שרון אלכסנדר בשל לזוגיות: "אולי זה עניין של גיל"

במרכז ההצגה ניצבת דמותו של בעל נואף, שניאופיו מביאים את אשתו לכדי ייאוש. בניסיון להציל את נישואיו, הוא מציע לה נישואים פתוחים. אבל מה שהיה אמור להיות גן עדן בשביל הגבר חשף במהרה את העליבות הגברית ואת העוצמה הנשית.

הקריאה הראשונה של המחזה לא עברה חלק, ומשה נאור, המנהל האמנותי של התיאטרון, לא התלהב ממה ששמע. אך פוטנציאל הוא הצליח לזהות, ובעקבות הערותיו הפך המחזה למר-מתוק ולמצחיק בצורה בלתי רגילה. ״משה אמר שאסור לנו להתייחס למחזה כאל בידור קליל״, אומר אלכסנדר. ״הוא האיר את עינינו לעובדה שמדובר בזוג שעובר משבר אמיתי, ורק אם נשחק את זה באמת, הקומיות תצא״.

״ההצגה הזו היא קומדיה, אבל בעצם אם מסתכלים עליה לעומק היא טרגדיה, כי היא מתארת התקלקלות והתפרקות של קשר זוגי. הבעל, כגבר טיפוסי, לוקח את אשתו כמובן מאליו. הוא בטוח שהוא יכול להתייחס אליה איך שירצה ושהיא תעניק לו את החום, את היציבות ואת הביטחון שהוא צריך. מהצד הוא לוקח את כל מה שחסר לו: ריגוש, תשוקה וסקס מדזמן. אין לו אומץ לוותר על מערכת היחסים, אבל ברגע שהיא מתחילה לבלות הוא מתחיל להיחלש, וככל שהוא נחלש היא מתחזקת. לרוב הגברים קשה לוותר על הקשר, ובאמת רוב ההחלטות על הגירושים מגיעות מהאישה. הגבר רוצה את הדברים הקבועים והמוכרים. את המשפט 'אני כבר במקום אחר' שמעתי רק מנשים. המעבר שאני עובר במחזה - מדון ז׳ואן מלא ביטחון לסמרטוט רצפה מעוך שמתחנן על חייו - זה מה שקורה להרבה גברים בחיים האמיתיים. עברתי את זה במתכונות אחרות לא פעם ולא פעמיים״.

״נישואים פתוחים הם פנטזיה, ניסיון חברתי שנעשה בהיקפים עצומים בארצות הברית ובאירופה בשנות ה־70. אבל זה נכשל ונגמר תמיד בגירושים ולפעמים בטרגדיות גדולות יותר, כי זה נגד הטבע האנושי. התומכים אומרים שדווקא יחסים הומוגניים סותרים את הטבע ושיחסים מהצד הם הדבר היחיד שאפשר לעשות כדי להציל את הקשר הזוגי, אחרת מצטבר תסכול״.

״אני חושב שרק אנשים נדירים יכולים לעשות זאת. צריכה להיות חברות טובה וקרובה עם המון ביטחון בעצמך ובבת הזוג שלך כדי שזה יתאפשר. רוב האנשים לא מסוגלים לכך״.

״לצערי לא. הייתי בזוגיות שלוש שנים, וזה הסתיים לא מזמן. כיום אני רואה את עצמי כטיפוס זוגי, בעיקר בגלל הקשר האחרון שהוכיח לי שאני מסוגל. זה אולי עניין של גיל״.

לפני כחודש התראיינה סמדר קילצ'ינסקי, גרושתו של אלכסנדר ואם שלושת ילדיו, לחדשות ערוץ 2, שם סיפרה על החיים שאחרי הדוגמנות וההצלחה הכלכלית ועל פשיטת הרגל והחיים על קו העוני. ״המערכת התקשורתית בנויה כך שאם אתה רוצה לקדם איזה פרויקט ורוצה במה מרכזית, הדיל הוא שהיא תספק לך יחסי ציבור ותגבה את מנת הצהוב שלה״, מסביר אלכסנדר. ״הסיפור של סמדר הוצג באופן מוגזם. המצב שלה הרבה פחות גרוע ממה שהיה נראה בכתבה. יש לה בית, עבודה, משפחה, חברים וסביבה תומכת, כולל אותי. היחסים בינינו מצוינים, והתערוכה שהיא מציגה יוצאת מהכלל. אני מעריך אותה ומפרגן לה ומכבד את הדרך הלא קלה שהיא בחרה״.

״היתרון בהתבגרות הוא שיש לך פחות מתחרים על תפקידים. כשאתה בן 25, יש 5,000 כמוך, בגיל 50 יש שלושה או ארבעה שחקנים שמתחרים איתך על אותו תפקיד. שחקנים משתבחים עם הגיל, כי אנחנו מתבססים על חוויות החיים שלנו, וככל שאנחנו גדלים יש יותר חומרים והתפקידים נעשים יותר מעניינים. אחרי שבעבר עשיתי כמה דברים מאולצים, אני נהנה לשחק ומתחבר יותר לתיאטרון. ההתבגרות עצמה מבאסת: לראות את השיער המלבין ואת הקמטים. זה לא נעים, אבל זה רק בצד הפיזי. האושר הולך וגדל עם הגיל, ודווקא הצעירים אומללים יותר. אני מרגיש זאת על עצמי - כשאתה צעיר מרחב חוסר הידיעה לגבי מה שהולך לקרות הוא עצום. כשאתה בן 50 אתה יודע שמה שהיה הוא פחות או יותר מה שיהיה, ויש יותר ביטחון ויותר הערכה כלפי הקיום הפשוט״.

