ישראל האחר: אחרי יותר מ-40 שנה, ישראל גוריון חוזר לסאטירה

 כמעט 45 שנה מאז עלתה ההצגה השערורייתית ״מלכת אמבטיה״, חוזר ישראל גוריון אל זירת הסאטירה במופע החדש "רואים ת׳סוף״, שעלה על במת "צוותא". השנים עברו, התלתלים הכסיפו ובשנתו ה־80 גוריון מפזז ומקפץ כמו נער עול ימים. מה סוד הנעורים הנצחיים שלו? תוהה הצופה בו. גוריון מחייך את החיוך התמים שובה הלב שלו ולרגע נרתע.

"מה הסוד אתה שואל?", הוא חוזר על השאלה ומביא משל: ״אדם מטפס על האוורסט, כשפתאום אחד צועק לעברו 'אתה יודע באיזה גובה אתה?'. המטפס עוצר, בוחן את הגובה, נבהל ונופל למטה. לכן אני לא עוצר וממשיך לטפס. כי אם הייתי שם לב לאיך שאני קופץ ככה בגיל 79, אולי הייתי חושב שמשהו לא בסדר איתי".

אז מה מסתתר מאחורי הסוד? "פעם הלכתי לרופא טבעוני", הוא מספר. "הרופא אמר שיש אנשים שהאוכל עושה להם את זה, ויש אנשים שתנועה עושה להם את זה. 'אתה איש של תנועה', כך התרשם. הוא צודק. בני, לעומתי, היה איש מובהק של אוכל".

בני הוא, כמובן, בני אמדורסקי, מי שהיה 36 שנה שותפו בצמד הדודאים. גוריון עוד יחזור אליו בהמיית געגוע במהלך הראיון, אבל בדרך אל "רואים ת'סוף", אנחנו משתכשכים באמבטיה. "חנוך לוין כתב את 'מלכת אמבטיה' נגד האופוריה שבאה בע־ קבות מלחמת ששת הימים", מעיד גוריון. "האנשים, כולל אותי, היו אז בעננים. המלחמה שינתה לכולנו את החיים".

גם לך?

״גם לי. כשבני ואני הגענו להופעות בדרום אפריקה, ראה אותנו מישהו בעל השפעה בטלוויזיה האנגלית. 'תבוא אלי, ללונדון, נעבוד שנה וניסע לאמריקה; אתה מתאים לשם', אמר לי. בדיוק פרצה המלחמה והחלטתי לא לנסוע. אנחנו אימפריה. כך הרגשתי. היום אני לא יודע אם אני מתחרט או לא. אני חושב שלא. לו הייתי נוסע, לא הייתי מגיע ב־1970 ל׳מלכת אמבטיה', הצגה שהן הימנים, והן השמאלנים, כולם שנאו אותנו. זרקו לנו לבמה עגבניות, פצצות סירחון, אפילו לבנים. בסוף הסיפור נגמר אחרי 19 הצגות והאופוריה נמשכה. אנחנו ממשיכים לאכול אותה עד היום.

"ארבעה הופיעו איתי בהצגה - ז׳רמן אוניקובסקי, יוסי גרבר, תיקי דיין ונחום שליט, אבל הכי שנאו אותי", גוריון משחזר. ״'איך אתה, מי ששר משירי ארץ ישראל היפה בצמד הדודאים, עושה דברים כאלה?', האשימו אותי, אבל נהניתי מהחומר שהיה אדיר, אם כי על חלקו ויתרנו".

מה ההבדל בין ״מלכת אמבטיה״ לבין ״רואים ת׳סוף״?

״אם אז היינו באופוריה, היום אנחנו בדיכאון. הרי אנשים הולכים כעת עם הראש באדמה. מה נשאר? לצחוק. זה פטנט של היהודים. אם רע, אז צוחקים. אם אנחנו לא מצליחים להזיז משהו, לפחות אנחנו גורמים לקהל לצחוק ומרפאים את הכאב".

