נלסון כפול: רון מיברג על האלבום שהוא יותר מחובה לאוהבי קאנטרי

בגיל 82 יודע וילי נלסון שלהוריד הילוך הוא הצעד הראשון להליכון. לכן הוא מוציא לפחות שני אלבומים בשנה; אחד בגפו והאחר דואטים עם מי שנשאר. אחרי מותם של חבריו הקרובים ויילון ג׳נינגס וג׳וני קש ודעיכה משמעותית בקולו של קריס קריסטופרסון, נלסון הוא האחרון מאנשי ה-Highwaymen, הסופר-גרופ של הקאנטרי.

באביב ראה אור ספר נוסף בסדרת האוטוביוגרפיות שלו שנלסון משרבט לעתים בסגנון הכתיבה הסיפורי שלו, והחודש חבר למרל הגארד, ותיק נוסף שעדיין ניצב על רגליו ל-14 דואטים באלבום בעל שם יומרני לכאורה - Django & Jimmie. לכאורה, משום שהמחווה המרגשת לגיטריסט דג׳אנגו ריינהרט ולג׳ימי רוג׳רס, הקונדוקטור המזמר, עובדת בגובה עיניהם של נלסון־הגארד; אחרוני הנפילים של הקאנטרי נותרו זמרים ומבצעים צנועים הכותבים שירים פשוטים על אהבות ישנות, חברים מתים והערכה הדדית.
 

איכות ההפקה של האלבום החדש היא מעל לנורמה הרגילה של אלבום קאנטרי השואף לפשטות. השניים מוקפים בסוללה משכנעת של נגנים צעירים - כולל מיקי רפאל הבלתי נמנע במפוחית - הצליל שמן וטעון, אך אינו מכסה או מדלל את סגנונות הגיטרה הייחודיים של נלסון והגארד, המשכנעים לגילם.

הייתם מצפים שאצבעות זקנות ומוכות שיגרון יהססו במפגש עם המיתרים, אבל הצמד נחוש, נחרץ וצעיר לגילו. בשיר אחד הם מתגעגעים לג׳וני קש. שיר אחר הוא גרסת כיסוי ל-Don't Think Twice it's Alright של בוב דילן. והשניים אפילו שרים איש על רעהו באהבה שאינה נופלת למלכודות קיטש. לא ברור כמה זמן יכולה צעדת החיים הזאת להימשך, אבל בינתיים זה יותר מאלבום חובה לאוהבי קאנטרי חדורי תחושה היסטורית.

בדרך כלל אנחנו מתבשרים על מותו של הרוקיסט האהוב עלינו בהפתעה גמורה.
 

אם היה חולה, הרי שלא היינו מכותבים של הפרוגנוזה הפטאלית שלו. אם מת ממנת יתר כזו או אחרת, מן הסתם לא התייעץ איתנו קודם לכן. לכן המקרה הפרטי של וורן זיבון, מגדולי הפטריארכים של הרוק הקליפורני, אחד הפוריים והמקוריים ביניהם, ואנרכיסט בעל מוטת כנפיים נדירה באורכה, שעיתונאים, סופרים וזמרים הצטופפו בצלה, הוא כה נדיר ומרגש.

בשנת 2002 התבשר זיבון כי חלה בסרטן ריאות קטלני וכי נותרו לו שלושה חודשים לחיות. מישהו אחר היה נופל למיטה ולומד את הקפלים בתקרה; וורן זיבון היה נחוש להקליט את אלבומו האחרון וגם נעתר לפניית VH1, לתעד בסרט את ימיו האחרונים באולפן ההקלטות ומחוץ לו, שעה ששיירה ארוכה ומרשימה של זמרים ונגנים הגיעו לתרום לאלבום. היו שם ג׳קסון בראון, ריי קודר, ג׳ים קלטנר, ברוס ספרינגסטין, דון הנלי, ג׳ו וולש, דיוויד לינדלי ואחרים, כולל בילי בוב תורנטון הלא הכרחי. התוצאה הייתה אלבום פרידה אמיץ ומיוחד וסרט תיעודי מרגש.

