פתיחת מוזיאון ישראל, היום לפני יובל שנים, מציוני הדרך המכוננים בתרבות במדינה, לא זכתה אפילו לכותרת ראשית בעיתון. זו הוקדשה להודעה בדבר כינון היחסים של ישראל עם גרמניה, שהייתה צפויה להינתן למחרת. למרגלותיה, דחוקה בתחתית העמוד, בין מודעות של שירות "פורד" למכוניות "סוסיתא", של "אס, הנקניק הכשר המובחר בארץ" ושל מחירון חדש לאנטנות טלוויזיה "זבולון", בצבצה הידיעה המוזיאלית.
 
"מוזיאון ישראל נפתח במעמד 1,600 מוזמנים", בישרה כותרת הידיעה לעם היושב בציון. "טקס הפתיחה נערך תחת כיפת השמיים, ברחבה המרכזית של גוש הבניינים הגדול, שבנייתו הסתיימה רק אתמול", כך נכתב בידיעה, שטרחה לפרט את שמות התורמים הגדולים למוזיאון.
 
הקהל, שמן הסתם ינהר היום בהמוניו (הכניסה בחינם) לחגיגת היובל, קרוב לוודאי יקבל אותה כדבר מובן מאליו. אך לא בטוח שהמוזיאון היה איתנו אלמלא חזונו של פרופ' בוריס שץ. ההרצל של האמנות הארץ ישראלית הקים כבר ב-1906, בימי העלייה השנייה, בלב ירושלים, את בית הספר לאמנות "בצלאל", על שם אמן המקדש המקראי בצלאל בן חור. לצדו נשא אותו שם המוזיאון שכונה "בית הנכות הלאומי".


גם הוא היה שם. היצ'קוק מבקר במוזיאון. באדיבות: מוזיאון ישראל 

לימים, הלכו ורבו המוצגים שהצטברו בווילה הטורקית שברחוב שמואל הנגיד, עד כי לא היה מנוס מלתור אחר אתר חלופי. הצעות עלו על הפרק ונפלו, כולל רעיון נועז להפוך את המנזר הרוסי שבעמק המצלבה למקום משכן המוזיאון החדש, עד שהוחלט לפנות את יושבי הבתים דלי המראה בשכונת נווה שאנן, אשר בגבעת רם, המשקיפה על העמק – ובא לציון גואל. ב-11 במאי 1965, שבע שנים לאחר שהוקמה "רשות המוזיאון ישראל-אמריקה", עם הקצבה נכבדה מהדוד סם, נחנך מוזיאון ישראל ברוב עם.
 
כפי שפרופ' שץ ירה את יריית הזינוק בראשית המאה שעברה, כאן ספק אם המרשרשים הירוקים היו מועילים אלמלא עקשותו של משוגע לדבר, שהתגייס במלוא להטו למימוש הרעיון והשיג את התרומה הגואלת. זה היה טדי קולק, הקיבוצניק הווינאי מעין גב, שהיה לאיש סודו של דוד בן גוריון ולמנכ"ל משרד ראש הממשלה. "טדי היה פשוט דינמו אנושי, שלא ישב ולא נח לרגע. אצלו לא היה יום ולא היה לילה", זוכרת אותו האוצרת עירית שלמון, אז מהעובדים הצעירים במוזיאון המתהווה.
 
המוזיאון, שתוכנן בידי האדריכלים חתני פרס ישראל, אל מנספלד ודורה גד, תוך כדי התחשבות מופתית בנוף הירושלמי, הוקם מראש כמוסד ארבעה-ראשי. מלכתחילה הוא כלל את יורשו של בית הנכות בצלאל, הנקרא כיום אגף אדמונד ולילי ספרא לאמנויות; את האגף הארכיאולוגי ע"ש שמואל וסיידי ברונפמן, שאליו נאספו המוצגים שנאספו באגף העתיקות; את היכל הספר, משכן הקבע של המגילות הגנוזות, ואת גן הפסלים המרהיב, מאוספו של בילי רוז, שעורר את זעמם של חרדים.

 ברגע האחרון
כמעט 17 מיליון לירות ישראליות, סכום עתק בימים ההם, הושקעו במיזם התרבותי. "סולל בונה", כשעוד הייתה "סולל בונה", כינסה מסיבת עיתונאים כדי לפרסם הודעה ולפיה הושקעו לא פחות מ-63 אלף ימי עבודה בבניית 18,215 מ"ר, עם "מיזוג אוויר, הכולל מתקנים מיוחדים לכיוון הטמפרטורה הרצויה באולמים השונים". 
 
