הדרך מהכפר: מחמוד קדח רק רוצה להשתלב בישראליות

במרכז "הלוך ושוב" של קדח סיפור קטן ואנושי על אברהים שמחפש בית חם וחיים נורמטיביים, אבל המציאות הופכת את המשאלה הפשוטה הזאת לחלום. הוא קורא לעצמו "אשר" ונכנס לדירת חדר שכורה בתל אביב בבעלות פרנקל, זקן יהודי ניצול שואה שלא מעוניין להשכיר דירה לערבים. אברהים מכין את עצמו לקראת המפגש עם פרנקל, ומנהל עם עצמו דיאלוג שבוחן לעומק את הזהות הפלסטינית בלב מעוז החברה הישראלית, הבירה האמיתית, תל אביב. העימות עם המציאות מלמד אותו להכיר את עצמו דרך האחר.
 

קדח (50), מתגורר בכפר מנדא בצפון. הוא נשוי ואב לשני בנים ובת. הוא סיים את לימודיו בסטודיו למשחק ניסן נתיב בשנת 1990 ומאז הוא עוסק בתיאטרון. הוא עבד ברוב התיאטרונים הערבים בארץ, כמו תיאטרון אלמידאן בחיפה, ותיאטרון הפרינג׳ בנצרת.

מחמוד, ״הלוך ושוב״ הוא מחזה אוטוביוגרפי?

"זה בכלל לא אוטוביוגרפיה, ולא עבר עלי אישית מה שעבר על הגיבור. אבל במישור של הזהות של הדמות כן. גרתי בתל אביב משנת 1984 עד 1990, כשלמדתי אצל ניסן נתיב, וחייתי כמו כל תל אביבי אחר. אפילו חלמתי בעברית. הייתי כל כך רחוק מהמנטאליות והשפה הערבית, עד כדי כך ששאלתי את עצמי מה אני? והשאלה הזאת הביאה אותי להחלטה לקבל את עצמי כערבי, ולחזור לכפר".
 

"העליתי את המחזה כי אני חושב שהנושא של לגלות את זהותך, דרך האחר, זה מעניין. לא קל להיות פלסטיני שרוצה להשתלב בישראליות. המאבק התמידי בין לשמר זהות ובין לאבד אותה".
 

"אחד ממנהלי התיאטראות בתל אביב ראה את ההצגה ואמר לי: ׳אתה יותר טוב מהשחקנים היהודים בתשע פעמים, אבל כדי שאקבל אותך לתיאטרון אצלי, אתה אמור להיות יותר טוב מהשחקן היהודי בעשר פעמים, לא בתשע. כדי שתהיה לי הצדקה מדוע אני מביא שחקן ערבי׳. אנחנו צריכים להאמין שיש מקום בעולם הזה לכולנו, ואנחנו יכולים לחיות ביחד. זה יוכל לקרות רק בתנאי שנקבל אחד את השני. לקבל אותו איך שהוא, לא איך האחר רוצה לראות אותי".

הקושי שאתה עובר דומה לקושי שעבר על היהודים בגלות. אתה רואה קווי דמיון בין העם הפלסטיני והיהודי?

"אני איש תיאטרון ולא היסטוריון, אבל אני חושב שהכאב הוא כאב, ולא חשוב מי עבר אותו. להרגיש זר ולא שייך, זה לא כל כך מהנה. וזה לא משנה אם זה ערבי, או יהודי. הכל אותו דבר".