברכט. אולי בגלל שהוא גרמני, מצאתי הקבלה לגרמניות שלי. עד עכשיו לא העזתי כל כך לביים, פשוט פחדתי להעמיד את הכישורים לביקורת. פה הלכתי על קרקע בטוחה, כי ידעתי מה אני רוצה להעביר. אני ממש נהנה לראות איך שהדברים מתפתחים, וזה יותר גדול ממה שציפיתי מעצמי. שאלתי את עצמי: איפה הורדוס התחבא כל הזמן? אני לא תופס את עצמי כבמאי, ואולי זה הפספוס שלי, אבל יכול להיות ש'סן רמו' זה התיקון שלי ואתחיל לביים".

טוב, אולי אתה צריך לחשוב בכיוון של מחזות זמר.

"פרויקטים של שירה מדברים אלי יותר. אני מנסה לחקות את צדי צרפתי ומשה קפטן. צדי הוא כמוני. בשבילו הכול מתחיל ונמצא בטקסט. קפטן יוצר חיבורים, מארגן ומסדר הכול. הם מורי הדרך שלי".