אסתר הרליץ תזכה בפרס מפעל חיים: "בן גוריון לימד אותנו שאי אפשר לנהל אם אין תקווה"

 

 ״כשעמדתי בראש תחרות הנבל הבינלאומית, ארגנתי ערב התרמה לתחרות בבית פרטי בניו יורק. כנואם, הזמנתי את נתניהו, שהיה שגריר ישראל באו״ם. אז ראיתי שלנאום הוא יודע. השאלה היא על מה הוא מדבר. באו״ם הוא היה בסדר גמור, אבל ראש ממשלה טוב היה בן גוריון, שידע מה זה להחזיק עם״.

 

כזאת היא הרליץ. בגילה המתקדם היא מוגבלת בתנועתה ולוקה מאוד בשמיעתה, אבל דבריה חדים כתער וההומור שלה מושחז, כמו בעבר. עד מהרה היא שולפת חץ ראשון מאשפתה. ״כמי שהייתה שגרירה, אני יודעת שהדבר הראשון שלומדים בשירות החוץ הישראלי זה לא לריב עם נשיא ארצות הברית, חד וחלק, לא כפי שקורה כעת״, היא אומרת, ומפליגה אל הימים שלאחר מבצע סיני. ״כשהנשיא אייזנהאואר רצה להטיל עלינו סנקציות, אני, אז קונסול ישראל בניו יורק, ביקשתי את אחד הסנאטורים החשובים בשעתו שייגש לנשיא שלו ויגיד לו שאם הוא יממש את כוונתו, יעשה טעות. הסנאטור נענה לי, הנשיא השתכנע וחזר בו מכוונתו, ואילו אני נשארתי בצל. ככה זה, דיפלומט צריך לדעת לפעול בשקט״.

 

 ״ליברמן מתנהג כשר החוץ כמו פיל בחנות חרסינה. 60 שנה שמרנו על הקשרים עם טורקיה, המדינה המוסלמית הגדולה במזרח התיכון, אפילו על חשבון הסיפור שלהם עם הארמנים, ותראה איך הסתבכנו איתם. במקום לבנות קשרים עם העולם, מקלקלים אותם. החוכמה היא לא רק לכבות שריפות, אלא לדעת למכור את הצדדים היפים והחיוביים של ישראל״.

 

34 שנה עברו מאז שהרליץ נפרדה מהכנסת וגם היום היא חזק בעניינים. ״חשבתי שהעם שלנו יותר חכם ולא יצביע בהמוניו בשביל ביבי, לאחר כל הפרסומים שהשחירו אותו״, היא אומרת. ״אבל גם אם משהו לא מוצא חן בעיני, אני כבר לא בגיל שבו אני יכולה לעשות מהומות״.

״כן, קיוויתי, ומה יצא? כנראה הוא לא יכול היה לנצח. משבר המנהיגות הוא בעיה עולמית בעולם הדיגיטלי המהיר שלנו. היום לא רק שבן גוריון איננו, אין גם אשכול, אין גולדה, אין ספיר. יש ביבי והוא בכלל לא נותן תשומת לב לעם היהודי מלבד אלה שתורמים לו כסף. ברור שיהדות אירופה בבעיה. מי אמור לטפל בבעיה הזאת? שרנסקי? הרי הוא עצמו פליט״.

 

 

הרליץ התוודעה מקרוב לשורשי הבעיה באירופה. היא נולדה בסתיו 1921 בברלין כבתו של גיאורג הרליץ, מומחה למידענות, שייסד את הארכיון הציוני המרכזי. ״כבר בהיותי ילדה ידעתי שאין עתיד ליהודים באירופה״, היא מציינת. ״ב-1933, כשהנאצים תפסו את השלטון בגרמניה, עלינו ארצה, כשבניין הסוכנות היהודית בירושלים היה מוכן לקלוט את הארכיב הציוני שאבא הביא איתו״.

 

צעדיה הראשונים בארץ של הילדה היקית הרליץ לא רופדו בשושנים. ״בגימנסיה רחביה היינו שלוש בנות יקיות ודיברנו בינינו גרמנית״, היא נזכרת. 'תשתוקנה, נאציות!', קרא לעברנו בגלל זה תלמיד, ותלמידים אחרים הציקו לנו. פחדנו לחזור לבית הספר, עד שאבא שלי והמנהל עשו מהומה בכיתה. כשארנה דה שליט (מי שהייתה יו״ר דירקטוריון בית התפוצות), שנפטרה לפני חודש, הזמינה אותי ליום ההולדת שלה, זה היה האות לכך שאני נקלטת בחברה בארץ״.

השלוש עברו לתיכון בית הכרם שנפתח. חברן לכיתה היה יצחק נבון. ״כאן הרגשנו שזכינו מההפקר, כשפרופסורים יקים מהאוניברסיטה, שלא היה להם ג'וב אחר, כמו ארנסט סימון ומיכאל בן-ארי, באו ללמד אצלנו״, היא מספרת. ״'הראש שלך לא בלימודים', אמר לי אבא, כי אז, בזמן המאורעות, היינו פעילים בהגנה. 'במקום להתרכז בלימודים, את מחביאה נשק״.

 

בזמן מלחמת העולם השנייה, ב-42', התגייסה הרליץ, אז מורה צעירה, בוגרת סמינר, לחיל העזר של הצבא הבריטי. ״גם אם כולנו הבנו אנגלית, עמדנו על כך שהפקודות יועברו גם בעברית על ידינו, הסמלות, תוך כדי תרגילי סדר והדרכת אב״כ״, משחזרת הרליץ, היחידה מבין הקצינות היהודיות מארץ ישראל בצבא הבריטי שנותרה בחיים. ״כן, עברית, בפרינציפ״.

 

בין התפקידים שמילאה היה פיקוד בקהיר על נהגות רכבי הקצינים. ״לא הבנתי איך שם זה היה מותר, ואילו כאן אפילו לקצינת ח״ן ראשית היה נהג חייל״, היא משגרת עקיצה פמיניסטית.