נגד מי אתם מוחים?

״נגד כולם, מימין ומשמאל. שמים להם מראה מול הפנים".

ויש גם קטע שבו השחקן גיא מסיקה מחקה את מוסוליני. למי הוא רומז?

"לנפתלי בנט".

והבטן שלך ושל חבריך לא מתהפכת כשאתה רואה את זה? הרי יש כאן חציית גבול ברורה.
״זה לא מפריע לנו, כי כך בנט מתנהג. זאת פארודיה, לא הסתה. בנט נראה כמו ליצן כשהוא מדבר ככה. הוא בכלל לא נראה אמיתי, הבנט הזה. אני לא מכיר אותו אישית, אבל זה הזוי איך שהוא מדבר. אולי מתוך רצון להגיע לפסגה ולהיות מנהיג, הכל מותר.

״הם רוצים להשאיר את המצב בלי שום שינוי, כדי שכך זה יישאר עד סוף החיים״, מוסיף גוריון. ״זה לא יכול להישאר ככה. מוכרח להיות לזה סוף. אם לא יהיה שינוי, הכל יתמוטט. אנשים לא מודעים לזה וחושבים שלעולם חוסן. ואין דבר כזה לעו-

לם חוסן. אפילו אימפריה ענקית כמו רומא נפלה. אין משהו שנשאר לנצח. הכיבוש הזה משחית. זה משליך לגבי עצמנו, ומכאן האדישות כלפי תופעות כמו עוני. כשנכנס בך השטן, הוא משפיע עליך בכל השטחים. בסוף אתה כורה לעצמך את הקבר בלי שאתה שם לב״.

ומה עם חרם האמנים על אריאל, הצטרפת אליו?

״בשביל מה להחרים? הרי זה לא עוזר ולא משפיע. מסכנים אלה שעברו לגור שם לאחר שקיבלו הנחה במחירי הדיור בזמן ימי השלטון של מפלגת העבודה. למה להעניש את התושבים שם ולמנוע מהם הצגות והופעות? לא מגיע להם ולילדים שלהם לראות אותי? הרי הם לא אשמים בכך שהם חיים בשטחים. זו הממשלה״.

אותו האינפנטיל

בסאטירה מותר לרדת על הכל? אני מחזיר את גוריון אל ״רואים ת׳סוף״. ״בסאטירה נוגעים בדברים שאחרים לא מעיזים לגעת בהם״, הוא עונה, ״לא רק להצחיק, אלא גם לעורר מחשבה. מטבע הדברים יש טיפה פרובוקציה בכל סאטירה. למזלנו, עדיין מרשים לנו לעשות את זה בארץ, מה גם שהמנהיגים שלנו לא אשמים, אלא העם שבוחר אותם אשם״.

לדבריו, נהנה לעבוד עם הבמאי מוטי קירשנבאום ועם כותביו מאז ״ניקוי ראש״, ב. מיכאל ואפרים סידון. ״חבל שאז לא יכולתי להשתתף בתוכנית״, מצר גוריון. ״לא אחת ביימתי הצגות לילדים שפרויקה (סידרן) כתב ונהניתי. זה כיף, מה גם שאיתי ארבעה חבר׳ה צעירים ממני - פלורנס בלוך, אתי וקנין, גיא מסיקה ודור צויגנבום - שאני איתם באותו הראש. אומנם אני מתקדם בשנים, אבל נשארתי אותו אינפנטיל. הילדותיות שלי אף פעם לא משתנה״.

כפי שסידון מתמרן בין כתיבה למבוגרים לבין כתיבה לילדים, גם אתה גישרת בין שירי הדודאים להופעה עם חומר פרובוקטיבי. יש שני ישראל גוריון?