בימים אלו נמצא אלכסנדר בתקופת עשייה אינטנסיבית. מלבד ״זוג פתוח״ הוא משחק בהצגת יחיד ״הנחש״ שנעשתה עם דליה שימקו, בשיתוף עם תיאטרון תמונע, על איש הגבעטרון שהופך לרוצח וקניבל. ״זו קומדיה שחורה שמבחינתי אני חושב שהגעתי בה למקום הכי גבוה שהגעתי אליו כשחקן״, הוא אומר. בנוסף הוא משחק ב״הצגה מגונה״ בתיאטרון באר שבע וב״עננים״ בתיאטרון תמונע. בקרוב יצא סרט בהשתתפותו, ״נמל הבית״ של ארז תדמור. ואם לא די בכך, אז הוא גם מלמד משחק מול מצלמה באקדמיה לאמנות המופע בתל אביב.

מאז ומתמיד הילך אלכסנדר על הקו הדק שבין המסחרי והאוונגרדי, בין המיינסטרים והשוליים. בדק את הגבולות וניסה לדחוק אותם בהתאם לדמותו ולצלמו. לפני מספר שנים יצר את סדרת האינטרנט ״חייו הנפלאים של הסלב״, מיזם פרובוקטיבי ששם ללעג את תרבות הסלב ושטשטש במכוון את הפער בין אלכסנדר האמיתי ודמותו בסדרה. הסדרה נחשבה לפורצת דרך, אולם לא רבים הבינו את המחשבה שעמדה מאחוריה, ולמעשה היא הקדימה את זמנה.

״הלכתי על זה עד הסוף״, הוא אומר. ״התופעה ההיא התחילה אז להתנפח, ואיש לא העז לצחוק עליה. בעבר היה לי קשה מאוד להסתדר עם מסגרות, בטח עם מסגרות שמכבות ומגדירות אותך בצורה מדויקת מדי. אני משתעמם בקלות ומחפש לעשות דברים שידליקו ויעניינו אותי״.

זוהי לא הפעם הראשונה שאלכנסדר מתעסק בנלעגות של מערכת יחסים זוגית ובאכזבה ממנה. בפעם הקודמת זו הייתה ההצגה ״החמור והשמנמונת״.

״באופן אישי אני נמשך לנלעגות ואוהב לגלם אנדרדוג. בכלל, אני חושב שהמצב הבסיסי שלנו הוא מצב נלעג, שרוב הזמן אנחנו נלעגים, והדרך להציג את זה היא מבעד לפריזמה הומוריסטית שהופכת את זה לנסבל. כי האופציה השנייה היא ייאוש שקט ומתמשך או התאבדות. אני בוחר לחיות ולצחוק בדרך אל הסוף. אני גם אוהב ונהנה לפוצץ רומנטיזציות מזויפות, ויש הרבה כאלה. כמו סדרת הסלב, למשל, גם זה היה בלון נפוח ומזויף שהיה צריך לתקוע בו סיכה. ב'החמור והשמנמונת' זה אותו דבר: לפוצץ את פנטזיית האהבה, ששטפו לנו את המוח איתה, מאגדות הילדים ו'חיו באושר ועושר' ועד תרבות הקולנוע ההוליוודי. מפתחים אצלנו חלום של אהבה מושלמת ואידיאלית ומושגים כמו 'החצי השני שלי', 'בן הזוג המושלם' ו'האביר על הסוס הלבן', ששייכים לתחום האגדות ואין להם קשר למציאות עצמה. אנשים מנסים להגיע לשם כשבעצם אין לאן להגיע. גם 'זוג פתוח' מתעסקת בתפיסה שמנסה לממש אהבה מושלמת, והיא הורסת כל סיכוי לזוגיות בריאה. זה מוביל לבגידות ולאופציה של גירושים, שהיא קלה. אנשים מגיעים אליה מהר בלי לדעת מהן ההשלכות של אירוע כזה. ומניסיון אישי האירוע הזה הוא טראומטי, בעיקר עם ילדים, ולוקח הרבה שנים להתאושש ממנו. אחרי הגירושים לקח לי עשר שנים להצליח למצוא זוגיות חדשה. זה כמו פציעה קשה. זו לא הפרידה שהופכת את זה לטראומטי, אלא הסיבוך של תהליך הפירוק המשפחתי, על כל מה שזה אומר: מבחינה כלכלית, מבחינת הילדים וגם מבחינת הקשר אחרי שנפרדים. זה דבר מסובך וכרוך בתסכול ובכאב, ובהרבה מקרים גורם לשריטות קשות. אנשים אומרים: יאללה נתחתן, מקסימום נתגרש. ככה חושב אדם שלא עבר גירושים. זוהי הקלות הבלתי נסבלת של הנישואים שהופכת לקלות הבלתי נסבלת של הגירושים. לאנשים יש נטייה לא להעריך את מה שיש להם ביד״.