 

בחייו ובמותו היה זיבון מהיוצרים החמקמקים הללו שכישרונם אינו נחלת הכלל, אף על פי שרבים משיריו מוכרים וידועים בביצוע אחרים. בנו של גנגסטר רוסי, אלכוהוליסט לשעבר ורוקיסט פרוע עם רפרטואר ייחודי, עולה זיבון מהסרט (DVD באמזון) במלוא שאר הרוח, היצירתיות והאומץ שלו. הוא מניח למצלמה ללוות אותו למקומות האינטימיים ביותר, כולל פגישה עם האונקולוגית שלו שנראית עצובה ממנו; לתוכנית הלילה של דיוויד לטרמן שהוקדשה רק לו; לרגעים אינטימיים עם ילדיו וחברתו לחיים; ובעיקר לתהליך היצירה באולפן שבו הוא מקליט את שי¬ריו האחרונים כשהאוויר בריאותיו החולות אינו מספיק לאפשר לו לשיר.

הסרט נשאר צרוב בתודעת הצופה, משום שאינו נופל למלכודות שמאלץ דביקות ומשום שהוא עוסק בזיבון וביצירתו ובפילוסופיית המוות שלו. וגם סולו גיטרה של חברו ספרינגסטין, המרים את התקרה ומזכיר שהוא גיבור גיטרה גם כאשר אנחנו שוכחים.

המתנתי כמה שנים עד שהחוק עבר ותפס, ואיתו החשש שניסיון קנייה חוקי לכאורה ייגמר בסירנות מייללות, ניידות ו״ידיים על מכסה המנוע, מאדרפאקר!״. ההיסטוריה הנרקוטית שלי ידועה ברבים, ואף שנתניהו ירים בוודאי גבה ויטען שתמיד ידע שאני דפוק, טוב יותר לבריאותי לעשן מריחואנה מדיצינלית עם מרשם מאשר לקחת וליום. החומר טרי, נקי ופוטנטי ביותר. ארבע שאכטות והלילה עובר כמו בימים שהייתי צעיר ושינה הייתה כיף חף מאשמה.

צילום: רון מיברג
 

חלף די זמן משנות ה-80 עתירות הקפאין כדי להודות (בפורומים פרטיים לפחות) כי מכונות האספרסו הביתיות, אותן מפלצות נירוסטה גונחות, עם שעוני לחץ אטמוספרי, דרגות טחינה, זרבוביות להקצפת חלב ושאר סממני מעמד ונטיות לב קולינריות, היו אופנה חולפת מחייבת ומעיקה למדי. אין זה סוד שלמרות מחירן המופקע והמלצות חמות של מומחים בדבר איכותן הלא מתפשרת, כאשר רצינו שפינת הקפה הביתית תנפיק ספלים רותחים של הזהב השחור לחברים בסופה של ארוחת ערב, תמיד קרתה תקלה שמנעה את הסיפוק.

יותר מאשר עבדו כמו שצריך, תפסו המכונות מקום רב על השיש, העלו אבק או היו בתיקון. גם כאשר קניתי בהשקעה גדולה מכונה שעמדה בציפיות וניפקה אספרסו וקפוצ׳ינו איכותיים, האמת שאדם אחד בלבד בקצה השומם של העולם אינו זקוק למכונה שמקומה בבית קפה. כך קרה שבפעם האחרונה שבה שאלה אשתי אם אני זקוק למכונה על השיש, עניתי ביושר שלא. המכונה נעלמה לפני שהספקתי לומר ״לוואצה״, ואני משער שהיא ארוזה היטב בבוידעם.
 

באותם ימים פרסמו אתרי הקפה שבהם אני מסייר לעתים בחיפוש אחרי הפולים האולטימטיביים מכונת אספרסו חדשה, ROK שמה. מה ששבה את לבי הוא מחירה (200 דולר), העובדה שהיא אינה מתחברת לחשמל והרעיון הפשוט העומד בבסיסה. שתי זרועות מכניות ללחיצה ידנית דוחסות כמות קטנה של מים רותחים מקומקום דרך פילטר של קפה טחון, ומניבות ספל אספרסו כהלכתו. לרוב רעיונות כה אלמנטריים נדונים לכישלון, אבל ה-ROK עומדת בהגדרת משימתה, וטיב הקפה משתכלל ככל שלומדים את היחס בין עובי הטחינה לכמות המים ולמהירות הלחיצה על הזרועות. מומלץ בחום.