״כשיצאתי לפני שנים עם התוכנית 'עומד לי על קצה הלשון', עשיתי זאת מפני שלא רציתי שיצביעו עלי רק כעל הנחנח הזה, הדוד הרזה. החלטתי לעשות משהו בשביל עצמי, וזה היה הסטנד-אפ הראשון שנעשה בארץ. זה לא עבר לגמרי חלק. בהופעה באילת קם אחד ומחה: 'אתה, שהערצנו אותך ואהבנו את השירים ששרת, לא מתבייש לנבל ככה את הפה ועוד בשביל 20 לירות?״.

היכן ישראל גוריון האמיתי?

״אני בעצמי לא יודע. קודם כל אני שחקן, ואחרי זה אני כל מה שאני עושה ברגע נתון, בין שאני משחק, שר, כותב, מביים, מצייר, עושה פנטומימה, מנגן, מלחין״.

הזדמן לך לצפות בנאום ראש הממשלה בקונגרס האמריקאי?

״כן, ראיתי. קודם כל יש לו כריזמה, ובאנגלית הוא נשמע מצוין עם שפת גוף בהתאם״.

הוא יכול להיות שחקן?

״לא רק הוא. כל חברי הכנסת הם שחקנים באיזשהו מקום, ולא מאמינים במה שהם עצמם אומרים. בן-גוריון, לעומתם, דיבר מתוך הלב ובגלל זה שנאו אותו רבים. ביבי, אגב, מדבר נהדר, אבל לא עושה כלום״.

מבחינת גוריון אין דבר כזה גיל יציאה לגמלאות. הוא במלוא יכולתו, מתרוצץ בין במות שונות ב״פול ספיד״, ולא בטוח שהמנהלת האישית שלו, מיקי, שהיא גם רעייתו הנאמנה, מספיקה להיענות לכל הפניות אליו. לצד ההצגה הנוכחית, הוא ממשיך להריץ את תוכנית היחיד שלו ״ערב טוב, ישראל״, מופיע שנים עם חנן יובל ועם הפרברים במופע ״החברים של בני״, משחק בשתי הצגות ילדים, ומעלה עם חני נחמיאס ומאיר סוויסה את ״ימים של קולנוע״, חידוש למופע ״הטוב, הרע והנערה״. והוא גם נהנה מכל רגע בגרסה המחודשת של הדודאים עם אסף אמדורסקי.

״המופע שלנו צמח מההשקה לאלבום האוסף המחומש של הדודאים״, מספר גוריון. ״כשעלה הרעיון שאזמין מישהו לשיר בהשקה, כמובן ביקשתי מהבן של בני. אסף בא לשיר איתי והייתה הצלחה אדירה. עוד באותו ערב הוא התקשר ואמר שכדאי שנמשיך. חצי שנה עבדנו על תיאום הקולות עד שהיינו מוכנים למופע משלנו. אסף, שהוא מוזיקאי בחסד שבא מהרוק'נרול, מאוד השתפר מאז. ההופעות שלנו מפוצצות בקהל שמתגעגע לשירי הדודאים״.

אתה שר איתו ובוודאי רואה לנגד עיניך את בני.

״את בני יש לי תמיד בזיכרון, יותר מ-20 שנה מאז שהלך מאיתנו. כל הזמן אני רואה ושומע אותו עם הבריטון-טנור הנדיר שהיה לו. אסף מביא איתו משהו אחר ואני לומד הרבה דברים מהבחור הצעיר הזה. יש בינינו כימיה מצוינת״.

כשמרסל מרסו נעלב

לאחר קרוב ל-60 שנה על הבמות, דומה שגוריון תמיד איתנו, אבל סיפורו האישי לא מוכר במיוחד. הוא נולד בירושלים. ״לא חשבתי שיצא ממני זמר״, טוען גוריון. ״אם כבר, רציתי להיות כוכב קולנוע כמו ג'וני וייסמילר. חלמתי להיות טרזן.