ומי לא בא? מוזיאון ישראל השאיר את האמנות המקומית באופסייד. "אני לא יודעת אם שכחו, או לא שמו לב, אבל ב-11 במאי 1965 הציגו את האמנות הישראלית במקום אחר", מעירה שלמון.
 
איש איננו חשוד כי גרם לכך בזדון, אבל נראה שהאמנות כחול-לבן לא עמדה ברום מעייניו של וילם סנדברג, מי שהיה אוצר מוזיאון "סטיידלק" באמסטרדם ולקראת פתיחת מוזיאון ישראל מונה כיועצו האמנותי. "איש בלתי רגיל", זוכרת אותו שלמון. "תוסס, רץ ממקום למקום. עד היום סמל המוזיאון נשאר כפי שהוא עיצב אותו".
 


טדי קולק נואם בטקס הפתיחה ב-1965. באדיבות המוזיאון 
 
רק מה, לא בער לו להציג את יצירות האמנים הישראלים בפתיחה. אלה צעקו חמס וצעקתם לא הייתה לשווא. על יונה פישר, אז אוצר צעיר ולימים מנכ"ל המוזיאון וחתן פרס ישראל, הוטל לארגן תערוכת פיצוי באכסדרות בנייני האומה. הוא בחר יצירות של 29 אמנים מאז שץ, שנבחרו על פי סדר תקופתי. התערוכה נפתחה בקונצרט של התזמורת הפילהרמונית הישראלית ועם הופעה של תיאטרון המחול "ענבל". לאמנים המציגים, שלהם הוסבר שאין עדיין מקום ליצירותיהם במוזיאון החדש, ניתן צ'ופר: פתיחת תערוכתם הקדימה ביום את פתיחת המוזיאון.
 
הלמות הפטישים הדהדה במרחביו כמעט עד שעת השין. כך, אגב, היה גם לפני חמש שנים, רגע לפני שנחגגה מתיחת הפנים למוזיאון. בסיור עיתונאים שנערך לנו מצאנו את עצמנו עושים את דרכנו בין כבלי חשמל, מערבלי בטון וקומפרסורים, ונטמעים בין פועלים סינים, אפריקאים ופלסטינים. "ככה זה אצלנו", מעירה שלמון בחיוך. "איכשהו הכל ברגע האחרון".
 
בצילום מטקס הפתיחה נראים באיו הנרגשים מגוננים על קודקודיהם המיוזעים מלהט השמש באמצעות תוכניות שחולקו. בשולחן הנשיאות נרשמה דרמה פוליטית. נצפו שם ראש העיר ירושלים מרדכי איש שלום, ראש הממשלה  לוי אשכול; הנשיא השלישי זלמן שזר, חתן השמחה טדי קולק (שחודשים לפני בחירתו כראש העיר ירושלים, תקף את העירייה על שהקציבה פחות מדי למוזיאון), יו"ר הכנסת קדיש לוז; ראש הממשלה לשעבר בן גוריון ושר החינוך זלמן ארן.
 
כך דאגו המארגנים להפרדת כוחות בין הנצים בן גוריון ואשכול. הם לא החליפו ביניהם מבט, אבל אורחי הכבוד ראו אותם גם ראו. "דבר" דיווח על בואם של 500 אורחים מחו"ל. ביניהם סגן נשיא ליבריה, שרי החינוך של דנמרק, אוסטרליה וארגנטינה, סגני שרי החינוך מפולין ומפרס ושרי החוץ מאורוגוואי ומהרפובליקה המרכז-אפריקנית.

עוד בין הבאים היה נסיך מתאילנד, שכנראה חש בנוח עם "רוזני בית רוטשילד, שבאו מצרפת עם ברונים מידידיהם". 
 
הקהל, אגב, שילם לירה על כרטיס כניסה, בתוספת חצי לירה להיכל הספר. ובשבתות? "למרות מחאות הדתיים המוזיאון היה פתוח ובחינם", מעידה שלמון. "אבל לאורחי המוזיאון ציפתה עמדה שבה מי שרצה, שלשל במעטפה כסף כאוות נפשו. בהמשך עמד בכניסה איזה חאפר שמכר כרטיסים. אבל זה היה פעם. זה מכבר הקופות פתוחות גם בשבתות".    
כמו משפחה

כאמור, לא הייתה תצוגה ישראלית בפתיחה, אבל הושם דגש על מוטיבים תנ"כיים, כפי שבאו לידי ביטוי ביצירות הציירים היהודים מארק שאגאל וז'אק ליפשיץ. אבל סנדברג ההולנדי דאג שמכולם תיגנב ההצגה על ידי גדול ציירי ארצו, רמברנדט בציור של משה ולוחות הברית. "אנחנו, העובדים הראשונים, ראינו את היצירות מגיעות מחו"ל בארגזים ובקופסאות, אבל התרגשות אמיתית הייתה כשהגיע הרמברנדט", מספרת שלמון. "זה היה הישג למוזיאון הצעיר".
 
