"בשומרו עד הרגע האחרון על מסכת יהירותו ובהצהירו בנשימתו האחרונה הצהרת נאמנות לאמונה הנאצית, סיים אדולף אייכמן את חייו על חבל התלייה, בבית הכלא המרכזי ברמלה. הוא צנח מגובה של כשני מטרים ומפרקתו נשברה. חבל התלייה פרפר אך פעם או פעמיים ועמד. כעבור שתי דקות, בשעה 11:58 לפי שעון בית הכלא, קבע רופא ממשלתי את מותו. במילותיו האחרונות, לפני שנשמטה דלת העץ מתחת לרגליו בתא הגרדום המאולתר בקומה השלישית בכלא רמלה, אמר אייכמן, כשחיוך עקום מעווה את פניו החיוורים: 'בעוד זמן קצר נתראה שוב, רבותי: כזה הוא גורל האדם...'. ברגע שהסוהר, שענב את עניבת החבל סביב צווארו, הכריז: 'מוכן!', הוסיף אייכמן בחיפזון, כחושש פן יחמיץ את השעה: 'האמנתי באלוהים כל חיי ואני מת בהאמיני בו'".
(שליח העיתונות העברית מדווח בעיתון ״דבר״, 1962)
יותר ממאה עדים וכ־1,600 מסמכים, רבים מהם בחתימת אייכמן עצמו, הציגה התביעה בפני בית המשפט בנוגע ל״פתרון הסופי של בעיית היהודים״. משפט אייכמן היה חוויה לאומית מעצבת ומכוננת של תודעת החברה הישראלית כלפי העם היהודי בכלל, וכלפי השואה בפרט. נכתבו עליו המוני ספרים ומחקרים, שכל אחד מהם מציגו מנקודת מבט אחרת ומסתמך על מקורות שונים. גם כשנדמה שהכל כבר נכתב ונאמר, כעת מתפרסם מחקר חדש של ד״ר בתיה ברוטין, ראש התוכנית להוראת השואה בחברה הישראלית במכללה האקדמית בית ברל, המתייחס גם לעדות המצוירת במשפט ומציע הסתכלות מזווית שלא נחקרה עד כה.
במשפט הוצגו 18 ציורים של ארבעה ציירים: לאו האס, פרדיננד (פליקס) בלוך, פראנצ׳ק מוריץ נאגל ויהודה בקון. רק בקון העיד בפועל. כמו כן, הוצג אלבום אחד של זופיה רוזנשטראוך (נעמי יודקביץ) הכולל 20 ציורים. הם הוצגו בשלוש עדויות בלבד, שניתנו על ידי מרדכי אנסבכר בישיבה מס' 38 שנערכה ב־12 במאי 1961, על ידי יהודה בקון בישיבה מס' 68 (7 ביוני 1961), ועל ידי ורה אלכסנדר בישיבה מס' 71 (8 ביוני 1961).
הציורים הוצגו כראיות משפטיות לכל דבר: לעתים כראיה תומכת בעדותו של העד ולפעמים כראיה משלימה לחקירתו של העד. האווירה, כך על פי העדויות ודיווחי העיתונות, הייתה טעונה מאוד. אך מהם החידושים שחושפים הציורים? מי החליט להציגם במשפט, ומה הייתה חשיבותם ותרומתם? וגם איך נקשרות היצירות למעשיו של אייכמן?
לאו האס, שירות הובלות מהיר של ה-ס.ס., גטו טרזיינשטט, 1942-1944, דיות ומגוות על נייר, תרומת הוועדה הדוקומנטרית, פראג, באמצעות זאב ועליזה שק, קיסריה.
״הסבר אפשרי להחלטה להציג ציורים כעדות משפטית מצוי בדברים שכתב התובע, גדעון האוזנר, בספרו 'משפט ירושלים'״, מסבירה ד״ר ברוטין ומצטטת, ״'כדי להביא להרשעת אייכמן, אכן די היה
לתת את רשות הדיבור לארכיונים... אבל ידעתי שאנו זקוקים ליותר מכך. אנו זקוקים לשחזור חי של אסון לאומי ואנושי בממדי ענק, גם אם השחזור יהיה רק הד קלוש למאורעות עצמם... החלטתי שהמשפט ייכון על שני עמודי תווך: ראיות בכתב ועדויות בעל פה למשפט יש גם בחינה חינוכית. הוא מרתק תשומת לב, משקף אירוע ומלמד לקח. שבעתיים כך הדבר במשפט מיוחד במינו זה. ברור היה לי כי ניתן יהיה להשיג מטרה זו ולהעביר את המידע לעם בישראל ולעולם כולו, בעיקר על ידי שחזור העובדות באמצעות דברי העדים״.