״בבית הספר הדתי 'תחכמוני', שאליו שלחו אותי הורי המפא״יניקים בתקווה שלא אצא מופקר לגמרי, אני, התלמיד הגרוע, שרתי בקבלות השבת. אמרו שהיה לי קול צלול כמו פעמונים. בגיל 13 הלך הקול. נהייתי צרוד לנצח, מה שלא הפריע לי לפעול במחתרת. אחותי, חברת אצ״ל, הטילה עלי שליחויות בשם המחתרת. כמה הרגשתי גיבור״.

הטרזן הירושלמי, שמילדות לחץ אקורדיון, הגיע עם הכלי, ששכנים רכשו עבורו במגבית שכונתית, לבסיס חיל האוויר שבו שירת כמכונאי מטוסים, בעקבות לימודיו בבית הספר המקצועי ״עמל״. בערבים ניגן בתזמורת הבסיס. שאיפתו ללמוד הנדסת תעופה בארצות הברית נמוגה כשעם שחרורו מהצבא ליווה באקורדיון משלחת מישראל למחנה נוער באנגליה. ״שבוע לא פציתי שם את הפה עד שבערב הנעילה עליתי לבמה וחיקיתי את כולם״, הוא משחזר. ״כשראיתי איך שהקהל התפוצץ מצחוק, נתקפתי בשיכרון במה, מה גם שמנהל המחנה אמר שכדאי לי ללמוד משחק. מהנדס כבר לא נהייתי״.

חבר מתזמורת הבסיס סחב אותו למסיבות בירושלים. באחת מהן הוא הכיר לו נהג משאית גברתן, יוצא קיבוץ הראל. זה היה אמדורסקי, המבוגר ממנו בארבע שנים וחצי, שהדהים אותו בקולו העמוק. את ההרכב הראשון שלהם, ״רון טון״, הם הקימו עם אותו חבר מהתזמורת ועם יואל רקם, לימים איש קול ישראל. ההרכב התפרק כשאותו חבר נסע לאמריקה ולא שב. ניסיונם לצרף במקומו זמר בס ירושלמי, שהדהים בספיריצ'ואלס ששר לא צלח. זה היה אברהם פררה המנוח, שהעדיף את עבודתו כמכונאי בחברת ״המקשר״.

גוריון ירד לתל אביב כדי ללמוד פנטומימה מג׳וקי ארקין. בערבים הופיע למחייתו במרתף ״מועדון התיאטרון״ כמחליפה של ריקה זראי שנסעה לפריז. כשאריק לביא חזר משם, גוריון ליווה אותו בגיטרה ושר לו קול שני, כשהם הופיעו כחימום לרביעיית מועדון התיאטרון. לביא הציע לו להקים צמד, אבל גוריון לא היה מוכן לוותר על אמדורסקי והציע שיופיעו כשלישייה ״מספיק לי עם שלישיות״, אמר לביא שחזו מהרפתקת שלישיית ערבה. הפור נפל כשאמדורסקי בא לבקר אותו שם ושר איתו ״אתם מכרה זהב״, התלהב לביא וסידר להב הופעה בבמה הראשית של המועדון.

גוריון עם אמדורסקי ואיינשטיין, חבריו לשלישיית גשר הירקון. צילום: יח"צ

ערב החניכה של הצמד, בשלהי 57', היד בלתי נשכח. שחקני הקאמרי באו לחגה במועדון את בכורת הצגתם ״רומיאו ויוליה״ שגוריון הופיע בה כניצב. החוגגים התפעלו משילוב הקולות הנדיר של שני הירושלמים ״מרוב התרגשות זייפנו בלפחות חצי טון למעלה״, נזכר גוריון. אז ניגש אל השניים השחקן והמשורר אברהם חלפי, מי שכעבו שנים הוכר כמחבר ״עטור מצחך״ והחמיא להם: ״תדעו, חבר׳ה, פעם ראשונה שאני שומע מוזיקה ישראלית ונהנה ממנה״.

