מדראג לתיאטרון ילדים: בת פסיה שהפך למנהל אומנותי בהצגות

״הכל. תמימות של ילד שמאפשרת להיות פתוח יותר לדברים, סוג של נועזות, דמיון, חשיבה מחוץ לקופסה, יצירתיות, אחריות גדולה על הכתפיים , הקשבה לצורכי קהל מול הקשבה לדרישות מערכת, ובעיקר - התמסרות גדולה״.
 

״מכל העבודות שכתבתי וביימתי, יש שתיים שהייתי נוהג אחרת לגביהן. הראשונה היא ׳אוסולומיו׳, שהייתה ההצגה הראשונה שיצרתי בתיאטרון. היום הייתי ניגש לדיאלוג על עיצוב הבמה ולבימוי המעברים שבין הסצנות אחרת לגמרי. ההצגה הייתה בנויה מסצינות בלוקיישנים שונים, ולכל לוקיישן היה נדרש חילוף במה שנעשה על ידי כל השחקנים, ולקח זמן. ההצגה סבלה מחילופי במה מסורבלים והקהל חיכה בחושך. היום הייתי מכוון לעיצוב במה כזה שנותן תחושה של העולם׳ שבו מתרחשת ההצגה, יותר מאשר הפרדה למקומות התרחשות מובהקים״.

 ״את ׳אגדות מדגדגות׳, מחזה של עוזי בן כנען, ביימתי לבקשתו של מפיק פרטי אשר כוונתו הברורה הייתה לשווק את ההצגה במסגרת סל תרבות, ולא להריצה כהצגה מסחרית. היום, הייתי יודע לוותר על העבודה ולהגיד לאותו מפיק שאין טעם להפיק את ההצגה מלכתחילה כיוון שההצגה לא תקבל את אישור ועדת הסל.

"בן כנען היה יוצר ייחודי ומקורי, והמחזה מזמין את הקהל להטיל ספק בכל המוכר והידוע, לעוף על כנפי הדמיון ולטלטל את האגדות הקלאסיות לכדי משהו כיפי, קליל ומצחיק בעיקר, אך ועדת הסל הייתה מן הסתם מוצאת שזוהי פגיעה חסרת צידוק בקלאסיקות.

דבר נוסף: המחזה עובר חמש אגדות שונות באופן כרונולוגי, כמו חמישה מערכונים שונים, וכאן הוא נכשל כיוון שאינו מספק נרטיב ברור, מסע שלם שיכול לסחוף את הילד הצופה. אז עוד לא ידעתי כלום על המסגרת של הצגות המיועדות לקהל צעיר, וביימתי בכיף את ההצגה, ולא ידעתי שהיא לא תרוץ בסופו של דבר. בדיעבד הייתי יכול לחסוך למפיק כסף וזמן ולכולנו עגמת נפש״.

ולגבי העתיד? "יש לי פנטזיות יותר מאשר חלומות״, הוא אומר. ״למשל, הייתי חולם להיות זמר. אני אדם מוזיקלי והכל בסדר, אבל אני מתכוון זמר עם קול אמיתי. בנוסף, הייתי רוצה להיות סטדנאפיסט. חוויתי ביצוע סטנד-אפ דרך דמותה של אתי בפסיה, אפילו מול קהל של אלפים, אבל לא 

כגיל צ׳רנוביץ. לא סטנדאפ נקי, לבד על הבמה״.

״בשביל להיות זמר צריך קול של זמר שנעים לאוזן, ושיש לו ויברציה בסופי שורות. ובשביל להיות סטנדאפיסט צריך שזה יזרום בעצמות, מעבר לרצון וטיפה אמונה עצמית. סטנדא-פיסטים הולכים ורושמים לעצמם כל היום פאנצ׳ים בראש על כל מה שקורה להם. לי יש מיליון מחשבות במהלך היום, אבל אין בהן פאנצ׳ים של מופע״.

"כסטרייט שעשה דראג, אני ממליץ לכל שחקן לעשות דראג, זה כיף אדיר״. מוטי קמחי

אתה לא ממש מרוצה מעצמך.

״דווקא מרוצה, אבל מה לעשות, אי אפשר להיות טובים בכל דבר. תחום, למשל, שאני מאוד לא מרוצה ממנו, הוא פיננסים. בעוד שכולם סביבי מבינים את המושגים המקצועיים של קרן השתלמות, מדד, תשואה, נקודות, ממה בנוי תלוש שכר, ואיך בכלל קוראים את הדפים האלה, אני מרגיש בחושך״.

״ממש לא. בהתלבטות אם להיענות להצעה חשבתי רק על התפקיד עצמו: מה יהיה, איך יהיה, מה זה בדיוק והאם אצליח, אבל לא שום דבר שקשור באלמנט של פרנסה קבועה, כי זה משהו שאף פעם לא אפיין את הבחירות שלי. כעת, אפשר להודות שהאלמנט הזה 

טיפה יותר נוכח, בייחוד על רקע הגעת תינוקת חדשה לפני ארבעה חודשים״.
 

חוויית ההורות עוררה אצלו מחדש חלום ישן: לפתח פורמט של הצגות שנכנסות לתוך גן הילדים, דבר שהוא עושה בתפקידו הנוכחי. ״כל שנה אנו יוצרים הצגה כזאת, ואני אישית אוהב מאוד את התוצאה״, הוא אומר. ״בימים אלה אני מקדם חזון נוסף שהיה לי בעבר: מופע תיאטרלי ייחודי לפעוטות. הייתי הראשון בארץ שיצר בארץ מופע כזה (׳תיאטרון פצפון׳) לפני שלוש שנים, והשנה יצרתי את השני (׳צוציקים׳)״.

״יצא שבלי שהתכוונתי דרכי התגלגלה לעולם התיאטרון לילדים. הדרך בחרה בי, ואני בחרתי בה בחזרה, בשמחה גדולה. אבל אם יגיע היום והסיטואציה תשתנה, אני מקווה שתיפתח לי הדלת גם לתיאטרון המבוגרים״.

״לא נתקלתי בהרמת גבה. אני מאמין שחלק לא מזהה ולא מקשר, חלק לא שמע על פסיה, ואולי יש עוד חלק שמקווה שאדאג לילדיו הרכים בדיוק כמו שדאגתי להיראות טוב על עקבים. כסטרייט שעשה דראג, אני ממליץ לכל שחקן לעשות דראג, זה כיף אדיר״.