תיאטרון מראה, שמרכז מושבו בקריית שמונה, הגיע לבית ציוני אמריקה בתל אביב כדי להציג קומדיה חדשה, ״קומדיה לא רומנטית". גבי (מיכאל גמליאלי), גבר בשנות השלושים לחייו, מכין ארוחת ערב זוגית-רומנטית. פעמון הדירה מצלצל. בפתח ניצבת טליה (יעל צפריר), ארוסתו לשעבר. גבי בהלם. מתברר שהוא שלח בטעות מסרון לא לזאת שביקש להזמין. מדובר בפארסה מהסוג של ריי קוני, שכיכבה בארץ אי שם בשנות ה-90, מאז הספקנו להחליף את הדלתות המסתובבות בדלתות רגילות, ולא להתרגש מכל בדיחה.
בעידן שבו אנחנו משתמשים בסמארטפון ולא משים ממנו לרגע, אין מי שלא שלח בטעות הודעה לאדם הלא נכון. מה שמתחיל בערב שכולל צרחות וצעקות, מסתיים בצורה אחרת לגמרי. הטעות המרה מתגלה במהרה, מה שמותיר לצופים לחזות בגבי רוקד בתחתונים בחלל המטבח - מחזה מעניין בהחלט, אך לא כשזה בא על חשבון העלילה.
כניסתה של טליה, הססנותו של גבי והפגישה בין טליה לאישה האחרת בחייו של גבי מתפתחים במהרה לסדרה של צעקות, כשבאופק יש סכנה לאיבוד שמיעה מצד הקהל. לא רק השחקנים אחראים לכך, אלא גם חלק מהקהל. יצא שישבתי לצד אביו של אחד השחקנים, שלא הפסיק להריע כל ההצגה, ובכך פגם בכושר שיפוטו של הקהל להעריך נכונה את ביצועי בנו.
במציאות שבה אנו חיים, אי אפשר לטעון כנגד תיאטרון מראה שגילה חוסר אחריות. כל התיאטראות הגדולים מעלים קומדיות כדי לשרוד כלכלית, קל וחומר תיאטרון בפריפריה. אותם שיקולים מאלצים את תיאטרון מראה לייצר קונספט דומה לשאר התיאטראות במרכז הארץ: שילוב של קומדיה ודרמה, כדי לספק לקהל בידור במטרה להציג מחזות בעלי ערך אמנותי.
השחקנים עושים את עבודתם נאמנה, אבל לא מעבר לכך. הם לא ממש מספקים את התשובות לשאלות השונות העולות בעקבות המחזה: האם מוסד הנישואים באמת פשט הרגל, ועוד. ובאשר לשם ההצגה - אחרי צפייה בה ניתן לומר שמדובר בקומדיה רומנטית למדי, הכוללת את כל הקיטש הרגיל והדביק, כולל דמות ראשית בתחתונים ובחורות עירומות למחצה על הבמה, כזה שמתאים בול לקהל שאיבד את האמון בתיאטרון, וכל מה שמעניין אתו עכשיו זה קומדיות ״לא רומנטיות״, זולות ומטופשות.