רק אז החליטו סופית לצאת בצמד. ״שברנו את הראש איזה שם יכול להתאים לנו״ נזכר גוריון. ״חשבנו על דואו משהו, ויצאה לי ההברקה של 'הדודאים', מבלי שאדע את משמעות המילה. 'זה שם נפלא', עודד אותנ רן אלירן ושר לנו את 'ערב של שושנים', שי שמשה דור ויוסף הדר כתבו ליפה ירקוני״.

הביצוע שלהם היה הצלחה סוחפת. האם ציפו שבעקבותיו יפעלו יחד ובהמשכים 36 שנה? ״מה פתאום?״, משיב גוריון נחרצות ״לשיר אהבתי. אני לא יכול בלי מוזיקה, אבק רציתי לשחק. חשבתי שהצמד יהיה בשבילי מעבר לתיאטרון, אך כיבדתי את רצון הקה שחטף את התקליט הראשון״.

נישאים על כנפי ההצלחה הם יצאו ב־59 לפריז והחלו להתדפק על הדלתות. ״באנו עם המלצות מגודיק״, נזכר גוריון. ״'טרה ביאן (טוב מאוד) נאמר לנו והבטיחו שיתקשרו. לא ידענו מילה בצרפתית, וכמעט רעבנו ללחם. במסעדה קרקרתי כמו תרנגולת וכשלא קיבלנו מה שרצינו, עשיתי פנטומימה״

באחד המועדונים אפשרו להם לשיר. הם הלהיבו כששרו את ״רב הלילה״, קיבלו סכום כסף הגון, הוציאו תקליט בפריז ואגב כן עשה גוריון את צעדיו הראשונים בפנטומימה כשיצא עם להקתו של מרסל מרסו להופעות בארצות הברית, נלווה אליו אמדורסקי. גם שם הוציאו תקליט, ומכיוון שלא ידעו שם מה זו המילה ״דודאים״ והתקשו להגות את השם ישראל, קראו להם ״בן ואדם״.

כשחזרו עם מרסל מרסו לפריז, הוא שא את חברי הלהקה מי ירצה להמשיך בפנ טומימה ונעלב כשגוריון היה היחיד שלא הצביע. טענתו שהוא גם זמר ורוצה להיות שחקן לא ריצתה את מרסו. ״אמרתי שעד גיל 30 אחליט״, מעיר גוריון בחיוך. ״עוד מעט אני בן 80 ועוד לא החלטתי״.

כששבו ארצה, הם שרו עם חנה מרון בהצגת ״פונדק הרוחות״, בקאמרי. אז נפרד דרכיהם לראשונה. גוריון נשאר בתיאטרון וכמעט כסס את הציפורניים מרוב קנאה כשראה את חברו זוכה להצלחה רבתי בשלישיית גשר הירקון. ״כעבור שנה, כשיהורם גאון יצא ללימודי תיאטרון בניו יורק, הציעו לי בני ואריק (איינשטיין) להצטרף אליהם לתוכנית השנייה של השלישייה. עניתי להם במין 'טוב' של אחד שעושה טובה, אבל בתוכי הייתי מאושר לעלות על הגשר שלהם״.

לאחר כל השנים מסתבר שלא הייתה הר מוניה מושלמת בינו לבין אמדורסקי. ״לפעמים הגענו למצב שבו לא יכולנו לסבול זה את זה״, הוא מודה. ״מכיוון שבני היה מבוגר ממני, הוא הרגיש כמו הפטרון שלי. כל עור היה מדובר בניהול העסקי שלנו, אפשרת לו לעשות מה שרצה, אבל היו לנו ויכו חים בנושאים אמנותיים, עד שלמד להערי אותי. פעם, תוך כדי סיבוב באמריקה, הח זקנו מעמד כמה חודשים בלי לדבר זה עם זה עד שהאמרגן שלנו השלים בינינו. אחו כך הפכנו לחברים מושבעים. כמו משפחה כמו שני אחים. בני היה כולו נשמה. מאחורי חזותו הכביכול קשוחה, השירה הלירית המי עודנת שלו גילתה מה באמת היה״.