היא, כיום גמלאית המוזיאון, הייתה שם מקו ההתחלה. כשסיימה את לימודי האמנות שלה באוניברסיטה העברית, התייצבה בבצלאל הישן וחיפשה עבודה. סופר לה על המוזיאון שעומד להיפתח והיא השתתפה בקורס המדריכים הראשון שלו. בתום טקס הפתיחה התייצבה במחלקת היודאיקה כדי לספק מידע לקהל.
 
"לא אשכח ביקור של ילדים עיוורים בתערוכה של חנוכיות", שלמון מרגשת. "נתתי לילדים למשש את החנוכיות. הילדים מיששו ואמרו 'אני רואה! אני רואה'. זה ריגש אותי פי אלף מאשר להדריך מפורסמים".
 
כשאני מציג בפניה צילום מאז ובו נראה רב-אמן סרטי המתח אלפרד היצ'קוק מבקר במוזיאון, היא מעדיפה לספר על האולם שבו הונצח האורח: "כשעמדו להזיז בפריז את ארמון רוטשילד בגלל כביש שנסלל, הסלון שם, שבלט בגובהו, הועבר אלינו. מכיוון שהצרפתים לא סמכו על אנשי המקצוע בארץ-ישראל, הם שלחו הנה אמנים מצרפת, שהדביקו את עלי הזהב על הריהוט באמצעות מצחיהם. צריך היה לראות כדי להאמין".
 
שלמון נזכרת בדרמה במלחמת ששת הימים. "השארתי את בתי התינוקת עם מטפלת ויצאתי למוזיאון", היא משחזרת. "מבחינתי, זאת בכלל לא הייתה שאלה. הרגשנו מחויבים. כשהגעתי, התברר שאנחנו בטווח האש. התותחנים שלנו הפגיזו מעמק המצלבה את חומות העיר העתיקה ואילו הירדנים ירו חזרה. במוזיאון הוכרז מצב חירום. היה עלינו להוריד את כל המוצגים למחסנים שבמרתפים, כשבכל אגף הייתה מעלית אחת. זה היה מרוץ מטורף נגד השעון. עשר דקות לאחר שהשלמנו את פינוי כל המוצגים, פגעו כדורים באגף הארכיאולוגיה. שום מוצג לא נפגע".
 
"היינו כמו משפחה", מעלה על נס שלמון, שעם הזמן ניהלה את המוזיאון לאמנות ביד ושם והייתה אוצרת בית טיכו, שלוחה של המוזיאון "שלה". "הרגשנו זכות גדולה להיות עובדי מוזיאון ישראל. כשהגיע משלוח מחו"ל, היה לנו חשוב לראות מה יש בו. גם היום אני קשורה למקום, כמתנדבת. כנראה אני לא יכולה אחרת".      




שבוע של חגיגות
במסגרת חגיגות היובל למוזיאון ישראל יתקיימו היום (10.00 -21.00) במקום פעילויות לכל המשפחה, כאשר הכניסה היא בחינם. בין היתר ייפתחו שתי תערוכות חדשות, "יומולדת" ו"תערוכה בקופסה", ויתקיימו סדנאות לילדים. ילידי 11.5.1965 שיחגגו את יום הולדתם במוזיאון יקבלו מנוי אליו לכל החיים. היום גם יחנוך המוזיאון את תצוגת הקבע החדשה בגלריה לאמנות ישראלית, שתחליף את התצוגה שהייתה קיימת מאז תחילת העשור. 
 
לאורך היום ייערכו סיורים מודרכים ברחבי המוזיאון – לילדים ולמבוגרים. ניתן לבקר בתערוכות המיוחדות של שנת היובל: "קיצור תולדות האנושות" ו-"1965 היום".
 
במקום יתקיימו מופעים: להקת טררם במופע מיוחד, הכוריאוגרפים יוסי ברג ועודד גרף עם דמויות קסומות, תיאטרון האינקובטור עם אורחים מן העבר, ומכופף בלונים. ילדים שיגיעו לחגיגה יוכלו ליהנות משקית יום הולדת עם הפתעות. 
 
אירועי יום ההולדת יימשכו השבוע עם סדרת מופעים אקוסטיים של אמנים שיופיעו בתערוכה "1965 היום": חווה אלברשטיין שחוגגת 50 שנה לאלבום הראשון שלה, מיכה שטרית וארקדי דוכין, כנסיית השכל ושלומי שבן.