הציורים, שחלקם הושלמו במהלך השואה וחלקם עם תום המלחמה, כללו תיאורים של אירועים מגטו טרזיינשטט ואושוויץ, והיו חלק בלתי נפרד מבניית הסיפור הכולל של השואה במשפט. הם יכולים להיחשב ראיות שנכתבו בשפת האמנות, והציירים נחשבו כעדים לכל דבר, המספרים את מה שראו וחוו בלשון אמנותית.
ניתן להניח כי הקשר של אייכמן לגטו טרזיינשטט ולאושוויץ־בירקנאו היה ברור לתביעה, ולכן מעניינת העובדה שבזמן חקירת העדים התביעה לא קשרה בין הציורים, שהוגשו כמסמך משפטי, לבין מעשיו של אייכמן במקומות האלו. את החסר הזה מציג המחקר הנוכחי. ״כל ישיבה במשפט עסקה בתפקידיו ובמעשיו של אייכמן במקום ובזמן מסוים. הקונטקסט היה ברור לתביעה ולסנגוריה במהלך המשפט, ולכן הם לא הרחיבו את הדיבור על הקשר בין המתואר ביצירה לבין אייכמן. כשאני דנה ביצירות, אני מבליטה ומחדדת את הקשר של אייכמן לאירוע הספציפי המתואר ביצירה, כהשלמה למה שלא נעשה במשפט עצמו. כמו כן, אני מוסיפה עדויות שנכתבו בזיכרונות שורדי השואה שחוו את האירוע המתואר ביצירות כעדות נוספת שלא נשמעה במשפט״, אומרת ברוטין.
פראנצ'ק מוריץ נאגל, חלוקת לחם, גטו טרזיינשטט
ניקח לדוגמה את ציורו של לאו האס, ״שירות הובלות מהיר של האס־אס, גטו טרזיינשטט, 1942־1944״. אייכמן הורה להקים את גטו טרזיינשטט ולשלוח לשם את היהודים החולים והזקנים במשלוח הראשון. במשפט לא ציינו את העובדה הזו על גטו טרזיינשטט, ובמחקר מוצג לראשונה הקשר הזה. במשפט תיאר העד אנסבכר את האירועים שקשורים לתמונה, שמחיה ומאששת את האירועים.
הדרבון לעיסוקה של ברוטין בנושא העדות המצוירת היה כנס שנערך ב־2011 שכותרתו הייתה ״50 שנה למשפט אייכמן, האירוע וחותמו״, שערכו אוניברסיטת תל אביב, אוניברסיטת חיפה ובית לוחמי הגטאות. ״חשבתי שנכון יהיה לבדוק אם אוכל להשתתף בכנס עם תחום ההתמחות האקדמי שלי, קרי אמנות השואה. ידעתי שהציגו במשפט יצירות אמנות וידעתי שבקון, אמן שכתבתי עליו בדוקטורט שלי, הופיע במשפט כעד התביעה. אז התחלתי לבדוק ומצאתי שני דברים: אחד, במשפט הוצג מספר לא מבוטל של יצירות אמנות, והשני - שהחומר הזה עדיין לא נחקר. זה הביא אותי לחקור את הנושא ואף להציגו בקצרה בכנס הנ"ל".
כדוגמה נוספת היא מציינת את יצירותיו של יהודה בקון מאושוויץ. ״בוועידת ואנזה, שאייכמן היה חלק פעיל ממנה, הוחלט, כאמור, על 'הפתרון הסופי': הקמת מחנה ההשמדה אושוויץ־בירקנאו, כולל הקרמטוריום ותאי הגזים המתוארים ביצירות של יהודה בקון. בקון היה הצייר העד היחיד במשפט, מתוך כל האמנים שיצירותיהם הוצגו. במשפט שום דבר מזה לא נאמר - דיברו על ועידת ואנזה באופן כללי בלבד".