הצמד המשובח שלהם, סמלה של תקופה התקיים בין עיסוקיהם הנפרדים. אמדורסק עסק בהפקות ופתח וסגר מסעדות, בעוד גו ריון היה מחלוצי הגרעין שהקים את תיאטרו

החאן, הופיע בערב שירי ז'אק ברל, ב״מלכת אמבטיה״, שיחק בתיאטראות שונים, בסרטים הרבה להופיע ולביים בטלוויזיה, שם אף גילם בסרט תיעודי את דמותו של דוד בן־גוריון ות מיד שב אל אמדורסקי, ״הדוד השמן״. בלת נשכחים היו ״הטוב, הרע והנערה״, המופע שלהם עם ג׳וזי כץ ו״קשת בענן״, עם הצמר סוזן ופרן, וגם מופע משותף שלהם עם הפרברים, צמד שנחשב בטעות כיריב להם.

ב־90' הוציאו הדודאים את אלבומם האחרון, ״זה לא אותו הבית״. ״כשחזרתי באותה שנה מהופעות עם הצגה בחו״ל, בני סיפו שחטף את המחלה וביקש שלא אגלה לאיש שעשו לו ניתוח״, מעיד גוריון. ״בני היה בטוח שינצח את המחלה. יצאנו עם חנן יובל במופע 'שלושרים על גשר הירקון' וגם אחריו המשכנו לשיר. חודש לפני שמד עוד ביקרנו בברצלונה אצל פאקו איבנז, החבר שלנו, ובפריז היה לנו דיבור על הפקת תקליט חדש. בני התמקח שם כאיל חשב שיחיה לנצח. שבוע לפני שהתאשפ לבלי שוב, אחרי ששר את 'אני גיטרה', עו הופענו. כזה היה בני״.

גם אם זה היה צפוי, בבת אחת מצא את עצמו ללא שותפו לדרך. ״עם המופע 'החברים של בני', שיצרתי עם הפרברים ועם חנן יובל הייתה לי נחיתה רכה אל האין־בני ויכולת להמשיך לשיר את השירים שלנו, שבלעדיהם הייתי מרגיש חלל ריק״, הוא מספר.

עדיף להתמסר

גוריון מגיע לראיון רכוב על אופניו הנצחיים משחיית הבוקר הקבועה שלו בבריכת ״גורדון״. הוא מטפס 60 מדרגות בבניין נטו המעלית שבו הוא מתגורר אל דירת הגג של ולוקח אוויר. גוריון מכור לשחייה בניגוד למה שחושבים על ירושלמים. ״לא יכול בלי ים ובריכה״, הוא אומר. ״לא אשכח איך שבאנו לביקור בתל אביב, שבה גר הדוד שלי, שדר הספורט נחמיה בן אברהם. פתאום נגלה לי פס כחול מול העיניים. 'זה ים', אמרו לי הורי המפגש איתו היה לי חוויית ילדות עצומה״.

לקראת סיום, אני חייב לשאול את גוריון אם התפזרותו בין תחומים שונים פגעה לו בק ריירה. ״יכול להיות שזה פגע לי בהצלחה״ הוא משיב בנימה מפוכחת. ״כנראה עדיף לה תמסר לדבר אחד. עם זאת, אף פעם לא היית קרייריסט. ויתרתי לא פעם על דברים שיכל לקדם לי את הקריירה כדי לעשות דברים שב נפשי. חיים פעם אחת, הלא כן? עם הנטייה הזאת נדדתי בין כל העיסוקים שלי. אם מצ אחד הגוף רוצה עוגן, מצד שני קורה שהנשמה חסרת סבלנות ורוצה לעוף למקומות אחרים״

איזו משאלה יש לך לגבי העתיד?

״הייתי רוצה להוציא אלבום עם שירים חדשים שכתבתי, ואם אפשר גם להקליט אלבום של שירים שאני אוהב. זה תלוי רק אם יימצא לזה כסף״.

למה אתה מתגעגע?

״אני מתגעגע לעתיד״.